[תמונת המקור]

רק לפני ארבע שנים מילאה רוסיה תפקיד זניח במזרח התיכון. זה לא פחות ממדהים, איך הצליח פוטין במינימום השקעה להשיג כ"כ הרבה בכ"כ מעט זמן. 

פוטין הוזמן פומבית ע"י שר החוץ הסעודי להכניס את רגלו למזרח התיכון באמצעות מינוף השפעתה של ערב הסעודית באזור (ראו הכתבת ב'פוליטיקו' למעלה), הנשיא הטורקי ארדואן מתכוון לעלות אליו לרגל בתשיעי לאוגוסט, הוא נחשב על ידי האיראנים לבעל ברית קרוב, הוא המשמר בפועל של משטר אסד ונחשב לידיד בקהיר. ללא ספק הישג מדהים בתקופת זמן מאוד קצרה.

איך הצליח הנשיא הרוסי להשיג כל זאת בכ"כ מעט זמן, ובהשקעה של כפרומיל ממה שהשקיעו האמריקאים באזור מאז ימי ממשל בוש? האם עליות זוהרה של רוסיה מצביעה על כך שאנו למעשה חוזים בתחילת הסוף של הקשרים המיוחדים של האזור עם המערב, קשרים שהתחילו לפני כמאה שנה עם המרד הערבי הגדול של חוסין בין עלי ב1916 וסופם בהסכם סייקס פיקו ובתפקיד המיוחד שמילאו בריטניה וצרפת באזור ?

כמו שאף אחד מגופי המודיעין בעולם לא חזה, שהפלישה האמריקאית לעיראק ב- 2003 תוביל לשינוי טקטוני במזרח התיכון, כך אף אחד לא יכול להעריך את סופן של ההתפתחויות הנוכחיות. דבר אחד ברור: הפגנת הכוח המערבית בעיראק, בשנת 2003, הובילה בסופו של דבר להגדלת טביעת הרגל המזרח תיכונית של של יריבתו העיקרית של המערב - רוסיה, שלאט לאט תופסת את התפקיד אותו מילא המערב במזרח התיכון, ב-100 שנה האחרונות.

יחד עם זאת, מדיניות ממשל בוש והמלחמה בעיראק לא היו הגורם היחיד, שהוביל למצב הגאו-האסטרטגי הנוכחי באזור. אין ספק שהתפרקותה של עיראק תרמה לכאוס האזורי, אולם ממשל בוש לא התכוון לתת לאזור לשקוע על תוך הכאוס המוחלט בו הוא נמצא היום. הוא ניסה להכיל את ניצני הכאוס ע"י שימוש באסטרטגית ה- surge. מהותה של אסטרטגיה זו הינה, תגבור ניכר של השטח בכוח צבאי וביצוע מערכה אינטנסיבית נגד ההתקוממות המזוינת, בד בבד עם פעולה נרחבת בקרב האוכלוסייה האזרחית. זאת, תוך כדי שיתוף של כל ארגוני הביטחון שעומדים לרשות הכוח המוגבר. לטעמי, בהעדר end game ובהיותו כבול בכבלי הפוליטיקלי קורקט, בוש לא היה מצליח לעולם להשיג את מטרותיו בעיראק, אבל על כך בפעם אחרת.

ההתנתקות של ממשל אובאמה מהאזור והשינויים האסטרטגים שכפה ממשלו, הם שאפשרו לאזור לשקוע אל תוך 'אזור הדמדומים' הנוכחי, בו הוא מצוי היום. על מנת לשפר את מצבה הגאו-אסטרטגי של רוסיה באזור, כל מה שנשאר לנשיא הרוסי היה לאסוף את השברים שהותירו האמריקאים.

ההשפעה הרוסית באזור מונפה על ידי שלושת המעצמות האזוריות: ערב הסעודית, איראן וישראל. בנוסף פוטין משמש כמגינו של אסד, ידיד של מדינות איחוד מדינות המפרץ, עם מצרים, ואף מנסה לשפר את יחסיו עם הנשיא הטורקי, שיעלה לרגל למוסקווה בתשיעי לאוגוסט.

[בתמונה: כותרת האתר: פוליטיקו, המסקר את פגישת שרי החוץ של סעודיה ובלגיה]

מדהים לראות, כיצד יושב הצאר וולדימיר לבטח בארמונו במוסקווה וכלל מנהיגי האזור עולים עליו לרגל ומניחים את מתנותיהם לרגליו.

פוטין מצליח לעשות כל זאת שעה שהכלכלה הרוסית מקרטעת וחלשה, המערכת הפוליטית הרוסית מושחתת. הוא משיג את כל אלה בהשקעה מזערית: צבאית, כלכלית ומדינית, וקוטף את פרות החידלון המערבי באזור.

המזרח התיכון פתוח לפני הרוסים היום, כמו שלא היה ב- 100 השנים האחרונות, ומיצוי ההזדמנות תלוי במידה כמעט מוחלטת בצעדים אותם ינקוט פוטין.