[בתמונה: דרך האמצע... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Moyan Brenn לאתר flickr]

[לקובץ המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על בודהיזם, יהדות ומה שביניהם, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 22 ביוני 2022

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

באחד מהדיאלוגים המפורסמים בין בודהה לתלמידו הסגפן עולה, כי זה האחרון משמיע כנגדו ביקורת נוקבת:

• מדוע אין תורתו של הבודהה עוסקת בשאלות מטפיזיות כגון: האם העולם נצחי או שאינו כזה;
• האם העולם סופי?
• האם יש חיים לאחר המוות, או שלאחר מות הגוף לא נשאר דבר מהאדם?

וכך הלאה, שאלות קשות עמוקות ונוקבות.

התשובה של הבודהה אינה ישירה אומנם, אבל היא מביאה אותנו למשמעותה האמתית של התורה הבודהיסטית.

בתחילה אומר בודהה לסגפן כי מעולם לא הבטיח להסביר סוגיות מטפיזיות כאלה ואחרות. לאחר מכן, הוא פורס בפני תלמידו -ובעצם בפני כולם - את משל החץ המפורסם כדלקמן:

אדם נפצע מירי של חץ שהיה משוח ברעל קטלני. כאשר הוא מגיע לרופא, יש בכוונתו לטפל בפצוע אולם למרות מצבו, שואל הפצוע את הרופא, מי ירה את החץ שפגע בו? מאיזה מעמד היה היורה? מה שמו של היורה? האם היורה היה גבוה או נמוך? באיזה רעל מדובר? מאיזה חומר הייתה בנויה הקשת שממנה נורה החץ ועוד שאלות רבות עד אין סוף. ברור שמתן מענה הולם למארג השאלות העצום הזה יביא למותו של הפצוע עוד לפני שהספיק לשמוע, ולו תשובה מפורטת אחת.

על כך משיב בודהה בזו הלשון:"...מדוע לא הסברתי? משום שאין בזה תועלת. אין הם קשורים באופן מהותי לחיים רוחניים של טוהר. אין הם מביאים להפסקת הסבל, להבנה עמוקה של הסבל, לנירוואנה. לכן לא סיפרתי לך עליהם..."[1].

משל החץ הינו משל לתחלואותיה של הנפש האנושית, לסבל שהיא חווה, ולדרך, כיצד אפשר להתגבר עליו.

[בתמונה: בודהא... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Leafypages לאתר flickr]

דרך האמצע מהי?

דרך האמצע הינה דרך החיים הנכונה בין שני קצוות פסולים, שאותם חווה בודהה: חיי סגפנות מול חיי תפנוקים ומותרות.

בדרשתו הראשונה מציג בודהה את הפירוט של דרך האמצע, המכונה "הדרך כפולת שמונה". שמונת מרכיביה מצויים במקומות רבים בתורה ובכתבים הבודהיסטיים, והיא משוקעת באמת הנאצלת הרביעית.  קודם לדיון בדרך זו, נזכיר בקצרה את ארבע האמיתות הנאצלות. 

• האמת הנאצלת הראשונה: "...מהי האמת הנאצלת של הסבל? לידה היא סבל, מחלה היא סבל, זקנה היא סבל, מוות הוא סבל, כאב מצוקה וייאוש הם סבל, פרידה היא סבל, כל משאלה שלא התגשמה היא סבל, בקצרה חמשת המרכיבים של האישיות הם סבל..."[2]. הקביעה כאן כי הסבל הינו חלק מהותי של החיים האנושיים עלי אדמות, המתאר מצב של חוסר סיפוק, או חוסר שביעות רצון, או כל דבר שהאדם רוצה להשיגו ואינו מצליח בכך.
• האמת הנאצלת השנייה: "...זאת האמת הנאצלה של מקור הסבל. התשוקה המביאה ללידה מחדש, הנהייה אחרי עונג שעכשיו הוא כאן ופעם שם, כלומר הנהייה אחר עינוג החושים, להמשכיות החיים והשתוקקות לעוצמה...". האמת הנאצלה השנייה מסבירה באופן ממוקד את מקור הסבל האנושי. מקורו הוא ברצון או בצמא לעינוג החושים, וברצון הפנימי שלנו להמשיך ולהתקיים, עובדה שיוצרת את מעגל הלידות והמיתות האינסופי. הסבל באמת זו מיוצג על ידי צמא (טנהא), המייצג את שלושת שורשי הרע -תאווה, שנאה ואשליה עצמית. חוסר הסיפוק של החושים והרצון, והארעיות של כל דבר בעולם, יוצרים עולם אנושי שמוקף בסבל בכל היבט אפשרי.
• האמת הנאצלת השלישית: "...זאת האמת הנאצלה של הפסקת הסבל. להפסיק באופן מלא את הצמא, כך שלא תיוותר כל השתוקקות, לעוזבה ולצאת לחופשי ממנה ולא להותיר לה מקום...". אמת זו מדברת על הפסקת הסבל האנושי. יש כאן פתרון מהיסוד ולא תרופה שעוזרת לזמן קצוב או מוגבל. הפתרון שמציע בודהה להפסקת הסבל הוא הפסקת ההשתוקקות. רק כאשר היא תיפסק ימוגר הסבל. יש כאן פתרון גורף וכולל לבעיית הסבל האנושי שמבוססת על נוסחה פשוטה  בתכלית –  הפסקת ההשתוקקות  תפסיק באופן מידי את הסבל. הפסקת ההשתוקקות צריכה לכולל בתוכה גם את ההבנה שכל הדברים בעולם הם זמניים, יש לבטל את הפער בין הרצוי לבין המציאות בפועל, ובעיקר צריך לדעת לשחרר את כלל הקניינים  בני קיימא ואלה שנמצאים בנפש האנושית, מאחיזתם, ועליהם לעשות את דרכם הטבעית ללא הפרעה או התערבות אנושית.
• האמת הנאצלת הרביעית: "...זאת האמת הנאצלה הרביעית המובילה להפסקת הסבל. זוהי הדרך כפולת שמונה הכוללת: השקפה נכונה; נחישות נכונה; דיבור נכון; עשייה נכונה; אורח חיים נכון; מאמץ נכון; מודעות נכונה וריכוז נכון...".

הדרך כפולת שמונה, מכונה כאמור דרך האמצע, מאחר שהיא מתווה נתיב מאוזן בין תענוגות הגוף והחושים לבין סגפנות חמורה. במסורת הבודהיסטית ישנם מסורות שונות אודות הדרך כפולת שמונה, אולם על פי החלוקה המקובלת יש בה שלוש חטיבות מרכזיות: מוסריות, מדיטציה וחכמה.

לפי ההבנה הבודהיסטית, אין המדובר בהכרח בדרך מודולרית ומדורגת, שמתבססת שלב אחר שלב. המדובר בדרך התובעת שינוי מהותי באדם ובו זמני בכל שמונת היבטיה. או אז, האדם יכול ללכת בדרך האמצע ולהפסיק את הסבל.

הדרך כפולת שמונה מובילה את האדם ההולך בה לארבעת הלכי הרוח הנעלים שהם: אהבה חסרת גבולות לכל דבר; חמלה על כל יצור חי; שמחה ושביעות רצון עצמית והעדר ה"אני" האישי. המצב הרביעי הוא הקשה ביותר להשגה, היות והוא מכריח את האדם להניח לשיקולי אגו למיניהם בצד, ולפעול אך ורק לפי הצורך לכל יצור חי ללא אינטרס אישי.

דרך האמצע במשנת הרמב"ם

המקור המרכזי בו מפתח הרמב"ם את דרך האמצע לשיטתו הוא הקדמה למסכת אבות - שמונה פרקים [3]. בפתיחה לשמונה פרקים מסביר הרמב"ם את המניע והסיבה לקביעת מסכת אבות בסדר נזיקין דווקא. הרציונל: היות ומסכת אבות עוסקת במידות מוסריות ודרכי התנהגות על פיהם, הרי יש לה מקום הגיוני בסדר המשניות העוסק ביחסי הגומלין בין אדם לרעהו. בנוסף מסכת אבות מבססת את עניין המסורת הדתית, ביסוסה וההכרח בקבלתה על ידי ציבור המאמינים.

[בתמונה: דיוקנו של הרמב"ם... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל:yehezkeally@gmail.com]

הדיון אודות דרך האמצע מובא בפרק הרביעי של ההקדמה למסכת אבות. בפרק האמור, ניגש הרמב"ם לעסוק ביתר פירוט בנושא ריפויה של הנפש, או תיקון המידות האנושיות. לדעתו, הפעולות החיוביות הן אותם פעולות שניתן לכנותן פעולות מאוזנות: "...הפעולות אשר הן טובות, הן הפעולות השוות, הממוצעות בין שני קצוות, ששניהם רע, האחד מהם יתור, והאחר חיסור..."[4].

עובדה זו נכונה גם למעלות הנפשיות. המעלה הנפשית הראויה והנכונה היא אותה מעלה מאוזנת בין שתי קצוות: "...והמעלות, הן תכונות נפשיות וקניינים (נפשיים), ממוצעים בין שתי תכונות רעות, האחת מהם יתרה והאחרת חסרה...".

דרך האמצע שהרמב"ם מביא כאן [5], כמיצוע בין שתי קצוות, אינה פשרה הכרחית, אלא דרך התנהגות נכונה ומוסרית, שיש לאחוז בה בכול עת.

לכאורה, אין כאן חידוש מרעיש, היות וגם אריסטו מדבר אודות דרך האמצע [6]. יתרה מזאת. דרך האמצע האמורה, הפכה לנוסחה מקובלת ופופולארית, בקרב הפילוסופים בימי הביניים. אולם בניגוד לאריסטו, הרמב"ם מציג את דרך האמצע, באופן פשטני: דרך האמצע הינה הדרך הטובה בין שני קצוות רעים. נכון שבהמשך הדברים, הרמב"ם ממתן את האפיון הטכני של דרך האמצע, ונכנס לדקויות רלוונטיות. אולם השיטה נשארת על כנה. המיצוע בין שני קצוות היא שביל הזהב הראוי.

הקושי בדרך האמצע המוצגת כאן הוא היישום שלה בחיי השגרה היום יומיים. אם נעיין במקור האריסטוטלי, בספר האתיקה הניקומכית [הגותו של אריסטו בתחום האתיקה מסוכמת בשני ספרים שהגיעו לידינו, מביניהם השלם ביותר הוא האתיקה הניקומאכית, על שם ניקומאכוס, בנו של אריסטו, אשר ככל הנראה כתב את הטקסט בהתבסס על הרצאות אביו], נראה כי גם אריסטו לא קבע נורמות ברורות של התנהגות ראויה של האדם, אלא דיבר שיש נורמות התנהגות ראויות, שניתן להגיע עדיהן לאחר ניסיון ומיומנות. אריסטו גם לא חידד את ההבחנה, שדרך האמצע הינה המיצוע בין שני קצוות שליליים. הוא בחר לתאר את המעלה הטובה במהופך מהמעלה השלילית, ובעצם הגדיר את הטוב דרך מידת התועלת או הנזק שהוא מביא על מבצעה.

נכון הוא שאריסטו דיבר אודות ההרמוניה של כלל כוחות הנפש, שעל האדם להיות שרוי בה, אבל עדיין אין באמירה זו להתוות נורמות התנהגות ברורות מכל אדם. יש כאן קביעה כללית, אולם בצידה קיימת הנחייה יום יומית האומרת כי המעשה הנכון נקבע על פי עקרון ההרמוניה בין מכלול הצרכים שסיפוקם הוא תנאי לקיומה [7].

אצל הרמב"ם לא מצאנו הנחייה שכזו, ואם אלו פני הדברים, האם הוא קיבל את דברי אריסטו באופן חלקי? הרי גם הרמב"ם מדבר על שביל הזהב, וגם הוא מדבר על השאיפה להרמוניזציה בין כול חלקי הנפש. לכן, הרמב"ם קיבל את עמדתו העקרונית של אריסטו, אולם הוא פרס אותה בשני אופנים שונים.

בפרקנו, הוא מדבר על הנוסחה הסכמטית של דרך האמצע, ללא הנחייה מפורשת מה המעשה הראוי לעשותו. המעשה הראוי מעוגן בצו האלוהי. התורה לטעמו, נותנת דרך הנהגה ראויה וכוללת, גם בתחום האתי. אולם יש לזכור כי דבריו של הרמב"ם בפרקנו, הייתה להם כוונה נוספת, והיא לפסול את הסגפנות שפשטה בחוגים יהודיים בתקופתו [8]. מכאן ניתן להבין מדוע הרמב"ם מדגיש את הקיצוניות וההפרזה כאלמנטים שליליים, זאת כדי לבער נטייה של הערצה לקיצוניות דתית, מול טבעו החומרי של האדם. השלמות האמתית הינה השלמות השכלית, הנתמכת התנהגות הרמונית ומאוזנת של האדם. נחזור לדברים בפרק הרביעי.

כדי להדגיש את כוונותיו נגד הקיצוניות והסגפנות, אומר הרמב"ם את הדברים הבאים: "...אמנם רוב התאווה הוא הקצה הראשון, והעדר ההרגשה בהנאה לגמרי - הקצה האחרון, ושניהם רע גמור. ושתי תכונות הנפש, אשר מהן יתחייבו רוב התאווה, והיא התכונה היתרה, והעדר ההרגשה, והיא התכונה החסרה, שתיהן פחיתויות מפחיתויות המידות. וכן העין היפה, ממוצעת בין הקמצנות והבזבוז. והגבורה, ממוצעת בין המסירה לסכנות ורוך הלבב... והנדיבות, ממוצעת בין הפזרנות והכילות. וההסתפקות, ממוצעת בין אהבת הממון והעצלות. והסבלנות, ממוצעת בין הכעס והעדר הרגשת הביזיון...וכן שאר המידות..."[9].

בהמשך הדברים, מביא הרמב"ם את הדעה הרווחת כי יש ופעולה קיצונית ולא מאוזנת תיחשב למעלה נפשית, ולא היא: "...ופעמים יטעו בני אדם באלו הפעולות, ויחשבו אחד משני הקצוות טוב, ומעלה ממעלות הנפש. פעמים יחשבו הקצה הראשון טוב, כמו שיחשבו המסירה לסכנות מעלה, ויקראו המוסרים עצמם לסכנות גיבורים...ופעמים יחשבו הקצה האחרון טוב, ויאמרו על נעדר הרגשת הביזיון - סבלן, ועל העצל - מסתפק בחלקו... וזה כולו טעות, ואמנם ישובח באמת המיצוע, ואליו ראוי לאדם לכוון, וישקול פעולותיו כולן תמיד אל זה המיצוע..."[10].

אולם, כאשר נשתרשה באדם תכונה שלילית, דרך ריפויה הוא לנטות זמן קצוב ומוגדר לקצה ההפוך ממנה, כדי לגרום לאיזון נפשי אופטימלי: "...אם נראה אדם שנקנתה לו תכונה בנפשו, יקמץ בעבורה עם עצמו, וזוהי פחיתות מפחיתיות הנפש, והמעשה אשר יעשהו מפעולות הרע... הנה כאשר נרצה לרפא זה החולי, לא נצווהו בעין יפה... שזה כמי שירפא מי שגבר עליו החום בדבר השווה, וזה לא יבריאהו מחוליו. ואמנם ראוי להניעו לעשות פעולת הבזבוז פעם אחר פעם... עד שתסור מנפשו התכונה המחייבת הקמצנות...".

אמנם סוג של אנשים, אותם מכתיר הרמב"ם בתואר של חסידים, נטו בכוונת מכוון מדרך האמצע, כדי לקיים את בהתנהגותם את הקוד האתי של לפנים משורת הדין. הנהגת אותם חסידים, של עינוי הגוף מסיבי ומתמשך, לא הובנה נכון בעיני הציבור, שחשב שהנהגות סגפניות שכאלה הם האידיאל הנורמטיבי, ואותו המון החל לאמץ שיטות סגפניות אלו כדרך חיים. יתרה מזאת, הם טעו לחשוב כי רק בדרך הסיגוף יתקרבו לאל, מה גם שהאל עצמו, לדעתם, אינו מעוניין כלל בקיומו של הגוף האנושי: "...וכאשר ראו הסכלים שאותם החסידים עשו אלו המעשים, ולא ידעו כוונתם - חשבום טובות... והתחילו לענות גופותיהם בכול מיני עינוי, וחשבו שהם קנו לעצמם מעלה, ועשו טוב, ושבזה יתקרב האדם לה'; כאילו ה' שונא את הגוף, ורוצה להמיתו ולאבדו. והם לא ידעו שאלו הפעולות רעות, ושבהן תושג פחיתות מפחיתיות הנפש..." [11].

כאמור הסגפנות ועינוי הגוף אינם דרכה של התורה. דרכה האמתית של התורה היא הבאת האדם אל דרך האמצע, כך שיגיע למעלת נפש הרמונית במהלך חייו: "...וזאת התורה השלמה... לא זכרה דבר מזה. ואמנם כוונה שיהיה האדם טבעי, הולך בדרך האמצעית...ולא שיטריח הגוף ויענהו...".

נאמן לשיטתו, מסביר הרמב"ם את מכלול המצוות של התורה, שבאות להרגיל את נפש האדם לנקוט בדרך מאוזנת והרמונית. ולכן, כול הוספה על דבריה של התורה, שעיקרה איסורים נוספים, הרי הוא פוגע באיזון שיש בדבריה, ומביא את האדם לצאת מדרך האמצע, ולנקוט בדרך התנהגות קיצונית ולא ראויה: "...ואם יבוא האיש הסכל, בלא ספק, וישתדל להוסיף על אלה הדברים, כגון שיאסור האכילה והשתייה נוסף על מה שנאסר מן המאכלות, ויאסור הזיווג נוסף על מה שנאסר מן הביאות, ויתן כול כספו לעניים או להקדש... יהיה זה עושה מעשי הרע והוא לא ידע, ויגיע אל הקצה האחד, ויצא מן המיצוע לגמרי..." [12].

לקראת סוף הפרק, מביא הרמב"ם דוגמה לסטייה מדרך האמצע, ממשה, גדול הנביאים. חטא מי מריבה מוסבר בעטיו של הכעס של משה על בני ישראל, כעס שהביאו לנטות אל אחד הקצוות השליליים ולכן נענש בידי האל, מה גם שההתפרצות של משה הייתה בפומבי, לעיני כול עדת ישראל: "...וחטאו, עליו השלום, היה שנטה אל אחד משני הקצוות במעלה ממעלות המידות, והיא הסבלות, כאשר נטה אל הכעס, באמרו שמעו נא המורים.  דקדק ה' עליו שיהיה איש כמוהו כועס בפני קהל ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס..." [13].

סוף דבר, על האדם, לדעת הרמב"ם, לשקול היטב את התנהגותו בכול מצב וזמן, ועליו להשתדל תמיד לשמור על דרך האמצע. רק כך יוכל האדם להתקרב אל ה' ולהשיגו: "...וכאשר יהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד, ומכוון לאמצען- יהיה במדרגה העליונה ממדרגות בני האדם, ובזה יתקרב אל ה' וישיג מה שאצלו, וזוהי השלמה שבדרכי העבודה...".

אחרית דבר

הדרך כפולת שמונה של התורה הבודהיסטית, הינה סוג של תורת מוסר נעלה שמכשירה את האדם לחמלה וליישוב הדעת. המאמין נדרש כאן להתנהגות מוסרית נאותה, תוך ראיית המציאות כפי שהיא, ולא כפי שהיה רוצה לראותה. במרכז השיטה עומדות המידות הטובות, שמכוונות את האדם לדרך האמצע, ובכך היא מזכירה במקצת את תורת המידות של אריסטו. ברם, אין בשמונת מרכיבים אלו טקסים או חוקים נוקשים. מצויה כאן דרך ללא תלות בגורם חיצוני או אלוהי. האדם הוא אשר עומד במרכז התורה, ועליו מוטלת האחריות לטוב או למוטב. הרמב"ם, בשיטתו הוא, יכול להסכים לרוב הרכיבים של התורה כפולת שמונה הבודהיסטית, היות והיא אמורה להביא את האדם להתנהגות מוסרית ומאוזנת. אולם, דברי הרמב"ם מבוססים על חוקים ומצוות שמקור סמכותם הינו אלוהי, עניין שאינו מופיע כלל ועיקר בדרך כפולת שמונה.

כאמור, המדובר בדרישה ממוקדת מהאדם במהלך ימי חייו על פני האדמה, להגיע לאיזון נפשי והתנהגות מוסרית. השוני במקור סמכותם של הדרך כפולת שמונה, ודרכו של הרמב"ם, ניכר, והוא עומד על מישורים שונים בתכלית, אלוהי מול אנושי, אולם תוצאותיהם של שתי התורות הללו אמורות להיות דומות ביחס לנפש האדם והתנהלותו, כאן ועכשיו.

[לקובץ המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על בודהיזם, יהדות ומה שביניהם, לחצו כאן]

מקורות

[1] בידרמן, ש.  ראשית הבודהיזם אוניברסיטה משודרת, ת"א, משרד הביטחון –ההוצאה לאור,1995.

טל, א.י. בודהיזם-מבוא קצר, מפה הוצאה לאור, אוניברסיטת ת"א הוצאה לאור,2006 עמודים 47 – 50(להלן טל).

קוון, ד. בודהיזם – מבוא קצר מאוד, ידיעות אחרונות- ספרי חמד, ת"א, 2005(להלן קוון)

ראהולה, ו. מה שלימד הבודהא, הוצאת כתר, ירושלים,2004

[2] טל,בודהיזם, עמודים 47 -83,

קוון, בודהיזם, עמודים67 – 81.

הציטוטים בדבר ארבע האמיתות הנאצלות, של הכתבים הבודהיסטים, (והמתורגמים לעברית), לקוחים משני מקורות אלו.

[3] הביבליוגרפיה על שמונה פרקים רחבה וענפה. בחרנו להביא מדגם מייצג לכך כדלהלן:

            שבייד. א', עיונים בשמונה פרקים לרמב"ם, ירושלים, תשכ"ט

           דינסטג. י, י, שמונה פרקים לרמב"ם- ביבליוגרפיה של הוצאות, תרגומים ומחקרים, ישיבה- אוניברסיטה, תשמ"ד,       עמודים תס"ט- תקי"ב

           ליבוביץ', י, שיחות על שמונה פרקים לרמב"ם, כתר, 1986

הדברים אודות דרך האמצע של הרמב"ם לקוחים מ: הראל,א. שלוש נגיעות פילוסופיות, הוצאת ספרי צמרת, אזור, 2012, עמודים 107 -126

[4] שילת, י, הקדמות הרמב"ם למשנה, מעליות, תשנ"ו, (להלן שילת הקדמות), עמוד רל"ד. שאר המבואות מאותו מראה מקום.

[5] ראה- Davidson. H, A, The Middle Way in Maimonides' Ethics' ' PAAJR' 54' 1987' pp. 31-72

[6] ראה- אריסטו, אתיקה מהדורת ניקומאכוס,  תירגם מיוונית- י"ג ליבס, ירושלים תשל"ג, פרקים- ד' ה'; ה' ח' ;

    שבייד, א.הפילוסופים הגדולים שלנו,ידיעות אחרונות, 1999, עמודים 212- 218 (=להלן שבייד)

[7] שבייד, עמוד 213

[8] ראה- דן. י', תורת הסוד של חסידות אשכנז, ירושלים, מוסד ביאליק, תשכ"ח

[10] שילת, הקדמות, עמוד רל"ו. המבואה הנוספת- מאותו מראה מקום.

[11] שילת, הקדמות, עמוד רל"ז. המבואות הבאות הינם מאותו מראה מקום אלא אם כן צוין אחרת.

[12] שם, עמוד רל"ט

[13] שם עמוד ר"מ.