[מאמר זה ראה אור לראשונה בידיעות אחרונות, 9/6/16; הוא מובא כאן באישור מערכת העיתון והמחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

אומרים שקיימת עתה הזדמנות לממש הסדר שלום. החל משנת 1937, וועדת פיל, כל רעיונות ההסדרה מבוססים על רעיון אחד: חלוקת הארץ הקטנה בין הירדן לים לשתי מדינות.

רופאים יודעים עד כמה, במצוקת קבלת החלטות, הם נדרשים לדעה שנייה. אם שיטת טיפול מתגלה, לאורך תקופה, כבלתי מועילה, הם מבקשים שיטה אחרת. ובכן, למה לא לבחון גישה אחרת גם בסוגיית הסדרת המרחב בו אנו מבקשים להתקיים?

לא רק בגלל מפעל ההתנחלות קשה לחלק את המרחב הארץ ישראלי. הקושי כרוך במכלול התנאים הגיאו-פיזיים: האקולוגיים, התחבורתיים, הכלכליים והחברתיים. הקושי כרוך כמובן גם בממדיו הביטחוניים של רעיון חלוקת המרחב.

אשליית הפירוז

ראש הממשלה נתניהו מבטיח לנו כי אם תקום מדינה פלסטינית היא תהיה מפורזת מנשק. כדאי לספר שזו אמירה חסרת בסיס. אפשר כמובן לחתום על הסכם המגדיר את המדינה הזו כמפורזת. אולם ראוי להבין עד כמה בתנאים החדשים שהתפתחו בתופעת המלחמה, אין דרך פעולה למנוע התחמשותו של ארגון חתרני, מלבד במאבק מתוך שהייה בשטח. רעיון הפירוז על השיטות לניטור ופיקוח על מימושו שייכים לעידן צבאי שחלף. אכן קיימות שיטות רבות לפיקוח על הצטיידות באמצעי לחימה קונבנציונליים כמו טנקים תותחים ומטוסי קרב. קיימות שיטות למעקב רציף על תנועתם ומיקומם של כוחות כאלה. אולם בעידן החדש, בהגיון המלחמה שפותח ושוכלל על ידי חיזבאללה בלבנון וחמא"ס  בעזה, נוצרה יכולת צבאית מסוג חדש, העוקפת את הצורך בהצטיידות המסורתית בכלי מלחמה הניתנים למעקב.

שני ממדי קושי ניצבים בפני שאיפת הפירוז:

• האחד כרוך באי היכולת למנוע הברחת נשק תקני מבחוץ. מי יכול להבטיח שמשאית תפוחי אדמה העוברת בגשרי הירדן אינה מסליקה טיל גראד או מטולי ר.פי.ג'י? קשה שבעתיים להבטיח הצלחה במאמץ זה אם הפיקוח על הגשרים לא יעשה בידיים ישראליות. גם צבא מצרים במלוא רצונו החיובי, מתקשה למנוע בסיני הברחת נשק משמעותי לחמא"ס, כפי שהוא מתקשה בחיסול גורמי הג'יהאד הפועלים במרחבי סיני.
• הקושי השני כרוך ביכולת היצור המקומית. בעידן המידע האינטרנטי - ההולך ומשכלל את פוטנציאל ייצור אמצעי הלחימה מחומריי גלם אזרחיים - מי יוכל להצדיק, לאורך שנים, חסימת מדינה מיבוא חומרי גלם אזרחיים הכרחיים, דוגמת פוספטים מהם ניתן לייצר חומרי נפץ, צינורות מתכת, מחרטות וכו'?

די מוסכם, בשל כך, במיוחד לאור לקחי ההתנתקות מרצועת עזה, כי  פירוזה של המדינה הפלסטינית, דורש שליטה ישראלית קבועה בבקעת הירדן. חלוקות הדעות מה יחשב לצורך תכלית זו כבקעת הירדן. בכל דרך ליצירת מרחב בידוד אפקטיבי, מדובר בשטח המשתרע על כ- 20%-10%, מכלל שטחי יהודה ושומרון, בנוכחות קבועה של כוחות צבא ומתיישבים. מה יוותר כך למדינת פלסטין? והיכן תעבורנה דרכי הגישה של צה"ל והמתיישבים בדרכם אל רצועת בקעת הירדן, אם לא דרך ציר 5, בקו אריאל -תפוח, או דרך ירושלים בקן מעלה אדומים-ים המלח. אלא שהסיכוי להסכמה פלסטינית לכך נמוך ומי יאות לכך בזירה הבינלאומית?

נדרשת גישה אחרת...

כאן מוצעת הגישה האחרת במלוא נחיצותה. נקודת המוצא מתחילה בהנחת יסוד שבין הירדן לים, לא כולל רצועת עזה שהפכה מזמן למדינה, יכולה להתקיים רק מדינה אחת. מכאן הכול פתוח לברור ולדיון.

הנרי קיסינג'ר נהג לצטט פתגם סיני: הפתרון לבעייתנו הנוכחית שולח אותנו אל הבעיה החדשה של מחר. בכל דרך נכון לנו מאבק. נותר לבחור את המאבק העדיף לנו. בבחירה בין המאבק שייגזר עלינו מתוך הקמת מדינה פלסטינית בשיבה לגבולות 67, לבין המאבק על זהות מדינת היהודים בין הים לירדן, על כלל תושביה, קיימות בהתרחשויות החדשות, סיבות רבות להעדיף דווקא את המאבק השני.

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Gerald R. Ford School of Public Policy, University of Michigan לאתר flickr]:

נספח: רב שיח: "שני עמים - מדינה אחת?" בהשתתפות ארי שביט, עמר בר לב, אמילי עמרוסי וגרשון הכהן (28/6/16)

לאן מוביל אותנו המשך המדיניות הנוכחית והאם אנו גולשים לקראת היווצרותה של מדינה אחת לשני עמים בין הים לנהר? המועצה לשלום ולביטחון קיימה במהלך חודש יוני 2016 כינוס מיוחד לדיון בסוגיות שעל סדר היום במכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב.