תקציר: לפי פשוטו של מקרא, אתונו של בלעם דברה בשפת בני אדם. הייתכן? המאמר מעמת את דעותיהם של הרמב"ם ושפינוזה בסוגיה זו…

[לקובץ המאמרים על ברוך שפינוזה, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על פרשת בלק, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

עודכן ב- 26 ביוני 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

העלילה - המתרחשת בפרשת בלק בספר במדבר - מציבה אתגר קשה לפרשני המקרא. בין השאלות, שדנו בהם הפרשנים, ניתן למצוא את התהיות הבאות:

• כיצד הפך בלעם להיות נביא?
• מדוע קיבל בלעם כוח נבואי שכזה?
• האם יש לתת כוחות נבואה לאנשים שידועים כי דרכם אינה תמיד סמל ליושר ומוסריות?
• מה פשר דיבורה של אתון בלעם?

בדברינו הבאים נתייחס לדיבורה של האתון

לפי הסיפור המקראי, כאשר בלעם עושה את דרכו לבלק, אתונו המסורה הופכת את טבעה ומדברת אליו כדלקמן:

"וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל-אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ.  וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן-הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת-הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ.  וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה, בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים--גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה.  וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל-הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ.  וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ-יְהוָה, עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול.  וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל.  וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים...". (במדבר, פרק כ"ב, פסוקים כ"ב –כ"ח).

לפי פשוטו של מקרא, אתון בלעם דברה בשפת בני אדם. הייתכן?

על כך אומר הרמב"ם (ראו הפסל משמאל) באופן מפורש שלא היו הדברים מעולם, כדלקמן:

"כבר הסברנו שבמקום בו נזכרת ראיית מלאך או פנייה בדיבור מצדו - זה אך ורק במראה הנבואה או בחלום, בין אם זה נאמר מפורשות בין אם לא, כפי שהקדמנו ואמרנו. דע זאת והבינהו מאוד מאוד... וכן פרשת בלעם כולה בדרך (במדבר כ"ב, 22, 23) ודיבור האתון (שם, שם, 28, 30) - כל זאת במראה הנבואה, כי התברר בסוף שמלאך ה' (שם, שם, 31-33) דיבר אליו ..". (מורה נבוכים, חלק ב', פרק מ"ב, מהדורת שוורץ).

כלומר, הרמב"ם פותר את השאלה בעזרת המתודה שפיתח במורה נבוכים. בכל מקום במקרא, שמופיע מלאך המנהל דו שיח עם האדם, המדובר במראה נבואה ולא במקרה של ממש שאירע במציאות. כמובן שגם ממראה נבואה זה יש ללמוד לקחים כאלה ואחרים אולם דיבור האתון לא היה ולא נברא.

בניגוד לעמדתו זו של הרמב"ם, שפינוזה, בספרו מאמר תיאולוגי מדיני, חושב כי פרשנות המקרא אינה יכולה להסתמך על המתודה שהרמב"ם פיתח. שפינוזה קובע במפורש כי:" הכרת הדברים הכלולים במקרא דין שתבוקש מן המקרא עצמו בלבד, כמו הכרת הטבע מהטבע עצמו" (מאמר תיאולוגי מדיני, עמוד 99 – ראה מקורות).

כלומר לפי דברים אלה, פירוש המקרא חייב להיות במתודה של פירוש אימננטי, פנימי לטקסט עצמו.

מתודה חדשה בפרשנות המקרא

אולם, חייבים לומר מיד, כי על אף קביעה נחרצת זו, הרי שגם שפינוזה (ראו בתמונה משמאל) יסכים, שאין אפשרות ללמוד מהפסוקים את פירושם, ללא עזרה של מדעים חיצוניים.

לשון אחר – שפינוזה קובע כאן מתודה חדשה בפרשנות המקרא. נקודת המוצא של הפרשן הם כתבי הקודש, ולא ההנחות קודמות שנכפות עליו או על הטקסט מבחוץ. כלומר, המקרא לא יכול להתפרש על ידי פרשנויות שונות וחיצוניות, שבעקבותיהן הפרשן מתאים את הכתוב. בסיס המחקר הוא הטקסט, והוא אשר מוביל אל את הפרשנות של הפסוקים, ולא להפך. לדעתו, אין אפשרות ליצור קודם פרשנות תיאולוגית או פילוסופית, ואחר כך להתאים אליה את פסוקי המקרא.

דרך פרשנית זו של שפינוזה - בה הוא דוחה את הפרשנות המקדמית לטקסט - מביאה אותו לשלול את הפירוש האלגורי לפסוקים, ולהעדיף תמיד את דרך הפשט. אמנם, הפשט הוא לעתים בעל מסר מורכב, ועל כן, יש לחשוף את כוונותיו באופן מדעי ושיטתי. בכך טמון עיקר השוני בין פרשנות הפשט של שפינוזה לבין פרשנות הפשט הרגילה. לדידו של שפינוזה, יש לנקות את הפרשן מכל דעה קדומה על הטקסט, ויש לגשת אל פסוקי המקרא ללא השפעות חיצוניות כלשהן. או אז, יש להשתמש במחקר מדעי רחב, כדוגמת פירוש המילים בטקסט המקראי, להכיר את נסיבות החיים של הכותב, רמתו המדעית ותנאי חייו. בכך אנו חייבים להניח, כהנחת יסוד, כי אנו יודעים מי חיבר את הטקסט המקראי, בניגוד להשקפה עד זמנו של שפינוזה, שטענה כי כתבי הקודש מקורם אלוהי בלבד.

האם נהג שפינוזה לפי המתודה שפיתח?

לא בטוח כלל, היות שהעקרונות - שבעזרתם הוא ניגש לפרש את המקרא - לא היו נטולים מהנחות קודמות ומקדמיות.

העיקרון המקדמי הבסיסי של שפינוזה הוא, כאמור, עצם הדרישה למחקר אימננטי, תוך ההדגשה כי המדובר על טקסט שאין מקורו באל. לשון אחר, שפינוזה מניח מקדמית כי המקרא הינו טקסט חילוני, שיש לבחון אותו בדומה לתופעות טבע אחרות. שפינוזה ניסה דרך המתודה שלו לערער על כל סמכות דתית שהיא, תוך שהוא ממיר אותה בהסתמכות על המדע בלבד. אשר על כן, שפינוזה לא נקי מהדרישה שלו עצמו אל מפרשי המקרא שקדמו לו.

יתרה מזאת. לפי דבריו של שפינוזה, קודם שניגש מן דהוא לפרש את המקרא, עליו להבין מקדמית את עניין הנבואה, מהות הנס והדיבור האלוהי עם האדם. על סוגיות אלה מכביר שפינוזה פרשנות ארוכה בספרו מאמר תאולוגי מדיני, והמדובר כאמור בהנחות ייסוד מקדמיות.

אחרית דבר

רצונו של שפינוזה לקיים - ולו רק למראית עין - את טענת העדר הסתירה שבין המקרא לתבונה, מביא אותו לא פעם אל מחוזות שהוא אסר על אחרים להגיע אליהם מההיבט הפרשני. כך למשל בפרשנותו אודות שלמה המלך, הנתפס לדעתו כאישיות תבונית.

ברם, לפי שפינוזה איש תבוני לא ישאף להיות חכם מהסובבים אותו, אלא הוא אמור לנסות להעלות את ההמון לרמה תבונית נעלה יותר. שפינוזה מתקשה לפרש את דברי האל לשלמה כי לא יהיה אדם חכם כמותו. על כן, הוא נאלץ לפרש את הנאמר כאלגוריה כדבריו בספרו: "נראה כי אין זה אלא דרך דיבור לציון חכמה מופלגת" (מאמר תאולוגי מדיני, עמוד 45).

לחילופין בסיפור עץ הדעת, הוא אומר את הדברים הבאים: "דומה שמשמעות הדבר הזה היא כי אלוהים ציווה לאדם לעשות טוב ולדרוש טוב לשם הטוב, ולא במידה שהוא היפוכו של הרע, כלומר שידרוש טוב מאהבת הטוב ולא מיראת הרע (שם, עמוד 65).

כלומר, שפינוזה כופה כאן על סיפור עץ הדעת משמעות פילוסופית חיצונית, תוך פלפול דרשני של המילים טוב ורע. דרשה שכזאת לא הייתה מביישת שום פרשן אלגורי ששפינוזה פסלו על הסף כעיקרון. הנה כי כן, שפינוזה ניסה לשרטט מתודה ונפל אף הוא בבורות שהוא ביקש שהפרשן של הפשט לא ייפול אליהם.

אם כך מה יאמר שפינוזה על אתון בלעם, האם דיברה באמת או שהמדובר רק באלגוריה שבאה ללמד את הקורא לקח ומוסר? ברור ששפינוזה, בדומה לרמב"ם, לא יכול להסכים לכך שבעל חיים יפתח את פיו וידבר. אשר על כן, הוא מפעיל גם במקרה זה פרשנות אלגורית טהורה, למרות שעקרונית, השימוש בדרך של אלגוריה נוגד באופן מוחלט את המתודה הפרשנית הכללית שהוא פיתח. 

[לקובץ המאמרים על ברוך שפינוזה, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על פרשת בלק, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על ברוך שפינוזה;
• אוסף המאמרים על פרשת בלק;
• אוסף המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת בלק באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 8/7/19.
• יובל, י. שפינוזה וכופרים אחרים, תל אביב, הוצאת ספרית פועלים, 1988, עמודים 241 – 274.
• שפינוזה, ב. מאמר תיאולוגי מדיני, בתרגום ח. וירשובסקי, מאגנס, ירושלים, תשמ"ג.