[בתמונה: "אפקט סנודן"; תמונה חופשית שהועלתה על ידי DonkeyHotey לאתר flickr]
[לחץ כאן למאמר המקורי באתר של דוקטור רועי צזנה] צצצ
[המחבר (ראו תמונה משמאל), רועי צזנה, הוא דוקטור לננו-טכנולוגיה; עמית בסדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב, ומרצה בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון. בוגר קורס המנהלים של אוניברסיטת הסינגולריות ומחבר הספר המדריך לעתיד].
האתרים של ד"ר רועי צזנה* * *
"את לא מבינה," דיבר החייל שישב לידי ברכבת לתוך הטלפון שלו, כשידו רועדת, "הם מסוכנים. ממש מסוכנים. את צריכה למצוא מקום מקלט! צאי לאמא שלך, ודברי איתי ברגע שתגיעי לשם בשלום."
הוא ניתק את השיחה, ואחז את הטלפון בשתי ידיו על ברכיו. יכולתי לראות את טיפות הזיעה הקטנות על מצחו.
"הכל בסדר? אפשר לעזור במשהו?" ניסיתי להתעניין בנימוס.
הוא פנה אלי במבט מבוהל. "שמעת על מה שקרה ללינקדאין?" שאל.
"קצת." אמרתי. "מה בדיוק? מה הם עשו עכשיו?"
"זה לא מה שהם עשו, זה מה שעשו להם." הוא נאנק, וראשו צנח בין כפות ידיו. "לא שמעת שלינקדאין נפרצו? נמכרות עכשיו לכל מי שיכול לשלםאלפיים דולרים בסך הכל עליהן, ומספרים שפורצים שעברו על הסיסמאות המוצפנות האלו הצליחו לחשוף תשעים אחוזים מהן. זה אומר שהחשבונות של יותר ממאה מיליון משתמשים פתוחים עכשיו. ואני בדיוק חזרתי מאפגניסטן. אתה מבין מה זה אומר?"
"לא." אמרתי. "מה?"
"נלחמתי שם בטליבאן, ועכשיו הם יודעים מי אני." הוא גנח. "הייתי עם תגית עם השם שלי כל הזמן על המדים, וכל אפגני שירצה להתנקם בי בטח כבר מצא את הססמה שלי, ויודע איפה אני גר לפי הפרטים האישיים שבחשבון שלי. הם יודעים מי אשתי. הם יודעים איך להגיע אלינו הביתה!"
"אה." אמרתי. "זה העולם ללא הפרטיות שכולנו חוששים ממנו בעתיד. אבל זה בסדר. הם לא ימצאו את אשתך."
הוא הרים אלי את מבטו באומללות. "למה לא?"
"כי הפריצה המקורית התרחשה כבר לפני ארבע שנים, ב- 2012." הסברתי. "פשוט לא הבינו עד כמה היא הייתה חמורה בזמנו. חשבו שרק שישה וחצי מיליון ססמאות נגנבו. עכשיו מסתבר שכל הססמאות האלו היו ברשות האקרים רוסים כל הזמן הזה, ולמרות שיכול להיות שבאמת השתמשו בהן בזמן הזה – אולי הם מכרו אותן כבר לסינים, או לדאע"ש, או למוקדי-כוח אחרים – אתה עדיין יכול להירגע, בתנאי ששינית את הסיסמה."
"באמת שיניתי אותה." הוא אמר. "נדמה לי שב- 2013."
"אז אתה רואה? הכל בסדר." הרגעתי אותו. "או ליתר דיוק, בסדר-מספיק, כי הפרשיה הזו צריכה ללמד את כולנו לקח חשוב: אין יותר פרטיות אמתית בעולם. תבין שלאחת החברות המאובטחות ביותר בעולם הייתה פריצה שכזו, שלא נחשפה יותר מארבע שנים. עכשיו חשוב ותגיד לי בעצמך: מה הסיכוי שחלק גדול ממאגרי המידע בעולם לא נפרצו עדיין בשקט-בשקט על-ידי גורמי מודיעין של מדינות כמו רוסיה, סין, או אפילו ארצות-הברית?"
הוא חשב לרגע. "אפס?" ניסה.
"זה גם מה שנראה לי." אמרתי. "הרי סנואדן הצליח לגנוב כמויות עצומות של מידע מסוכנות הביטחון הלאומית של ארצות הברית, ואף אחד לא היה מודע אפילו לכך שהמידע הזה נעלם עד שהוא בישר על כך בעצמו. וזה עוד אזרח שרק הרגיש מודאג לגבי מה שהסוכנות עושה. מה הסיכוי שהסינים לא הצליחו לשחד אחרים בתוך הסוכנות כדי שיעבירו להם את המידע? או שארצות-הברית לא מצאה סוכנים משלה בקהילה הרוסית, הסינית ובכל מקום בעולם? רוב הסיכויים שכל המידע הזה עלינו – לא רק ססמאות, אלא גם פרטים מזהים, מקום מגורים וכל היתר – כבר נמצא בידיים של הממשלות הגדולות מסביב לעולם. וכן, אולי אפילו גם בידיים של דאע"ש, למרות שזה קצת פחות סביר כי הם פחות מתקדמים טכנולוגית. אבל יום אחד, סנואדן הרוסי או הסיני ישחרר גם את המידע הזה לוויקיליקס, ופתאום כולנו נדע הכל על כולם."
"אבל רק מהתקופה בה המידע הזה נאסף." אמר.
"נכון." הודיתי. "לכן אני טוען שכולנו איבדנו את הפרטיות ההיסטורית שלנו – כלומר, גם אם יקומו פתאום חוקים חדשים להגנה על המידע הפרטי, עדיין חלק גדול מהמידע הזה מסתובב כבר בעולם, אבל הוא תקף רק לזמן בו נאסף. קרוב לוודאי שכבר היום יכולים שירותי המודיעין השונים להרכיב פרופילים מרשימים על חלק גדול מהאנשים בעולם, אבל רק לפי המידע שאספו באותו הזמן. כך שאפילו אם דאע"ש באמת השיגו את הססמאות האלו, ואפילו אם הספיקו לפרוץ לפרופיל שלך בתקופה שבין 2012 ל- 2013 ולחלץ עליך נתונים מבלי ידיעתך, השאלה הגדולה היא האם בכלל היית נשוי באותו הזמן."
"כן." אמר. "אבל לאקסית שלי, בבית הקודם. זה אומר שיכול להיות שדאע"ש יכולים להגיע אליה?"
"בהינתן כל ההנחות האלו, כן." אמרתי. "אולי כדאי שתתקשר אליה להזהיר אותה?"
הוא הרהר לרגע, ואז משך בכתפיו.
"זה בסדר." אמר. "היא תסתדר."
