[בתמונה: פסלו של ישעיהו בן אמוץ, שפיסל אלייז'דיניו בראשית המאה ה-19 בבזיליקת בום ז'זוס דה מטוזיניוס שבברזיל; התמונה צולמה הועלה לויקיפדיה ע"י Photographs by Einar Einarsson Kvaran. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בשבת קודם תשעה באב, נוהגים לקרוא בהפטרה לאחר פרשת השבוע את חזון ישעיהו – דברי נבואתו הקשה על המצב המוסרי הירוד השורר בירושלים. ישעיהו נולד בימי מלכותו של עוזיהו מלך יהודה (המאה השמינית לפני הספירה), ובשנת מותו של מלך זה, קיבל על עצמו את תפקיד הנבואה למשך ארבעים השנים הבאות.

בניגוד לירמיהו הנביא, הייתה לישעיהו משפחה, ובנו שאר יישוב אף נילווה אליו בפגישתו עם המלך אחז (ראה ישעיהו, פרק ז', פסוק ג'). ניגוד נוסף בינו לבין ירמיהו הייתה העובדה, כי ישעיהו היה נכנס ויוצא לחצר מלכי יהודה באופן רציף. הימים בהם התחיל את נבואתו, היו ימים של שפע חומרי, תחת מלכותם של עוזיהו וירבעם בן יואש.

כנגד המצב שהתהווה בעם נוכח השפע החומרי - שניוון את הקוד המוסרי הכללי - יצא כבר הנביא עמוס, כשלושים שנה לפני נבואותיו של ישעיהו. זה האחרון לא בוחל כאמור בתיאור קשה אודות המצב בעם כדלקמן:

"ב שמעו שמיים והאזיני ארץ, כי יהוה דיבר:  בנים גידלתי ורוממתי, והם פשעו בי.  ג ידע שור קונהו, וחמור איבוס בעליו; ישראל לא ידע, עמי לא התבונן.  ד הוי גוי חוטא, עם כבד עוון--זרע מרעים, בנים משחיתים; עזבו את-יהוה, ניאצו את-קדוש ישראל--נזורו אחור.  ה על מה תוכו עוד, תוסיפו סרה; כל-ראש לחולי, וכל-לבב דווי.  ו מכף-רגל ועד-ראש אין-בו מתום, פצע וחבורה ומכה טרייה; לא-זורו ולא חובשו, ולא רוככה בשמן.  ז ארצכם שממה, עריכם שרופות אש; אדמתכם, לנגדכם זרים אוכלים אותה, ושממה, כמהפכת זרים.  ח ונותרה בת-ציון, כסוכה בכרם; כמלונה במקשה, כעיר נצורה.  ט לולי יהוה צבאות, הותיר לנו שריד כמעט--כסדום היינו, לעמורה דמינו" (ישעיהו, פרק א', פסוקים ב' –ט').

הדברים, שנאמרו בכאב אישי רב, חופפים לזמן בו סיכם  סנחריב מלך אשור, את מסע המלחמה שערך כנגד חזקיהו המלך בשנת 701 לפני הספירה. למרות ניצחונותיו, נאלץ סנחריב בסופו של דבר לסגת מארץ יהודה, ובעקבות כך, שני בניו התקוממו כנגדו והרגוהו.

[בתמונה: צילום של תמר הירדני - לוחמים יהודים - מול צבאות סנחריב - מקשיבים לנאום רבשקה. פרט מתצוגה במוזיאון מגדל דוד]

חרף נסיגתו זו של סנחריב, ארץ יהודה הפכה לשממה, בגלל ביטחונם האישי המפורז של מלכי יהודה.  זה הבסיס לקריאתו של  ישעיהו להנהגת העם, לעצור את הברית עם אשור בימיו של אחז ואת הברית עם מצרים בזמנו של עוזיהו. ישעיהו בעצם מנסה לעצור את שכרון הכוח שהיה נחלתם של מלכים אלה ללא הועיל.

ישעיהו אינו מבקר רק את הדרג השלטוני. במקביל לביקורת הנוקבת כלפי השלטון יש לו ביקורת נוקבת כלפי המוסר הכללי השורר בעם כדלקמן:

"י שמעו דבר-יהוה, קציני סדום; האזינו תורת אלוהינו, עם עמורה.  יא למה-לי רוב-זבחיכם יאמר יהוה, שבעתי עולות אילים וחלב מריאים; ודם פרים וכבשים ועתודים, לא חפצתי.  יב כי תבואו, ליראות פניי--מי-ביקש זאת מידכם, רמוס חצריי.  יג לא תוסיפו, הביא מנחת-שוא--קטורת תועבה היא, לי; חודש ושבת קרוא מקרא, לא-אוכל אוון ועצרה.  יד חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח; נלאיתי, נשוא.  טו ובפרישכם כפיכם, אעלים עיניי מכם--גם כי-תרבו תפילה, אינני שומע:  ידיכם, דמים מלאו. " (שם, פרק א', פסוקים י' – ט"ו').

הנביא מתקומם על האופן בה עובד העם את האל. לדעתו לא ניתן לבצע את כל העוולות המוסריות האפשריות ובמקביל לחשוב כי הקרבת הקרבנות בבית המקדש, או שמירת מצוות השבת, יכסו על התנהגות נלוזה זו. קרבן תפילה או שמירת שבת, יש להם ערך מוסף כאשר הם מתקיימים בחברה מתוקנת ומוסרית. כאשר המוסר הכללי לא נשמר, ויש התדרדרות קשה עד כאוס של שפיכות דמים הרי מצוות אלה אינן רלוונטיות כלל ועיקר.

בדבריו אלה של הנביא, אין נחמה. הכשל המוסרי מדרדר את העם ומנהיגיו אל עבר פי פחת, שסופו אי ודאות כאוס וחורבן. לא לחינם נבחרו דברים אלה להיקרא קודם צום תשעה באב, היות והם מסמלים את המצב שהביא בסופו של דבר לקריסה וגלות.

אחרית דבר. דבריו של ישעיהו הינם תמרור אזהרה לדורות. יש כאן הנחייה ברורה וחד משמעית בעיקר למנהיגי העם שנושאים באחריות הכוללת למצב העם כולו. הנהגה ראויה הינה הנהגה שמאזנת בין צרכי המדינה לבין ההתחשבות בכלל האזרחים, בעיקר החלשים שביניהם. כל זמן שהנהגת העם, תתנהג ביהירות שלטונית, ולא תראה אל מול פניה את העם על שכבותיו השונות הרי הנהגה זו נידונה לכישלון מוחלט.

בנוסף, עבודת האל חייבת מצע מוסרי ברור. לא ניתן לקיים חברה שמתנהגת באופן לא מוסרי, ותסמוך על קיום מצוות מסוימות כתריס בפני פורענות. גם מצב דברים זה לפי ישעיהו משמעותו היא אחת – הרס וכאוס פנימי וחברתי מוחלט.  לשון אחר - אין הקמתו של  בית מקדש רלוונטית כל עוד אלה הם פני הדברים בדרג השלטוני ובהתנהגותו המוסרית של העם.

[בתמונה: צילום של תמר הירדני - ישעיהו וחזון אחרית הימים, כפי שמופיע במנורת הכנסת. פרט מתצוגה במוזיאון מגדל דוד]

[בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']

מקורות

•  בן-נון, י.  לאו, ב. ישעיהו - כציפורים עפות, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2013.
•  קמחי, ד. אנציקלופדיה לאישים בתנ"ך, הוצאת יהושע צ'צ'יק ,1964, עמודים  490-496.