[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת עולם קטן. הוא מועלה באישורם ובאישור המחבר]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
כבר שנים רבות, עוד קודם לחורבן גוש קטיף וצפון השומרון, מוטחות באוהבי ארץ ישראל המילים: "עדיפה שלמות העם על שלמות הארץ". כדאי לברר משמעותן של מילים אלה. כמו כל אמירה, יש לפרש משמעותה בהקשר בה היא נאמרת. על פי רוב, מילים אלה משמשות בעיקר כדגל המונף כנגד ציבור המתנחלים.
גם בעמדו על פרשת הדרכים של ועדת פיל ב- 1937; ובהסכמתו הפרגמטית להחלטת האו"ם לחלוקת הארץ בנובמבר 1947, בן גוריון לא הציג מעולם מתח בין שלמות העם לשלמות הארץ. השימוש בזיקת מתח זו - המחייבת כביכול, קביעת סדר עדיפויות ערכי קטגורי - נוצר רק לאחר מלחמת ששת הימים, עם היווצרות המחלוקת על עתיד השטחים.
גם לאחר מלחמת קדש 1956, בשעה שציית לדרישת ארה"ב, לנסיגה מידית מכל סיני, לא נדרש בן גוריון למילים אלה להנמקת הנסיגה. בהפגנה בהנהגת יגאל אלון - שנערכה בתל אביב בעיצומה של שבת - כנגד הסכמת בן גוריון לנסיגה, השתתפו מעל 200,000 איש. באותם ימים חיו בארץ פחות משני מיליון יהודים. בין אלה שהתנגדו לנסיגה, כמו גם בין אלה שהסכימו, איש לא דיבר אז על "שלמות העם" כשיקול בעד או נגד הנסיגה. מהיכן אם כן מתחילה כאן, שאלת "שלמות העם"?
בצעדי הקמתה של מדינת ישראל בתש"ח - לאחר הטבעת אלטלנה - חרץ מנחם בגין מנהיג האצ"ל את האמירה: "לא למלחמת אחים". בהשלמתו עם הממלכתיות המוחלטת שתבע בן גוריון, אכן תרם בגין לשלמות העם. בין המצפים להחרבת מפעל ההתנחלות - בגלוי ובסמוי - אכן מופיעה הכמיהה למנהיגות שלטונית, שתפעל כנגד המתנחלים בנחישות בה פעל בן גוריון בהטבעת אלטלנה. זהו ההקשר במסגרתו מניפים את דגל "שלמות העם" כנגד דגל "שלמות הארץ".
במאמרו בשבת שעברה (ישראל היום, 2.6.16), הסביר דרור אידר כי "שלמות העם צריכה להיות הערך שמוביל את הימין, אל לו לדחוק את השמאל לשבירת כלים". נכון, גם היבט פרשני זה יכול לעלות מן המשפט השחוק על עדיפות שלימות העם. אולם כדאי שלא להכחיש את משמעות המשפט בהקשרו הרווח, בו נוהגים לאומרו. ראוי לשאול בעניין זה מיהו ה"עם", בשמו מבקשים מ"קומץ מתנחלים" להשלים, לא רק עם וויתור על "שלמות הארץ", אלא גם להשלים עם חורבן בתיהם ומפעלם.
מערכת תודעתית רב ממדית פועלת בכישרון ובהתמדה, על מנת להציג את מפעל ההתנחלות כאיום על "שלמות העם". כדאי ללמוד לדוגמה, כיצד מיוצגים המתנחלים כאיום על עתיד החברה הישראלית וערכיה בסרט הדוקומנטרי "המתנחלים", העולה בימים אלה להקרנה בתל אביב. במאמץ מתמיד ושיטתי, חותרת מסגרת תודעתית זו ליצירת התנאים שיאפשרו להסביר בדעת הקהל הישראלית, איך חורבן מאות ישובים וגירוש המוני של מתנחלים, יחזקו את "שלמות העם".
במילים "עדיפה שלמות העם על שלמות הארץ", טמון כרגע איום חורבן. בהתמודדותנו מפני איום החורבן, חובתנו לפעול במאמץ רב ממדי ומידי, על מנת שמפעל ההתנחלות יהיה לגמרי מפעלו של העם. לשם כך כמשימה ראשונה במעלה, יש להיחלץ מן המלכודת המציגה את מפעל ההתנחלות כאינטרס מגזרי, דתי לאומי בעיקרו. גם בסוגיה זו כמו בשאלת האופי היהודי של המרחב הציבורי במדינת ישראל, חייבים לשנות את נקודת המבט המארגנת את תיאור המציאות. במקום לתאר את מצב החברה הישראלית, כפי שמתאר לדוגמה הסוציולוג, עוז אלמוג, כחברה המורכבת ברובה מחילונים ומסורתיים, מה שמציג את היתר כמיעוט, ראוי להציע תיאור אלטרנטיבי, המציג את החברה הישראלית כמורכבת ברובה מדתיים ומסורתיים. זה השינוי בנקודת המבט הנדרש גם ביחס למפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון. בהשראת הסיסמה העוצמתית, "העם עם הגולן", גם כאן נכריז "העם עם יו"ש".
ביישוב נמרוד בצפון הגולן בו בניתי את ביתי, מתגוררות רק שש משפחות. אולם כתחנה על שביל הגולן, עוברים בו מידי יום מאות מטיילים, ובימי מועד לנים בו מאות אורחים. זו נקודת החיבור האקטיבית, היוצרת את תודעת העם עם הגולן. כך הדבר גם באשר למפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון. לא על עתידם של 400,000 מתנחלים מדובר, כקבוצת עניין מגזרית, אלא בעניין לאומי. זיקת אלון מורה ועלי לתל אביב ולבת ים, חיונית לא פחות מזיקת תל אביב ובת ים לאלון מורה ועלי. כמו זיקת הקופסה לחשיבה שמחוץ לה: ללא הקופסה מי יכול לחשוב מחוץ לה? אבל, גם ההפך נכון. רק מנקודת המבט שמחוץ לקופסה, ניתן להכיר את הקופסה.
עם כניסתנו לשנת היובל לניצחון מלחמת ששת הימים, אנו מצויים בעיצומה של מערכה פנימית ובינלאומית, החותרת לסיום הכיבוש לפני סיום היובל. לא נצליח במערכה בלי להביא את מרבית העם להכרה, כי ביהודה ובשומרון מצוי מפתח לעתידו, בכל תחומי החיים, ברוח ובחומר. לא רק בביטחון, אלא גם בכלכלה, בדיור, באחווה הקהילתית בתרבות ובחינוך. מול אסטרטגיית הפרד ומשול - המופעלת לבידוד המתנחלים מהוויית חיי העם - יש לחתור בכל דרך לחיבור בזיקות מתהדקות מרובות ממדים.
במושגי הביצוע, ולא בדיון תאורטי מופשט, ראוי להבהיר: מי שמניף דגל שלמות העם כנגד שלמות הארץ חותר בעת הזו, ליישום גזירת חורבן וגרוש המוני, לעשרות אלפים אם לא למעלה מזה. ראוי להדהד ולזעוק על איזה 'שלמות עם' מדובר? ובכן מיהו העם ומה באמת רצוי לו? העם עם יהודה ושומרון, העם עם הגולן, הנגב והגליל, גם עם תל אביב-בת ים, אך תמיד ומעל לכל עם ירושלים.
