[תמונתו של נתניהו היא רכוש הציבור; תמונתו של ארדואן היא בעלת רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה CC BY 3.0 cl]

[לאוסף המאמרים על 'הגישה הגאוגרפית', לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

הרגישות של בנימין נתניהו לדעת הקהל היא שם דבר. לא צריך היה להיות מומחה גדול, על מנת לחזות את הפנים החמוצות שבהן יקבל הציבור את ההסכם עם תורכיה (שלא לדבר על מחאת הורי הנעדרים, שיכולה לצבור תאוצה, ולגרום לו לכאב ראש לא פשוט בעתיד...).

אז למה בכל זאת, חתם בנימין נתניהו על ההסכם?

יש רק דבר אחד חזק יותר מהתלות של נתניהו בדעת הקהל. זו המורשת שהביא מבית אביו. נתניהו מגיע ממשפחה רוויה בחקר ההיסטוריה של עם ישראל ובאידאולוגיה. אביו הקריב רבות למען אידאולוגיה זו, כאשר סירב להתיישר מול הקו המחשבתי והמעשי של מפלגת מפא"י, נמנעה ממנו קריירה אקדמית במוסדות ישראליים, והוא נאלץ לקחת את משפחתו ולעבור לארצות הברית... בחינת ההסכם לאור עיקרי מורשתו של נתניהו מעניקה לנו את התשובה...

עם מעצמה אזורית לא רבים אם אין ברירה!

כבן של היסטוריון, יש לנתניהו רגישות מיוחדת למעצמות אזוריות... זוכרים את הגישה הגאוגרפית ביחסים בינלאומיים? זו הגורסת כי הגאוגרפיה והדמוגרפיה הן משתנים נצחיים בחיי אומות, המשפיעים באופן קבוע על מעמדן הבינלאומי, על תרבותם ועל מסורותיהם?

בחינת הדפוסים הגאוגרפיים של ישראל מלמדת כי קיומה של ישראל מעולם לא נקבע על ידי עימות עם שכנותיה. לאורך השנים, היא עמדה בסכנה, רק כשלמעצמה אזורית או עולמית היה אינטרס בטריטוריה זו כ"קרש קפיצה" להשגת הגמוניה אזורית.

ישראל היא אזור ההתכנסות ושער הכניסה לכל מעצמה - אזורית או עולמית - המבקשת לשלוט בחופים הצפוניים ו/או הדרומיים של הים התיכון. לכן היא חשובה לכל אימפריה שצמחה במזרח. כיבושה גם מהווה "פוליסת ביטוח" מפני כוח אחר שיכול להשתמש בה כקרש קפיצה להשתלטות על האזור (פסיג, 2010, ע' 233). על כן, ממלכות ישראליות התפתחו (מלכות בית דוד, מלכות החשמונאים) רק באותם פרקי זמן בהם האינטרס המעצמתי נחלש לפרק זמן מסוים (פסיג, 2010, עמ' 231-226); ולהיפך. עצמאות ישראל התערערה כאשר למעצמות הללו (פרס, אשור, בבל והלאה...) היה אינטרס בכך. על כן, עם מעצמה אזורית חזקה לא רבים אם יש ברירה!

אחרי שאמרנו את זה בואו ונערוך השוואה קלה בין ישראל לתורכיה ולאיראן בשני גורמים משפיעים קריטיים, על פי הגישה הגאוגרפית ביחסים בינלאומיים: אוכלוסיה ו- קמ"ר:

המדינה	אוכלוסיה	שטח
ישראל	7,821,850 נפש	22,072 קמ"ר
תורכיה	81,619,392 נפש	783,562 קמ"ר
איראן	80,840,713 נפש	1,648,195 קמ"ר

[בתמונה: 'החרבת בית המקדש בירושלים' שלפרנצ'סקו אייץ, מתאר את החורבן והבזיזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867. התמונה היא רכוש הציבור במדינות בהן הזכויות תקפות עד מאה שנה ממות המחבר]

האיום האיראני

הסוגיה האיראנית מתחברת למה שכתבתי למעלה. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להסתכסך עם שתי מעצמות אזוריות בעת ובעונה אחת!

מעבר לסוגיית האטום, הולכים האיראנים וסוללים להם, בחסות חיל האוויר האמריקני המגבה אותם בעיראק, רצף יבשתי היישר לגבולנו הצפון מזרחי. בחינת הישגיהם בשטח מלמדת, שחיילים איראנים המוצבים על גבולנו היא במידה רבה שאלה של זמן. הצורך ליצור משקל נגד לאיראנים היא לכן סוגיה קרדינלית בחשיבותה. המצב הזה יוצר סכנה קיומית לישראל, והסכנה הזו מחייבת יצירת איזונים.

גם תורכיה - כמעצמה אזורית - אינה יכולה להרשות לעצמה התבססות של מעצמה המתחרה עימה על ההגמוניה בקרבתה. האינטרסים והשאיפות הללו של איראן להגמוניה - ברצף של שטחי עיראק, סוריה ולבנון - מהווים עבורה בעיה הולכת וגוברת...

ההסכם הזה יוצר סוג של חזית, שאולי לא תבלום את תנופת ההתקדמות האיראנית, אך תסמן לה גבול...

הסוגיה הפלסטינית

בתחום זה, קיימים שני איומים קרדינליים על ישראל כיום:

האחד - הבעייתי מכולם - הוא האיום שמציב אבו מאזן ללגיטימיות של מדינת ישראל

מבחינה זו, זהו איום קיומי למדינת ישראל, הרבה מעבר למטחי הטילים המתגרים בדרום, ולמלחמות התקופתיות עם חמאס. אם אבו מאזן יחזור לרצועת עזה (כמו שרוצים המצרים, הסעודים והאמריקנים)  כוחו יתעצם והלחץ על ישראל יתעצם בהתאמה.

בסוגיה הזו ישראל לגמרי בצד של ארדואן, שמעבר לתשלום של מילים לרשות הפלסטינית (הקרובה - עם מנהיגה המזדקן - לרגע האמת), נחוש לעשות הרבה על מנת לבסס את שלטון חמאס ברצועה ולהקנות לו לגיטימציה. הלגיטימציה הזו מסייעת להנציח שתי ישויות פלסטיניות עוינות זו לזו (אויבים מפורדים תמיד עדיפים...). 

השני הוא המצב הכלכלי של החמאס ברצועה

המחסור ההולך וגובר במים ובחשמל יחייבו השקעות עתק ברצועה, ועוד לא נגענו בבעיית הדיור. התורמים ה'רגילים' כבר התעייפו מזמן. האופציות שנשארו - מלבד ארדואן - הן סעודיה (בתנאי שהעוצמה תחזור לאבו מאזן); ואיראן (בתנאי שהעימות המזוין ימשיך).

מול האופציות הללו, התלהבות של ארדואן להשקיע ברצועה בתשתיות, היא אופציה מועדפת, הן עבור נתניהו לנטרול מתחים ברצועה; והן עבור חמאס:

• אם יבחר באופציה הסעודית, יכניס לביתו את אבו מאזן, שנוא נפשו.
• אם יבחר באיראן, יאלץ להמשיך להילחם. הוא הרי מבין היטב, כי דעת הקהל בישראל תקשה על נתניהו להשאירו בשלטון בעימות הבא, והוא עושה הכל להימנע ממנו.

לחמאס אינטרס מובהק היום, להמיר את הגישה הלוחמנית בהסכמים ארוכי טווח, שיבססו את שלטונו בקרב אוכלוסייתו הממורמרת ושבעת התלאות, ושיגנו על הנכסים החדשים שיקים לו ארדואן, כבסיס להמשך המומנטום לבניית נמל (שיכולה בעתיד להיות גם המפתח לפתרון בעיית הנעדרים עבור ישראל!).

בכל הנקודות הללו, האינטרסים של טורקיה וישראל חופפים.

[לאוסף המאמרים על 'הגישה הגאוגרפית', לחצו כאן]

מקורות

• פסיג דוד (2010), 2048, תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד (מהדורה דיגיטלית).