[צילום: המכללה לביטחון לאומי, צה"ל]
[מאמר זה ראה אור לראשונה ב'ישראל היום', 21/6/16, והוא מובא כאן באישור העיתון והמחבר]
אלוף במילואים גרשון הכהן (ראה תמונה משמאל, מאוסף תמונות המכללה לביטחון לאומי, צה"ל) כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
הרמטכ"ל ושר הביטחון מילאו את חובתם בגיבוי ותמיכה למ"פ, רס"ן תום נעמן. כמובן, גם תמיכתי נתונה לו, לשמחתי הוא לא באמת זקוק לה. הוא יודע היטב את דרכו, והרמטכ"ל עמו, איזה מ"פ זקוק ליותר מזה?
גם לסוגיית החייל היורה, שהדיון בה החל בבית המשפט, ראוי לפי שעה להניח, הרי העניין נתון לדיון בבית המשפט. אלמלא תקיפת המ"פ ברשתות החברתיות, היינו פונים כנראה לעניינים אחרים שעל סדר היום. זו, בין היתר, עוצמת תופעת הרשתות החברתיות, הן יכולות בעל כורחנו להכתיב לנו את סדר היום.
לראשונה אותגרו צה"ל וערכיו על ידי מחאת הרשת במאי לפני שנתיים, באירוע דוד הנחלאווי. לא שצה"ל חווה אז לראשונה עימות ומתח מול מחאה חברתית המתנפצת על שעריו. מלחמת לבנון הראשונה, העמידה בתחום זה למפקדי צה"ל אתגר קשה ומורכב. אולם מה שהיה חדש במחאת מאי 2014, הוא הספונטניות והמהירות בה התלקחה המחאה. תופעת ההצטרפות של חיילים מן השורה, למתן ביטוי למצוקתם במרחב הציבורי החדש, מרחב הרשת החברתית, התקבלה אז בפיקוד הבכיר בהפתעה. נוצר אז משהו חדש, בזירה חדשה ובמרחב שעדין לא גובשו בו כללים מחייבים מבחינת סדרי משטר ומשמעת הצבא.
בחיבורו האינטימי של החייל אל המתרחש בחוץ, גם בזרימת המידע וגם בהלכי הרוח, נוצרה בין אוהלי הצבא מציאות חסרת תקדים ביחס לנורמות עליהן נבנו צבאות סדירים, מאז ימי הלגיון הרומי. בעיצובו המנטלי של החייל, כמו בחינוכו של הנזיר במנזר - בתנאיי הבידוד שכפה עליו הקסרקטין - נוצקו באורח מסורתי יחסי המרות והציות שבין חייל למפקדו, בסוג של מערכת סגורה, ללא השפעות מבחוץ.
עם אייפון בכיסו ושותפות אקטיבית במערכת הרשתות החברתיות, החייל לא רק חשוף כיום למסרים מבחוץ, אלא גם שותף במעגלי יצירתם והתגבשותם. בפני המפקדים, בעיקר בדרג הזוטר, הוצב בכך אתגר חדש במציאות מורכבת, שאיש ממפקדי צה"ל הוותיקים לא חווה לפניהם.
בתיאור אירועי כיכר תחריר, כהתהוות מתוך הפעילות ברשתות החברתיות, הצביע חיים אסא בספרו, על התנאים היוצרים באמצעות הרשתות, קטליזציה של התהוות גל מחאה עד לכדי "גל צונאמי". בהסברו, מתוך החשיפה למתרחש ברשת, אדם יכול לזהות מהר מבעבר כי נקלע למצב ניכור, שגם חברו מרגיש כמוהו, ובכוח תפוצת הרשת יש ביכולתם להפוך את מצוקתם המשותפת לגל סוחף המונים. מעתה, גם החיילים שותפים להתרחשות זו. המסגרת הסגורה, בה התקיים עד כה מעגל הפיקוד האינטימי, נפרצה להתערבות חיצונית. ובכן מה ראוי לעשות?
המפקד בדרג הזוטר נדרש כיום לשיעור קומה סוחף ועוצמתי מבעבר. הוא חייב ליצור עם חייליו מרחבי מפגש לשיח פתוח כמו סביב מדורות הפלמ"ח. בסמכותו המבצעית והפיקודית, הוא מחויב לשמר מעמד היררכי מובהק. אבל, בתחום הקניית הערכים הוא חייב ליצור עם חייליו אחוות שותפות. בתחום זה מוצע לצה"ל לבחון סיוע מקצינים וותיקים, כמו בימי ההתשה בתעלת סואץ, בה שולבו בתמיכה למפקדים הצעירים בקו החזית, מפקדים וותיקים שנודעו בכינוי "נמרים". בימים שלאחר מלחמת יום כיפור לדוגמה, צורף המשורר חיים גורי לאוגדת הפלדה בסיני, בתפקיד קצין חינוך אוגדתי. גם בימינו ימצאו מתנדבים מועילים כדוגמתו.
בנוסף, מומלץ לצה"ל לבחון את האטרקטיביות לה זוכה כיום השירות במשמר הגבול בעיני המועמדים הצעירים לשירות: שבעה מתמודדים על כל מקום! התופעה נובעת להבנתי, מן השילוב הבריא יותר המאפיין את יחידות חיל זה, בין מפקדים בוגרים ומנוסים בדרג הזוטר - "סרג'נטים", לבין חיילים צעירים. בהשוואה ליחידות צה"ל, האיזון הפיקודי נכון יותר. הצעירים חשים כך מוגנים יותר ומודרכים יותר. בהיבט זה, לא "ניצני פשיזם" מתבטאים להבנתי במחאת החיילים, אלא מצוקה הזועקת לקשב פיקודי אוהד ומכוון.
