[התמונה מתוך אוסף ציורי התנ"ך. הנושא: שנת היובל, השיבה לשדות. הציירת: אהובה קליין]

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בְּהַר', לחצו כאן]

עודכן ב-19 במאי 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר רביעי מתוך חמישה, העוסק בשמיטה ובמשמעויותיה. למאמרים האחרים:

• דוד א' פרנקל: הרהורים על פרשות מצורפות בהר – בחוקותי.
• קובי ביטר: מה עניין שמיטה להר סיני?
• אבי הראל: מה עניין שמיטה להר סיני?
• דורון מצא: שנת שמיטה במערכת החינוך.

*  *  *

שמיטה, יובל וריבית

פרשת בהר בספר ויקרא עוסקת בהרחבה בציוויים הקשורים לקרקע - שמיטה ויובל. בשמיטה יש ציווי על מורטוריום של עבודת האדמה, ואילו ביובל יש ציווי על מורטוריום מוחלט, וכל קרקע שנמכרה אמורה לחזור לידי בעליה המקוריים.

בנוהג שבעולם, אדם שרוכש נכס מעוניין שהוא יישאר בידיו לתמיד, ולא יחזור בשלב כלשהו לבעליו המקוריים. ברם השמיטה היא מעין מהפכת קרקעות תמידית. המקרא אומר כאן באופן מפורש וברור, כי אל לו לאדם להפוך לבעל נכסים ללא גבול על חשבון אלה שנאלצים למכור את שדותיהם בעטיה של בעיה כלכלית או בעיה אחרת. לפי התהליך המתואר כאן, המקרא לא מאפשר יצירה של מעמדות כלכליים, שההבדל ביניהם הוא הבדל של שמיים וארץ. יש אפשרות לקנות קרקעות ולפתחם, אבל אין אפשרות לצבור נכסים ללא סוף, ולהיות עשיר מופלג על חשבון אחרים. היובל היא אמירה חברתית נוקבת, של חמלה על החלש, שהכלכלה המודרנית לא מתייחסת אליו באופן הראוי.

בהמשך ישיר לכלכלה עם חמלה חברתית, ממשיכה הפרשה לאיסור ריבית. לכאורה שוב, עקרון כלכלי מובהק. לבעלי הממון יש אינטרס להלוות כספים ולקבל תמורתם את כספם עם תוספת. המקרא אוסר זאת, ומאפשר מתן הלוואות והחזרת אותו סכום בדיוק. גם כאן המקרא מדבר על כלכלה עם חמלה חברתית, דו שלבית:

• ראשית, צריך למנוע מכל אדם ליפול כלכלית.
• אם בכל זאת אותו אדם קרס כלכלית - והוא נאלץ לקחת הלוואות לכיסוי חובותיו - הרי שאין אפשרות לבעלי הממון להרוויח על גבו של אדם שכזה. ברור לחלוטין שמדובר בקריסה כלכלית משמעותית, שנוצרה גם בגין גורמים חיצוניים שאינם רק בידיו של אותו אדם. אין הלוואות אלה באות למלא צורך של צריכה לא מבוקרת, או רצון של אותו אדם לספק את גחמותיו המוגזמות.

הנביא יחזקאל, מונה את המסרבים לתמוך בחלשים כלכלית בין אנשי סדום: "הנה זה היה עוון סדום אחותך, גאון שבעת לחם ושלוות שקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה" (יחזקאל, פרק י"ח, פסוקם ט"ז –מ"ט). זאת ועוד: בהמשך דבריו הוא פוסק את עונשם של המלווים בריבית למיתה: "בנשך נתן ותרבית לקח, וחי? לא יחיה. את כל התועבות האלה עשה מות יומת דמיו בו יהיה".

[בתמונה: "בנשך נתן ותרבית לקח, וחי?" תמונה חופשית שהועלתה על ידי Rob Smits לאתר flickr]

את מי להציל ממוות?

איסור ריבית מביא ללימוד עקרוני מיוחד נוסף. לפי דברי הפסוק (ויקרא, פרק כ"ה, פסוק ל"ו): "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ", אומרים חז"ל דבר מפתיע עד מאוד: "זו דרש בן פטורי: שניים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון של מים, אם שותהו אחד - מגיע לישוב. ואם שותים אותו שניים - שניהם מתים. דרש בן פטורי: ישתו שניהם וימותו, שנאמר "וחי אחיך עמך". אמר לו ר' עקיבא: "וחי אחיך עמך" - חייך קודמים לחיי חברך" (ספרא, בהר, פרשה ה').

אמירה זו מופיעה במקור נוסף: "... שניים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב. דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי חברך (בבלי, בבא מציעא, דף ס"ב, עמוד א').

מקורות אלה, העלו דיון נוקב, בעיקר בחכמת ישראל בעת החדשה. אחד העם (אשר צבי גינצברג, מייסד הזרם והוגה הרעיונות של הציונות הרוחנית, ומהחשובים במנסחי הזהות היהודית החילונית-לאומית, 1856 – 1927) (ראו תמונה משמאל), אומר כי ההשקפה של רבי עקיבא היא המוסר הראוי של היהדות כדלקמן:

[תמונתו של אחד העם משמאל: ברשות הציבור]

"בן פסורא האלטרואיסט אינו מוקיר n"ו  חיי אדם כשהם לעצמם, ונוח לו שיאבדו שתי נפשות במקום שמלאך המוות אינו דורש אלא אחת, ובלבד שינצח רגש האלטרואיזם. אבל מוסר היהדות מסתכל בדבר מתוך השקפה אובייקטיבית. כל מעשה שיש בו איבוד נפש - רע הדבר, אף אם הוא יוצא מתוך רגש טהור של אהבה ורחמים. ואף אם הנפש הזאת היא בעל המעשה עצמו. ובעניין שלפנינו, שאפשר להציל אחת משתי הנפשות, חובה מוסרית היא כן להתגבר על רגש הרחמים ולהציל, את מי? - הצדק אומר: מי שהיכולת בידו להציל את עצמו, כי כל אדם הופקדו חייו בידיו לשומרם, ושמירת פיקדון שבידך, קודמת לשמירת פיקדון שבידי חברך. הרגש צריך להשתחרר מן היחסים האישיים, וכל בני האדם, וגם האני בכלל זה, צריכים להיות שווים בפניו. כשם שאין לי רשות להרוס את חייו של אחר בשביל חיי אני, כך אין לי רשות להרוס את חיי בשביל חייו של אחר. כי שנינו בני אדם, וחיי שנינו ערך אחד להם לפני כיסא הצדק". (מתוך - בין שתי הסעיפים, כל כתבי אחד העם,הוצאת דביר, עמוד שע"ג).

על דבריו אלה של אחד העם השיג ברדיצ'בסקי (מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, סופר והוגה דעות, 1865 – 1921) (ראו תמונה משמאל) כדלקמן:

[תמונתו של ברדיצ'בסקי משמאל היא נחלת הכלל]

"לוּ היה (אחד העם) מוצא את דברי ה"ספרא" הידועים למקרא: "וחי אחיך עמך" בסגנון אחר, מאשר הוא שם, והיה קורא כן: וחי אחיך עמך, זו דרש בן פטורי, שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון של מים, אם שותהו אחד מגיע לישוב, ואם שותים אותו שנים מתים, בן פטורי אומר וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חברך; אמר ליה רבי עקיבא: וחי אחיך עמך? אלא ישתו שניהם וימותו, – כי אז אולי היינו קוראים אצל אחד העם לאמור, שעם ר' עקיבא באה הרמת הרגש המוסרי על האהבה העצמית, שהייתה עוד מושלת בזמנו של בן פטורי.  וכי זה צריך גילוּי שכינה, היה אומר בלי תפונה אז, ויסודי דת נתגלה ללמד את האדם, כי מי שיש לו ישתה וחי, ומי שאין לו ימות לפני עיני רעהו בצמא, והלא זה יעשה גם מי שאין לו דת נגלית, התעלתה היהדות של רבי עקיבא, לוּ היה אומר כאלה, שתגיד: ישתו שניהם וימוּתוּ; חַלק חייך את חברך, ואם גם תמות על ידי זה! וממות זה, מאפשרות האחד למות בעד השני, יצאה לנו עם זה – תורת חיים.  אבל עכשיו, שהברייתא על סידורה לפנינו באופן אחר, שבן פטורי, איש קיצוני שלא קנה לו שם בהלכה העיקרית, אומר "ישתו שניהם וימותו", ורבי עקיבא הוא דאומר "חייך קודמים"; וזה נאמר באחרונה כפסק הלכה ומסקנת היהדות בזמן קדום זה.  אז הרי אין לו לאחד העם אלא משנה זו, משנת ר"ע, ליסוד; והוא רואה בזה ניצחון היסוד הבריא והבלתי קיצוני בתורת היהדות, שנשענת על אהבת החיים ממש... (מתוך המאמר משני עברים, פרק ד', שביל הזהב).

כלומר, ברדיצ'בסקי אינו מסכים לקביעתו של אחד העם, כי דעת ר' עקיבא היא השקפתו של המוסר היהודי. עצם העובדה שבן פטורי היה חכם מוקצן ולא מוערך, אינה פוסלת את דעתו, מול דעת ר' עקיבא; והיות שכך, השקפת המוסר היהודית יכולה לומר בפירוש כי אין העדפה של חייך על חיי חברך.

אחרית דבר

הוויכוח בין אחד העם לברדיצ'בסקי, אינו תאורטי כלל ועיקר. לכל אורך ההיסטוריה היהודית, ועד ימינו אנו, שזורים מקרים שהייתה בהם הדילמה את מי יש להעדיף להציל ממות. דילמה מוסרית זו הופיעה בתקופת מסע הצלב הראשון, כמו בתקופת השואה, ועד הדילמה המורכבת, את מי מצילים בשדה המערכה בקרב מול האויב. הדילמה חיה וקיימת חרף העובדה שעל פי כללי הפסיקה ההלכתית, דעתו של ר' עקיבא היא הדומיננטית, היות שהמדובר בדילמה מוסרית עמוקה ומורכבת. 

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בְּהַר', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת בְּהַר'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בהר באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 13/5/19.
• אבנר הולצמן ויצחק כפכפי (עורכים), כתבי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בן גריון), 11 כרכים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996-2014.
• כל כתבי אחד העם, הוצאת דביר, 1947.
• פינס, ש. בין מחשבת ישראל למחשבת העמים, מוסד ביאליק, ירושלים, 1977, עמודים 9 – 12.