[בתמונה: כרזה מלגלגת על מדיניות ה"הובלה מאחור" של ארצות הברית; מתוך האתר Bicycling, שם האמן אינו מוזכר]
במשך 8 שנות כהונתו של הנשיא אובאמה, לא השכיל הממשל לפתח מדיניות חוץ עצמאית במזרח התיכון. אבן הראשה של מדיניות החוץ האמריקאית באזור נעוץ בתזוזת הלוחות הטקטוניים שהתרחשה לאחר 9.11, ובראשם, העברת נקודת המשען העיקרית של המדיניות המזרח תיכונית של ארה"ב, מסעודיה לטורקיה ולקטאר, ופיתוח ה- Freedom Agenda, על ידי ממשל בוש, של פיתוח ממשלים ערביים דמוקרטיים (על בסיס המודל הטורקי; ובתקופת אובמה, גם זה של האחים המוסלמים במצרים).
בכירי ממשל בוש החלו להיפגש עם נציגי האחים המוסלמים בקטאר מ- 2003 - כולל פגישות עם השייח' ד"ר יוסוף עבדאללה אל-קרדאווי, המנהיג המצרי האסלאמיסטי הגולה - ואלה הצליחו למכור להם את האשליה, שהם יכולים לשמש ככוח רפורמיסטי בעולם הפוליטי המוסלמי, ברוח האינטרסים של ארצות הברית... רק אירוני הדבר שהמקום בו נוסתה האג'נדה לראשונה הייתה מדינת ישראל: ה'אחים' שכנעו את האמריקאים, שהמקום להתחיל בו הוא הרשות הפלסטינית, ואלה מצידם כופפו את ידם של ראשי ממשלה, אריאל שרון ואחריו, אהוד אולמרט, בסוגיית שיתוף חמאס בבחירות לרשות הפלסטינית.
הכישלון של מדינות החוץ של הממשל האמריקאי במזרח התיכון ברור לכל מי שטורח להסתכל מסביב. בחלקים גדולים מדי במרחב - המשתרע בין אפגניסטן במזרח לאגם צ'אד בדרום מערב - שוררת אנדרלמוסיה. האמון, שלו זכו האמריקאים אחרי שנים של מאמץ כלכלי, צבאי ודיפלומטי, נשחק כמעט לחלוטין כתוצאה מהחלפתו ברטוריקה שחיפתה על חוסר ההבנה המוחלט, שבכדי שמאמצים דיפלומטים יסתיימו בהצלחה, הם חייבים להתבסס על יכולתה של ארה"ב לשכנע, להפעיל לחץ ולהטמיע את יעדיה במדינות היעד.
כישלונם של האמריקאים להצביע על בעיות בשלבים המוקדמים של התהליכים הדיפלומטים, אותם הם קידמו; חוסר היכולת שלהם לעדכן את תכניותיהם בעקבות שינוי המצב; והתעקשותם - שצעדיהם הם הצעדים הנכונים ואין אלטרנטיבות - יצרו את הקטסטרופה הנוכחית במזרח התיכון, והגדילו את ההשפעה השלילית של ההתרחשויות על האינטרס האמריקאי באזורינו ועל היציבות במזרח התיכון.
במקום להודות בטעויותיו, התבצר הממשל בעמדותיו והסתתר מאחורי הצהרות חסרות תוכן כמו "מובילים מאחור" (Leading from Behind - הלחימה בלוב) (בסוגיה זו, ראו את כריכת ספרו של ריצרד מיניטר, 'הובלה מאחור'), והאשמת כל העולם בכישלונותיהם. הממשל עשה הכל, רק לא לקח אחריות על מדיניות החוץ שלו, דבר שהבהיר לכולם את הפער הקיים בין הרטוריקה שבה הוא משתמש, ליכולתו לקדם תהליכים באזור.
הטקטיקה השגויה שבה השתמש, הגיעה למחוזות האבסורד בשנים האחרונות. אחת הדוגמאות לכך הייתה, ההשקעות של מיליוני הדולרים בהכשרת 50 לוחמים סורים (כולם התאדו מאוחר יותר). טעות אחרת הייתה ההצהרה של הנשיא אובאמה, שהשוותה את דאע"ש לקבוצת ספורט מליגה נמוכה, מה שלא מנע ממנו מלשלוח את צבא ארה"ב למלחמה באותו ארגון; וכ"ו.
כלל הטעויות שביצע הממשל באזור - המצבים הטרגדים-קומים במהותם - נובעות מדבר אחד: העדרה של אסטרטגיה כוללת. העדר חזון בהיר לגבי המטרות והיעדים של המדיניות האמריקאית ברחבי העולם ובמיוחד במזרח התיכון. גישתו של הממשל אמריקאי הביאה לתגובות מאוחרות לאירועים, ולכישלונם של חלק גדול מהתהליכים הדיפלומטיים באזור. היא גם החריפה את הכרסום והפיחות שחל במעמדה של ארה"ב ברחבי העולם בכלל, ובמזרח התיכון במיוחד:
- הטרור הגלובלי, מבית אל-קעידה ודומיו, פורש את זרועותיו במהירות רבה יותר.
- רוסיה ואיראן בודקות את גבולות הסדר העולמי, ומציבות אתגר של ממש לאינטרס, לנחישות ולכוח ההתמדה האמריקאי.
- תת-מדינות צצו ברחבי המזרח התיכון ובאפריקה כפטריות לאחר הגשם.
- הרוסים והסינים מנסים לעצב את מוקדי ההשפעה העולמיים מחדש, תוך ערעור הסדר העולמי.
- בעלות בריתה של ארה"ב לא סומכות עליה כבעבר.
- בריתות היסוד (נאט"ו) נחלשו משמעותית.
- מעמדה של ארה"ב הורע עד כדי כך שאפילו בריון מקומי - כמו באשר אל-אסד - הרשה לעצמו לאתגר את מדיניותה של ארה"ב, שהצהירה על קווי המדיניות שלה ופשוט שכחה מהם לאחר מכן.
וכל זאת, שעה שהנשיא האמריקאי קופא על שמריו; האמריקאים ובעלות בריתם עדיין מפסידות נכסים, קרקע ואת דעת הקהל ברחבי המזרח התיכון ואפריקה; המדינות הבלטיות מאוימות על ידי ממשל פוטין; הסינים עושים ככל רצונם במזרח אסיה; והסדר העולמי מועמד בפני מבחנים קשים, ויעמוד בפני מבחנים קשים מאלו לאחר בחירת הנשיא הבא.
[בתמונה: עוד כרזה מלגלגת על מודל ה"הובלה מאחור" של האמריקנים בלוב...; מתוך האתר OBAMA CARTOONS]
אין לאף אחד מה לצפות שהאמריקאים יפתרו את כלל בעיותיו של המזרח התיכון. הציפייה הזאת איננה ראלית. אין ביכולתם של האמריקאים לבדם לפתור את הבעיות החברתיות, שלטוניות, כלכליות ופוליטיות של המדינות השונות ברחבי המזרח התיכון ואפריקה; בעיות שנובעות ממאות שנים של פיגור התפתחותי בתחומים הנ"ל.
יתרה מזאת, אף אחד איננו חפץ בכך שוושינגטון תרקח תרופת פלא לבעיותיהן של המדינות במזרח התיכון, ותאלץ אותן לבלוע אותה. בקווים מאוד כללים, הציפייה מקובעי המדיניות בוושינגטון הייתה, שהממשל יעבוד עם בעלות בריתו באזור על מנת לשמר את היציבות האזורית, בכל מקום בו אפשר לשמר אותה.
הריצה האמריקאית והחיפזון להביא את הדברים לעבר נקודת הסיום של תהליכים חברתיים במהותם (בניית מדינות ערביות דמוקרטיות), התעלמה מפרק הזמן שלקח בהיסטוריה האנושית להשלים תהליכים שכאלה, ומנהרות הדם שנשפכו בדרך להשגתו.
