[התמונה היא נחלת הכלל]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת ליברל. הוא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

מספרים על הטרור שהוא בגלל הייאוש. בשיח שהתקיים בכנס הרצליה, על תופעת הטרור באירופה, בהשתתפות חוקרים ממדינות האיחוד האירופי, הצעתי להם לבחון אולי הוא מונע דווקא בגלל התקווה. לחלק מן הטרוריסטים הידועים, דוגמת אלה שפעלו בארה"ב בהתקפת 11.9.2001, היו תנאים לתקווה. הם למדו באוניברסיטאות מעולות שאני אולי לא הייתי מתקבל אליהן. שערי החברה המערבית נפתחו בפניהם, בהחלט יכלו להשתלב בהצלחה, בעולם של תקווה.

הדיון על דרכי המאבק בטרור נקלע, בדרך כלל, להיבטים טכניים של מודיעין ואבטחה. דימיתי את התופעה לאתגר הצלת אדם הסובל מהתקף לב. ברגע החירום, סידרת פעולות טכניות מידיות, יכולה להציל חיים. אולם לאחר שיוצב המצב, נדרשת בחינה כוללת למכלול הנסיבות ואורחות החיים, בהן נדרש שינוי על מנת למנוע ככל הניתן את הישנות ההתקף. גם הטיפול בטרור נדרש לבחינה טיפולית בשתי מדרגות אלה:

• האחת במבחן שעת החירום, בטיפול המידי בשטח.
• השנייה, במבחן הנסיבות ואורחות החיים המחוללות את המניעים לתופעה.

כאן עלינו לבחון שתי השערות:

• האחת מצביעה על מצב הייאוש כמקור ההנעה לטרור.
• השערה  אחרת אותה הצעתי ביקשה לבחון, שמא לתחושות תקווה יש תפקיד בהנעת התופעה. לפנינו שאלה בתחום מדע האדם, והיא מחויבת להבנת רציונל הפעולה ומטרותיה, בהקשרי הופעתה המשתנים.

לא כולם מסכימים להנחה, שפעיל הטרור הוא רציונלי. אני מציע להניח שהוא לגמרי רציונלי. לפחות בכל הנוגע לזיקה שהוא מבקש בין פעולתו לבין התכלית שהוא מצפה לקדם באמצעות פעולתו. כאדם מאמין, הוא מתמסר למימושו של  חזון - שעליו סיפרו נביאיו - שיום יבוא ויתגשם, אלא שלא סיפרו מתי תגיע העת. בשל כך, כה מרכזית בעבורו הרגישות לשאלת המפתח, האם הגיעה השעה הנכונה.

נוטים לספר כי בלהט אמונתו הוא מתעלם מן המציאות. כאילו במתח, שבין אמונה לבין ריאליזם, הוא מעדיף את ציווי אמונתו. ממש להפך. זו המציאות בתנאי התהוותה, שמלמדת אותו כי הגיעה השעה ומעודדת אותו לקום ולפעול בכוח אמונתו. אם יש ממש בתיאור זה, הרי שאם רק נדע לזרוע בקרבו את הספק, שמא עדין לא הגיעה השעה, אולי נמנע או נעכב, את החלטתו לקום ולפעול. חובתנו אם כן לברר, מהו הדבר שגורם להיווצרות הלך הרוח ש"נפתחו שערי שמיים" והגיעה השעה הגדולה?

ובכן התחושה שהגיעה השעה, נובעת במידה לא מועטה ממצבה של החברה המערבית, כפי שמשתקפת בעיני פעילי הטרור: היא פשוט נראית להם כנתונה במגמת שקיעה. זו לא רק הירידה המשמעותית בילודה, המתפרשת בעיניהם כחולשה וחולי. בעולם הישן, גודל המשפחה קבע את הערכת כוחה. השתתפתי יום אחד בצעדת חתונה  באחד הכפרים בסמוך לבית לחם.  בנחשול החוגגים הארוך, שנפרס בהליכה מבית החתן אל בית הכלה, אמר לי אב החתן: "וולא, תראה כמה הרבה אנחנו". לתהלוכה הזו יש תפקיד, כמניפסטציה של עוצמה, שיש לה משמעות בהסדרת הקיום היומי.

החברה המערבית, במגמותיה הליברליות, נראית כאילו וויתרה על הכורח להנכיח את עוצמת כוחה. מלבד שוויץ, בכל מדינות המערב ביטלו את גיוס החובה וצמצמו את הצבאות, עד מעבר לקצה האפשרי. השקיקה ליציבות הפכה להגיון מוביל במדיניות הפנים והחוץ, לא רק למען השלטת הסדר הטוב, אלא גם מתוך חרדה מפני הבלתי נודע, דוגמת החרדה המרתקת מהחלטת הפרישה של בריטניה מן האיחוד האירופי.

[התמונה מתוך הרצאת המחבר בכנס יש"ע להסברה ולתקשורת 2015]

אויביי החברה המערבית, לעומת זאת, דוגמת דאעש, מבקשים ממש להפך, דווקא למצות את פוטנציאל ההליכה אל הבלתי נודע, כמהלך המבקש תנועה מן המציאות הנוכחת, אל המציאות המתהווה; מן היציבות הנוכחת כמצב סופי, אל חזון נשגב מוכוון אל נצח אין-סופי. במפגש בין המגמות, שקיקת המערב ליציבות בחרדה מתנועה אל הבלתי נודע, מתפרשת כחולשה. גילויי החולשה, הם המחוללים בקרב פעילי הטרור את התקווה.

בהבנה זו, כמו בטיפול בחולה הלב - הנדרש לאחר טיפול החירום לבחינת מכלול התנאים הנסיבתיים באורחות חייו - כך גם במאמץ למניעת הטרור. על החברה המערבית לבחון שינוי אורחות חייה, באופן שיבהיר ליריביה כי עדין לא הגיעה השעה. זה לא ישנה את שאיפתם, אך אולי יגרום לדחיית מאבקם האלים לעת אחרת.