[בתמונה: משה מכה בסלע, ציור מאת פרנצ'סקו אוברטיני; הציור הוא ברשות הציבור]

עודכן ב- 7 ביולי 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר ראשון מתוך ארבעה על פרשת מי המריבה. למאמרים האחרים לחצו כאן:

• אבי הראל: בארה של מרים;
• אבי הראל: חטא מי מריבה;
• אבי הראל: שירת הבאר.

*  *  *

כפי שהראינו פעמים רבות בעבר, בספר שמות ובספר במדבר מצויים אנקדוטות סיפוריות בו עם ישראל מתלונן כלפי האל ושליחו משה, בעטיו של מחסור במים. כל סיפור שכזה, מעמיד את מנהיגותו של משה למבחן ציבורי קשה, ולמדרג של כאוס חמור מקודמו.

חוסר במים - כאז כן עתה - הינו גורם ראשון במעלה לעילה למלחמה (casus belli בלטינית). המאבק הבולט הראשון בנושא מופיע כבר בספר בראשית באופן הבא: "טו וְכָל-הַבְּאֵרֹת, אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי, אַבְרָהָם אָבִיו--סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר.  טז וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-יִצְחָק:  לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד.  יז וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם, יִצְחָק; וַיִּחַן בְּנַחַל-גְּרָר, וַיֵּשֶׁב שָׁם.  יח וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם; וַיִּקְרָא לָהֶן, שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹת, אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו.  יט וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי-יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ-שָׁם--בְּאֵר, מַיִם חַיִּים.  כ וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר, עִם-רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר--לָנוּ הַמָּיִם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ.  כא וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָּרִיבוּ גַּם-עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, שִׂטְנָה.  כב וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ, עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי-עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ.  כג וַיַּעַל מִשָּׁם, בְּאֵר שָׁבַע (בראשית פרק כ"ו, פסוקים ט"ו – כ"ב).

לפי פשט הפסוקים, אבות האומה היו בעימות מתמשך עם הפלשתים, על שליטה במקורות המים. אברהם חופר בארות, ולאחר הסתלקותו הפלשתים ממלאים אותם עפר בכדי לגרום לצאצאיו לנטוש את ארץ כנען. יצחק מבין את כוונתם, ומגלה מנהיגות קשוחה בנידון. הוא חופר מחדש את בארות אביו, וכל פעם שהפלשתים ממלאים אותם עפר. הוא חופר באר חדשה, עד שהוא מצליח לייצב את מצב אספקת המים.

יצחק בניגוד לאופיו הפסיבי בימים רגילים, מבין היטב כי מחסור במים עלול לחסל את הסיכוי לשרוד בארץ, ולכן נוקט קו לוחמני ועיקש. התעקשותו מביאה את הפלשתים לתובנה, שמעשיהם כנגד יצחק ומשפחתו לא יצליחו והם נסוגים מכוונתם המקורית. בכך מסמן יצחק את הקו המנהיגותי הראוי והנכון: ברגע שיש איום על אספקת מים יש לנקוט בצעדים מעשיים ולקבוע עובדות בשטח.

[בתמונה: מחסור במים... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Esteban Chiner לאתר flickr]

לאחר צאת בני ישראל ממצרים, מתרחש המשבר הראשון בגין המחסור במים בין עם ישראל למשה. המקרא מתאר זאת כך: "כב וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם.  כג וַיָּבֹאוּ מָרָתָה--וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה.  כד וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה.  כה וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ (שמות, פרק ט"ו, פסוקים כ"ב – כ"ה).

לפי האמור, לאחר קריאת ים סוף, בני ישראל מתחילים את מסעם לארץ כנען. הם מגיעים למקום מדברי, ומחפשים מקור מים. כאשר הם מוצאים אותו, מתברר שאלה מים שאינם ראויים לשתייה. בשל כך הם מתלוננים כנגד מנהיגותו של משה על שהוביל אותם למקום צחיח שכזה, ללא דאגה למי שתייה. למרות שיש כאן קריאת תיגר על משה כמנהיג, הרי שהוא לא מאבד את עשתונותיו, והוא פותר את בעיית המחסור במים לאחר התייעצות עם האל המקראי. לשון אחר – למרות התלונה החריפה של בני ישראל, מנהיגותו של משה כמעט ולא ניזוקה במשבר זה, והכאוס שהיה יכול להיווצר בגין התערערות מנהיגותו של משה לא מגיע.

לאחר זמן לא רב, מתרחש משבר מים נוסף חמור מקודמו, שיש בו אלמנטים ברורים של כאוס בגין הערעור מנהיגותו של משה. פסוקי המקרא הפעם מתארים את האירוע במלל רב שלא אופייני לדרך הקיצור בה נוקט המקרא בדרך כלל כדלקמן: "א וַיִּסְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר-סִין, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי יְהוָה; וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם, לִשְׁתֹּת הָעָם.  ב וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה; וַיֹּאמֶר לָהֶם, מֹשֶׁה, מַה-תְּרִיבוּן עִמָּדִי, מַה-תְּנַסּוּן אֶת-יְהוָה.  ג וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא.  ד וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי.  ה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם, וְקַח אִתְּךָ, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמַטְּךָ, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת-הַיְאֹר--קַח בְּיָדְךָ, וְהָלָכְתָּ.  ו הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם; וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה, לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.  ז וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם, מַסָּה וּמְרִיבָה:  עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל נַסֹּתָם אֶת-יְהוָה לֵאמֹר, הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, אִם-אָיִן (שמות פרק י"ז, פסוקים א' - ז).

[בתמונה: המחסור במים... "צמא", ויליאם אדולף בוגרו, 1886. התמונה היא נחלת הכלל]

לפי המסופר, הפעם בני ישראל לא מתלוננים, אלא רבים עם משה אודות המחסור במים. אם בפעם הקודמת הייתה זו תלונה רשמית הפעם יש כאן מרי עממי כנגד הנהגתו של משה. ולכן הפעם משה מאבד את שיווי משקלו המנהיגותי. הוא צועק לאל המקראי כי עמו הולך לסגור עמו חשבון ולסקול אותו באבנים. לשון אחר - הפעם העם לא רק מתלונן אלא מתארגן בכדי לפגוע פיזית במנהיגם. בשל כך שמשה מאבד לרגע את מנהיגותו, מורה לו האל המקראי כי יכה בסלע, סוג של פעולה אלימה כיאה למצב, אולם פעולה זו תתבצע עם הליווי של זקני העם. אות וסימן שחייו של משה תלויים על בלימה, ורק ראשי העם יכולים להרגיע את המרי העממי שפשה כנגד מנהיגותו. מנגד, אותם זקנים הם המשענת המנהיגותית שמשה חסר אותה באותה שעה. רוצה לומר, הפעם העם מצליח לגרום לכאוס מנהיגותי, ומשה נאלץ בשל כך לקבל עזרה מזקני העם, אחרת הנהגתו תתפרק לרסיסים.

בפרשת חוקת בספר במדבר, מגיע חוסר המים לעם לממדים של כאוס כמעט מוחלט. העם מתלונן שוב על מחסור במים כפי האמור: "א וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם.  ב וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן.  ג וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה.  ד וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ.  ה וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה:  לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת.  ו וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֲלֵיהֶם.  ז וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ח קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם.  ט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ.  י וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל--אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים--הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם.  יא וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ--פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.  יב וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם.  יג הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְהוָה; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם (במדבר פרק כ', פסוקים א' – י"ג).

במקרה זה העם מתמרד באופן גלוי כנגד הנהגתם של משה ואהרון ומטיח בהם ביקורת נוקבת. ביקורת זו גורמת לכאוס מאותו רגע, יש חוסר אימון בולט בין העם למנהיגיו.

עיקר הביקורת של העם מתמקדת בשאלה, מדוע הנהגה זו הוציאה אותו ממצרים, בה בשעה שאין לה תוכנית סדורה ואמצעים לכלכל ולהשקות אותם ואת רכושם. מנהיגותו ויוקרתו של משה סופגים כאן מכה אנושה. הנפילה שלו ושל אהרון, על פניהם, הכתובה בפסוקי המקרא, מציינת באופן ברור וניכר כי מעמדם כמנהיגי העם נפגע ללא תקנה. האל המקראי מתווה למשה את הפתרון, אולם בשל מצבו הנפשי בגין הערעור על מנהיגותו, הוא מנסה לפתור את המשבר בכעס בלתי נישלט ושוגה. שגיאה זו עולה למשה במנהיגותו, וכאן נקבע באופן מפורש כי נוכח חוסר המנהיגות שהוא מגלה אין הוא ראוי להכניס את עם ישראל לארץ כנען. לדבר יש שני צדדים:

• מצד אחד עונש (לא מידתי לכאורה) של האל המקראי;
• ומצד שני, תובנה כי מנהיגותו של משה נשחקה כליל בעיני העם ואין הוא מסוגל בשל כך להמשיך ולהנהיג את העם לארץ המובטחת.

[בתמונה: צמא... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Bobby Absher לאתר flickr]

אחרית דבר

מנהיגות נבחנת במספר רב של פרמטרים אובייקטיביים. בין השאר, מנהיגות צריכה להתוות מדיניות שקולה ואחראית שבצידה קיימים אמצעים מתאימים. ברגע שאין היא מבצעת זאת היא מועלת בתפקידה, והדרך לכאוס שלטוני או מנהיגותי קצר.

אין ספק כי העדר מים מחייב את ההנהגה לפתרון מיידי גם באמצעים צבאיים כפי שאכן היה במלחמה על המים, מאבקה של ישראל (בעיקר) כנגד סוריה, סביב ניצול מקורות המים בצפון ישראל. סוריה ניסתה אז להטות את מקורות הירדן - נחל דן, בניאס והחצבאני, ולהעבירם בתעלה מזרחית לכנרת (על גבי השלוחות המערביות של הגולן) אל הירמוך והירדן, בין השנים 1964 - 1966. המרגל אלי כהן שפעל באותם שנים בסוריה, עסק רבות גם במשבר זה, וסיפק חומר מודיעיני רב בהקשר לתוכניות הסוריות הללו. בסופו של דבר, בגין כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים, משבר המים האמור נפתר.  לו משה היה פועל באופן נמרץ שכזה, במשברי המים השונים, אין ספק כי היה מונע מעצמו את ההדחה שגרמה לו שלא להכניס לארץ כנען את העם ישראל שהוציא ממצרים.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת חוקת', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על מנהיגות'] 

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת חוקת'.
• אוסף המאמרים: 'הכל על מנהיגות'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת חוקת (חֻקַּת) באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 30/6/19.
• פנחס יחזקאלי, שרית משיח (2017), הכל על מנהיגות, ייצור ידע, 23/9/17.