[בחזרה לפוסט המרכזי: חלופות לפתרון שתי המדינות]
ריכזתי באתר את מכלול ההצעות הקיימות להסכם אפשרי בין הישראלים לפלסטינים, בנוסף לרעיון של 'שתי מדינות לשני עמים' (לעיון באופציות האחרות לחצו על הלחצן שלמעלה).
חלופה זו הוצגה על ידי ד"ר מרדכי קידר מאוניברסיטת בר אילן, בכנס שנערך ב-1 ביוני 2016 במרכז בס"א (BESA) בנושא, "היום שאחרי עבאס וקמילת הרשות הפלסטינית" ("The Day After Abbas - Wither the Palestinian Authority") (ראה סרטון למטה). תמללתי את עיקר דבריו לנוחותכם:
הערות מקדמיות
ברצוני להעיר בתחילה שתי הערות מתודולוגיות, לפני שאגש לדברים עצמם:
ההערה הראשונה היא, שאין בנמצא קבוצה פלסטינית הומוגנית: כל הזמן אנחנו שומעים פה על ה"פלסטינים", כאילו שיש קבוצה אחת, עם רצון אחד, שסרה למשמעתו של אדם אחד, וברגע אחד הם יעשו מה שאבו מאזן או ש'אבו' אחר יגיד להם... זה לא היה, זה לא קיים, וזה גם לא יהיה. הדבר האחרון שניתן להגיד על הפלסטינים זה שהם קבוצה אחת. יש שם הרבה קבוצות, וקבוצות ביניים וקבוצות אחרות, עם כל מיני אג'נדות.
לכן, משפטים כמו "הפלסטינים יסכימו למשהו..." או "לא יסכימו למשהו אחר...". אין דבר כזה! מכיוון שמה שחלק יסכים האחרים לא יסכימו., הנושא הזה די מורכב.
ההערה השנייה היא, שאנחנו 'תופרים, בטעות, 'עבור הפלסטינים פתרונות, שגזורים מתוך המציאות שלנו כישראלים, מתוך עולם המושגים שלנו כאנשי תרבות המערב. מדינת ישראל היא מדינה בסגנון מערבי, גזורה מהתפיסות שלנו את עצמנו כעם, ואנחנו משליכים עליהם את עולם המושגים שלנו, כאשר קובעי המדיניות שלנו מתעלמים, בדרך כלל, מהעובדה, שמה שנקרא בהכללה 'פלסטינים' (ראו ההערה הראשונה):
- הם חלק מן העולם הערבי ולא מהעולם הישראלי.
- הם חלק מהעולם האסלאמי ולא חלק מהעולם היהודי.
- התרבות שלהם קרובה הרבה יותר לעולם הערבי והאסלאמי, מאשר היא קרובה אלינו.
שני מודלים של מדינות בעולם הערבי
בעולם הערבי יש בגדול - ואני מכליל - שני מודלים של מדינות:
המודל האחד הוא המדינה המודרנית הסטנדרטית, שאנחנו מכירים: עיראק, סוריה, לוב, אלג'יריה, לבנון, במידה רבה תימן, ירדן, מרוקו במידה לא קטנה... אלה מדינות, שמה שניתן לומר על כולן זה שהן כושלות, או קרובות להיות כושלות בגלל סיבה פשוטה: המדינות הללו הן קונגלומרטים. זאת אומרת, צירופים לא מלוכדים של:
- קבוצות שבטיות;
- אתניות (כמו ערבים וכורדים וטורקמנים ועוד...);
- דתיות (מוסלמים, נוצרים, עלווים, דרוזים, סבאים, מנדאים);
- ועדות (סונים, שיעים ואחרים).
[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Michael Theis לאתר flickr]
החיים שם קרובים מאוד לגן עדן. למה? בגלל הנפט? אבל לא זו הסיבה, שהרי לדובאי אין נפט. גם לא גז. אולי אחוז אחד מהתוצר הלאומי שלה מבוסס על זה. כל השאר זה ביזנס: איזורי סחר חופשי, נדל"ן, אטרקציות לתיירים... עיראק לעומת זאת, היא בגיהינום עם המון נפט. כך גם לוב, סודן, תימן. זאת אומרת שברור כי הנפט הוא לא הגורם שיוצר את החיים הטובים במפרציות. מה שגורם לזה היא העובדה, שכל אחת מאותן אמירויות בנויה משבט אחד בלבד. זאת אומרת, חברה הומוגנית, שמנהיגותה לגיטימית, בניגוד לקונגלומרטים שהמנהיגות היא דיקטטורה לא לגיטימית, ולכן המדינה הזו יציבה, ואז אפשר לעשות כסף גם מחול, כמו שעושים אנשי דובאי.לעומת זאת, כשהמדינה משוסעת עם שבעים וארבעה שבטים, עם ארבע קבוצות אתניות, עם עשר דתות ומי יודע כמה עדות, כמו בעיראק, אז למרות הנפט, המדינה כושלת, אנשים נהרגים על ימין ועל שמאל, וכששתי קבוצות מתקוטטות ברחובות, אז נציגיהם בפרלמנט מחליפים מהלומות בתוך הפרלמנט. זה עוד בסדר כי בלוב הם יורים אחד בשני בתוך הפרלמנט... ואז גם הפוליטיקה לא מתפקדת.
המסקנה: יצרת יחידה הומוגנית, קיבלת יציבות. קיבלת מדינה שוחרת שלום. למדינות הללו אין בעיה איתנו כי אין להם בעיה עם עצמם. אבל, קונגלומרט מתפקד רק מול אויב חיצוני, כמו ישראל. לכן הוא צריך אויב כדי לגרום לכל הצדדים הלוחמים בתוך המדינה לעזוב אחד את השני ולהתאחד תחת המטרייה הלא לגיטימית של שליט לא לגיטימי כמו אסד. לכן, אסד לא הצטרף לתהליך השלום יחד עם סאדאת עליו השלום. זאת אומרת, שמדינה קונגלומרטית היא מדינה שמחפשת אויב, ולכן היא מדינה שאיתה קשה לעשות שלום. אם אנחנו רוצים להקים מדינה לפלסטינים - שהם חלק מתרבות המזרח התיכון הרבה יותר מאשר חלק מהתרבות הישראלית - אנחנו צריכים ללכת אל המודל המצליח: שזה מודל האמירות, ולא המודל הכושל שזה מודל הקונגלומרט.
[התצלום המקורי מתוך כרטיס הביקור של ד"ר קידר באוניברסיטת בר אילן]
מה יהיה אחרי אבו מאזן?
אני חדלתי להיות מגיד עתידות. ולכן, אין לי מושג מה יהיה אחרי אבו מאזן, אבל יש תסריטים אפשריים:
- תסריט אחד זה התסריט של בלגן, כמו שדיברו פה: סעיב עריקאת יהיה כנגד ההוא; וההוא יהיה כנגד ההוא, ויתחילו מלחמות ויתחילו עניינים, ויהיה כאוס כדוגמת הכאוס בסוריה או בלוב.
- דוגמה הפוכה זה שתהיה טרויקה או קבוצה אחרת כלשהי של אנשי אש"פ, שיזכו בלגיטימציה של כולם, שכולם יעשו מה שיגידו להם, יעשו מה שצריך ולא יעשו מה שלא צריך. גם זה יכול להיות...
איפה הבעיה? בישות פלסטינית, שתהיה מורכבת כקונגלומרט, מהחמולות שלא מתחברות אחת עם השנייה, כי ג'עברי זה רק בחברון; ומסרי זה בשכם רק ועריקאת זה רק ביריחו; וכרמי זה רק בטול כרם, וברגותי זה רק גרעין ברמאללה. הם לא עוברים אחד לשני וגם לא מתחתנים אחד עם השני.
אתם יודעים למה? "מוש מנה" אומרים בערבית. "הם לא משלנו". לכן, בחורה מחברון, אם היא צעירה בת 21 והיא נראית בסדר, אין לה אופציה להתחתן עם בחור משכם. אם היא בת 39 ויש לה רגל אחת קצרה, אז יתנו אותה למי שאפשר...
לכן, אני לא קונה את הסיפור של לאומיות פלסטינית, כי גם אין עם סורי וגם אין עם עיראקי, וגם אין עם לובי, הכל זה קונגלומרטים של קבוצות שמעולם לא נהיו עם, ויש לי חדשות בשבילכם: אין עם ישראלי! יש במדינת ישראל, למרות שיש פה דגל אחד ומדינה אחת וראש ממשלה אחד, והמנון אחד והכל, יש פה שתי קבוצות עיקריות - יהודית וערבית - שלאורך 68 שנים, היהודים לא נהיו ערבים, הערבים לא נהיו יהודים, ושניהם לא הפכו למשהו שלישי, שהוא איננו יהודי ואיננו ערבי. זאת אומרת, שזה שיש מדינה, לא יוצר עם! זה לא קרה בסוריה, ולא בעיראק, זה לא קרה אצל הפלסטינים וזה לא קורה אצלנו.
ולכן, אני הולך אל האמת הסוציולוגית, ולא אל החלומות והדיבורים של פלוני אלמוני ואינטלקטואל כזה או אחר. אני מדבר על מה שקורה ברחוב, ואני בודק את זה דרך מדד אחד: נישואין, כי שם נמצאת האמת! בססמאות אפשר הכל. בסקרי דעת קהל אפשר לעשות הכל. את זה יודעים אנשי מדע המדינה יותר טוב ממני. אבל, כשמדובר במי אני מחתן את הבת שלי, כאן כבר אין שקר. זה כבר האמת, כי אני לא אתן אותה למי שאני לא רוצה לתת אותה.
כאן צריך לבדוק את דפוסי הנישואין: עד היום ביהודה ושומרון, דבר ראשון לא מתחתנים עם בני עזה. בשנות ה-90 של המאה הקודמת, כשהעזתים רצו ללמוד באוניברסיטת ביר זית וכשהתרנו להם זאת, אף אחד מאיזור רמאללה, ביר זית, אל בירה, לא השכיר להם, לא בית, לא דירה, לא מחסן בחצר וגם לא מלונה של כלב. למה? כי הם מעזה! זה בערך כמו שברמת אביב ג' אנשים לא ששים להשכיר דירות לבני ג'לג'וליה. זה פחות או יותר אותו הדבר. אפילו השפה שונה. זו שפה אחרת. בעזה, השפה הערבית קרובה לשפה הבדואית. למה? כי המרכיב הבדואי באוכלוסיית עזה זה 85%-80%. ביהודה ושומרון אחוז הבדואים קטן מאוד. זאת אומרת, זה תרבויות שונות.
בעזה צריך להכיר כמדינה
מה שאנחנו צריכים לעשות זה להכיר בעזה כמדינה. אנחנו לא אוהבים את זה, הם לא אוהבים אותנו ואנחנו לא אוהבים אותם, אבל זה שעזה היא מדינה זו עובדה, וצריך להכיר בזה, לא מבחינה יורידית של הכרזת עצמאות וכו'. אני מדבר על הבחינה המעשית:
- יש להם גבולות.
- יש להם ממשלה.
- יש להם משטרה אפקטיבית.
- יש להם צבא - שכבר שרד שלוש מלחמות איתנו.
- יש להם תעשייה צבאית, והם יודעים לייצר טילים.
- יש להם משרדי ממשלה.
- יש להם מערכת חוק.
- יש להם מערכת משפט לגיטימית, מבוססת על השריעה (לא בדיוק).
פתרון האמירויות ביהודה ושומרון
בהמשך, היות וחמאס היו הראשונים שנתנו את הכדור בראש החלום הפלסטיני של לאומיות לא קיימת ולא מצליחה, וכושלת, והם עצמם זה ההוכחה, צריך להמשיך את התהליך הזה ביצירת אמירות - כמו דובאי:
- בחברון, על בסיס החמולות של חברון: ג'עברי, אבו סנן, קוואסמה, נאצ'ה, תמימי (ג'עברי הוא המלך של חברון...);
- עוד אמירות ביריחו לעריקאתים (סאעב עריקאת הוא מלך יריחו למי שלא יודע...);
- ברמאללה, לברגותים ולטווילים (ובשביל זה הייתי מוציא את ברגותי מהכלא גם כן...);
- עוד אמירות בשכם, בשביל מסרי, טוקאן ושאקעה, שחיים בשלום כבר מאות שנים, ביחד עם בית דין שבטי שעובד יופי;
- עוד אחת בטול כרם בשביל הכרמים;
- ועוד אחת בקלקיליה;
- ועוד אחת בג'נין בשביל החמולות המקומיות.
את האמירויות יש להקים לפי הדגם של המפרץ. ישראל צריכה להיות נחמדה, להעביר לשם כמה מפעלי הי טק, וליצור פתרונות הנדסיים לארכיטקטורה הזאת.
ישראל חייבת להישאר לעולמי עד ולנצח נצחים במרחב הכפרי, ולהציע אזרחות ישראלית לכ- 10% מהתושבים שבכפרים, בהסדרים כמו עם הגליל. כל העניין הזה מבוסס משפטית על הסכמי סאן רמו 1920, שהם עד היום תקפים על פי מגילת האו"ם, ואם זו תהיה האג'נדה של ישראל, ולזה נלך, אז יש סיכוי לחיות כמו האמירויות.
כל פתרון אחר - שהוא יצירת מדינה - יכול להביא אותנו לעוד חמאסתן, או באמצעות בחירות, כמו שקרה ב- 2006, כשהם זכו במרבית מושבי המועצה המחוקקת, או בהשתלטות אלימה, כמו שעזו לפני 9 שנים בעזה. ביהודה ושומרון הם יהיו חפורים בסלע, במקום בחול כפי שהם חפורים היום בעזה. כאן הם לא יצטרכו בטון, כי הסלעים פחות מתמוטטים מאשר החול. זאת אומרת, יהיה להם הרבה יותר קל לחפור מנהרות אלינו, למרות שהחפירה בסלע יותר קשה. הסלע יותר עמיד.
זאת אומרת, אם אנחנו מקימים מדינה פלסטינית, לאף אחד בעולם, לא לצרפתים לא לאמריקנים וגם לא לישראלים, יש דרך להבטיח שהיא לא תהפוך למדינת טרור. ומדינת הטרור הזו תשקיף על תל אביב. לכן זה מרשם להתאבדות.
לעומת זאת, מרשם האמירויות הוא הדבר היחיד שיבטיח להם חיים מסודרים, שלווים ויפים, ולנו שלום.
הרצאתו של ד"ר מרדכי קידר בסרטון:
נספח: כיצד מתפקד ופועל איחוד האמירויות הערביות
האמירויות הערביות (ראו מפה למטה) היא פדרציה של שבע אמירויות שלכל אחת חוקים משלה. בראש כל אמירות עומד שייח' ששלטונו עובר בירושה. המנהיג של כל אמירות מכריע בשאלות פנימיות של מדיניות בתחומי כלכלה, חברה ודת, ואילו מדיניות החוץ וההגנה של האמירויות היא משותפת. בשנת 1971 הקים האיחוד פדרציה שבה כל אמירות החזיקה בכוח רב שכלל גם את זכויות הכרייה (בעיקר נפט), ולכן הממשל הפדרלי התפתח בצורה אטית. החוקה יצרה את תפקיד הנשיא וסגן הנשיא, אשר נבחרים על ידי מנהיגי האמירויות לתקופה של 5 שנים. בראש המדינה עומד הנשיא, ואילו בראש "מועצת השרים" (הקבינט) עומד ראש הממשלה. "המועצה העליונה" מורכבת מהמנהיגים של שבע האמירויות, אלה בוחרים את הנשיא וסגן הנשיא כל 5 שנים, אולם בפועל השייח' זאיד בן סולטאן אאל נהיאן אמיראבו דאבי היה נשיא המדינה מאז העצמאות ועד מותו ב-2 בנובמבר 2004 ויום לאחר מותו נבחר בנו שייח' ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן לתפקיד כמורשת אביו. "המועצה העליונה" של מנהיגי האמירויות בוחרת גם את "מועצת השרים" (הקבינט), ואילו "האספה הלאומית", שבה יושבים 40 שרים שנבחרים מכל האמירויות, בוחנת חוקים שמוצעים. קיימת מערכת משפט פדרלית, וכל האמירויות מלבד אבו דאבי וראס אל-ח'ימה הצטרפו אליה. לכל האמירויות יש חוקים חילוניים וחוקים אסלאמיים לאזרחים, לפושעים ולבתי המשפט הגבוהים. המשטר באמירויות נחשב סובלני יחסית בכל הקשור למעמד הנשים ולאורח החיים של הזרים החיים במדינה.
