מי מרוויח מכך שחנין זועבי יושבת בכנסת ומבצעת, פעם אחר פעם את הפרובוקציות שלה? רמז: בטח לא קהל מצביעי הרשימה המאוחדת, שנכנסים כל פעם למצב התגוננות, לצורך לתת גב, ולעיסוק בכל הדברים הלא נכונים מבחינתם. בעובדה, לפני הבחירות לכנסת כמעט והוצבה במקום לא ריאלי, ולאחרונה, בבחירות לוועד המרכזי של בל"ד, מפלגתה של זועבי, שנערכו בחודש שעבר, היא דורגה במקום החמישי בלבד [משמאל: מאמרו של עמיחי אתאלי בידיעות אחרונות, מה- 18/7/16, ע' 18]
מי מרוויח מכך שמליאת הכנסת אישרה בקריאה שנייה ושלישית את התיקון לחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, המאיים בשלוש שנות מאסר מכסימום על שורפי דגלים? בטח לא הליכוד, שיוזמת התיקון, חברת הכנסת נאווה בוקר נמנית על חבריו.
ברוכים הבאים לעולם הפוך: השיח התקשורתי, הבא באופן מוקצן לידי ביטוי ברשתות החברתיות, מחייב מלחמה מתמדת להישאר רלוונטי ומבוקש באמצעי התקשורת השונים. לכן, חברי כנסת צריכים לייצר מסרים ליניאריים, פשוטים וקליטים - בעלי זווית ראייה מוגבלת, הנובעת מאינטרסים פופוליסטים. המצב חמור במיוחד במפלגות המקיימות פריימריז, כי אז נתונים חברי הכנסת בידיהם של מצביעים קיצוניים, הרחוקים מלאפיין את קהל מצביעי המפלגה... כשמנסים לפתור בעיה מורכבת בעזרת פתרונות פשטניים, מקבלים תוצאה הפוכה לציפיות! כך, נוצר מצב פרדוקסלי, לפיו כל אגף משני צידי הקשת הפוליטית פועל במרץ ובחריצות - להשגת מטרות הצד השני... את ההיגיון הפרדוקסלי הזה - המאפיין כל מערכת מורכבת - נכנה: "ההיגיון הפרדוקסלי של העשייה הפוליטית":
ההיגיון הפרדוקסלי של השפעת מפלגות הימין
כל עשייה מדינית-פוליטית מחייבת עורמה, תחבולה וכפל לשון, קל וחומר עמדות ימניות שמרניות, שמטבען בולמות דינמיקה, ולכן מצטיירות כחסם לשינוי ולתקווה. השגת היעדים - לפחות עד שנוצרת מסה קריטית של הישג - חייבת להיעשות מתחת לרדאר. אבל בעולם מוחצן ופופוליסטי אין יכולת להיות גמיש, ואין יכולת לתמרן. על כן, פעולות חברי הכנסת של הימין להשגת יעדיהם דומים לפעולותיה של חיה שנלכדה ברשת: כל צעד רק מסבך אותם בתוכה יותר ויותר, ומשיג את המטרה ההפוכה.
בעולם נורמלי היה הימין מברך על תופעות של השתוללות חברי הכנסת הערביים, ושל תופעות שריפת הדגלים (שהם, אגב, אחד המאפיינים של דמוקרטיה משוכללת), מפני שהם מאפשרים לו להפריך על פניו את הטיעון, שמדינת ישראל לובשת סממנים פשיסטיים. בחסות ההשתוללות הזו ניתן לפעול בחופשיות רבה יותר בהשגת היעדים, אבל הפלא ופלא, דווקא הם עומדים בראש המאמץ לעשות לכך סוף...
משמע, ניתן לתאר את עבודת חברי הכנסת של הימין כחתירה מתמדת ואפקטיבית מאוד, להשגת האג'נדה של השמאל!
ההיגיון הפרדוקסלי של השפעת מפלגות השמאל
אותו היגיון עובד גם בצידה הימני של המפה הפוליטית:
כל אמירה קיצונית של חבר כנסת מהשמאל רק ממחישה את פער הרלוונטיות הגדל והולך עם המציאות. כל הפגנה ובה שלטים בזכות השלום - שהופכים אותו מאמצעי להשגת מטרות למטרה עצמה - מעלים את מחירו עוד ועוד, באופן שלא ניתן יהיה להשיגו בטווח הנראה לעין. בעניין זה ראוי לקרוא היטב את כתביו של אחד מחשובי המזרחנים בישראל, ששימש בעבר כיועץ לענייני ערבים לראש הממשלה, פרופ' משה שרון. שרון הוא החתום על המאמר שעוסק ב- "חוקי הבזאר במזרח התיכון", שפורסם בעיצומם של תהליכי אוסלו, ושחזר עליו בראיונות אין ספור.
[בתמונה משמאל: פרופ' משה שרון. הצילום הועלה לויקיפדיה ע"י פרופ' שרון, ואושר לשימוש על ידו]
כך למשל טען פרופ' שרון כך, בראיון לדרור אידר מישראל היום, ב- 1/7/16:
"החוק החשוב ביותר (בבזאר הים תיכוני) אומר שאם אתה מפגין את רצונך לרכוש סחורה מסוימת, הסוחר יעלה מיד את מחירה פי כמה וכמה, וככל שתראה רצון עז יותר, כך גם יאמיר המחיר. הסחורה שמדובר בה היא 'שלום'. ישראל יוצאת מגדרה להראות כי רצונה העליון הוא לקנות אותה. הערבים, בהתאם לכך, עושים את הרושם שהם למעשה מחזיקים במפתחות המחסנים של אותה סחורה נחשקת, בעוד למען האמת, מחסנים אלה ריקים לחלוטין. לזכותם של הערבים ייאמר שהם כבר אמרו זאת בפירוש אינספור פעמים. אלא שבמקרה זה היהודים גם איבדו את חוש השמיעה" (אידר, 2016).
משמע, ניתן לתאר את עבודת חברי הכנסת של השמאל כחתירה מתמדת ואפקטיבית מאוד, להשגת האג'נדה של הימין!
משמעויות ומסקנות
המשמעויות והמסקנה המתבקשת עבור מי שמצביע למען רעיון (ולא כתגובה אינסטינקטיבית של אוהד כדור רגל...) היא, שאם הוא באמת חפץ בהשגת אותו רעיון, מומלץ לו להצביע בבחירות דווקא לגוש הנגדי המבטיח בקולי קולות לסכל אותו, כי דווקא פעולותיו הן הערובה, שייעשה מאמץ מקסימלי להשגתו!
