[בתמונה: משה משבר את לוחות הברית, באיורו של גוסטב דורה; האיור הוא נחלת הכלל]

עודכן ב- 22 באוגוסט 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר ראשון מתוך שניים על קדושתם של חפצים. למאמר האחר, לחצו כאן:

• Yossi Feintuch: No holy “cow”, no holy tablets of stone.

*  *  *

אחת הדרמות הקשות - המתוארות באופן נרחב בפרשת כי תשא בספר שמות - היא שבירת הלוחות על ידי משה. בפרשת עקב בספר דברים, חוזר משה למעשה העגל של בני ישראל, ומדגיש שוב את שבירת הלוחות. האם יש כאן מסר עמוק לדור שאמור להיכנס לארץ?

קודם שנדון במסר התאולוגי של שבירת לוחות הברית, נשוב לספר שמות, לפרשת כי תשא, ששם הובא האירוע לראשונה. פסוקי המקרא במקור זה מובאים מזווית הראייה של אדם המתבונן מן הצד כדלקמן:

"טו וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, מִן-הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, בְּיָדוֹ:  לֻחֹת, כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם--מִזֶּה וּמִזֶּה, הֵם כְּתֻבִים.  טז וְהַלֻּחֹת--מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא--חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת.  יז וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת-קוֹל הָעָם, בְּרֵעֹה; וַיֹּאמֶר, אֶל-מֹשֶׁה, קוֹל מִלְחָמָה, בַּמַּחֲנֶה.  יח וַיֹּאמֶר, אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל, עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; קוֹל עַנּוֹת, אָנֹכִי שֹׁמֵעַ.  יט וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר" (שמות, פרק ל"ב, פסוקים ט"ו – י"ט).

לפי המתואר כאן, משה שובר את לוחות הברית באקט ספונטני ומתוך כעס אישי גדול.

בספר דברים אירוע שבירת הלוחות מתואר מהזווית האישית של משה באופן הבא:

"י וַיִּתֵּן יְהוָה אֵלַי, אֶת-שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים--כְּתֻבִים, בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים; וַעֲלֵיהֶם, כְּכָל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ--בְּיוֹם הַקָּהָל.  יא וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים, לָיְלָה; נָתַן יְהוָה אֵלַי, אֶת-שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים--לֻחוֹת הַבְּרִית.  יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם:  סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם, מַסֵּכָה.  יג וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר:  רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא.  יד הֶרֶף מִמֶּנִּי, וְאַשְׁמִידֵם, וְאֶמְחֶה אֶת-שְׁמָם, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; וְאֶעֱשֶׂה, אוֹתְךָ, לְגוֹי-עָצוּם וָרָב, מִמֶּנּוּ.  טו וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן-הָהָר, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית, עַל שְׁתֵּי יָדָי.  טז וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם--עֲשִׂיתֶם לָכֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה:  סַרְתֶּם מַהֵר--מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם.  יז וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם".(דברים, פרק ט', פסוקים י' – י"ז).

בתיאור הזה מודגשת הנחישות של משה בשבירת הלוחות הבאה משתי סיבות:

• האחת – עשיית העגל;
• והשנייה – סטייה מהותית ממצוות האל שרק ניתנו זמן קצר קודם לכן.

יש בתיאורים אלה תהיות רבות אודות הרציונל במעשהו של משה. מדוע הוא בוחר ונוקט במעשה שאין ממנו חזרה? מדוע אין הוא מניח את הלוחות בצד ומתייעץ עם עוזריו או עם האל מה לעשות במקרה דנן?

יתרה מזאת. ישנן דוגמאות במקרא בהן משה לא ידע מה להחליט או לעשות, ובשל כך הוא משהה את החלטתו עד קבלת מסר אלוהי כיצד לפעול. כך היה במקרה של בנות צלופחד (האם נשים יורשות נחלה כן או לאו), וכך היה  במקרה של מקושש העצים ביום השבת (מה דינו של איש זה). בשני המקרים האלה משה לא ידע מה היא הדרך הראויה להגיב, ולכן הוא ממתין עד לקבלת הנחייה אלוהית כיצד לפעול במקרים אלו.

במעשה שבירת הלוחות הייתה, לכאורה, חובה מובהקת להמתין ולהשהות תגובה, היות ומשה קיבל מודיעין מדויק אודות מעשה העגל עוד בהיותו בדרך מההר אל העם, תוך שהוא מביא  בידיו חפץ פרי מעשהו של האל, וללא ספק יש לנהוג בחפץ זה בכבוד הראוי.

[בתמונה: במעשה שבירת הלוחות הייתה, לכאורה, חובה מובהקת להמתין ולהשהות תגובה... התמונה היא צילום מסך מסרטון היו-טיוב: "Parshat Ki Tisa: Moses Breaks the Tablets at Sinai"]

הפרשנים הבחינו מיד בבעייתיות אודות מעשהו של משה וניסו לתרץ כי משה בעצם לא שבר את הלוחות מרצונו. לדעת אחדים מהפרשנים, בגלל מעשה העגל תש כוחו של משה והלוחות החליקו מידיו ונשברו לרסיסים. כמובן שאין בפרשנות זו של המדרש, חז"ל ופרשני המקרא ביסוס בפשט הפסוקים שמורים את ההפך הגמור מכך. לפי המסופר במקרא משה שבר את הלוחות בכוונה תחילה. אם כן,מה הייתה כוונתו בכך?

הלוחות שמשה שבר נתנו על ידי האל, אולם קדושתם נבעה רק מהתנהגות המוסרית של בני ישראל. ברגע שהם סרו מן הדרך, והחלו להתנהג באופן לא ראוי ולא מוסרי, הקדושה בלוחות הברית נעלמה כלא הייתה, ולכן הם יכולים להיות מושלכים לאדמה ככלי אין חפץ בו.

בדרך זו פירש מאיר שמחה הכהן (מאיר שמחה הכהן מדווינסק, מגדולי רבני מזרח אירופה בדור שלפני השואה, 1843 -  1926; ראה תמונה משמאל),  את העניין בספרו משך חכמה על התורה , (שמות פרק לב): "ויותר מזה, הלוחות – 'מכתב אלוהים' - גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר: אין שום עניין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחויבת, ולו נאוה תהילה ועבודה".

[בתמונה משמאל: רבי מאיר שמחה הכהן, צולם בשנת 1924; הועלתה לויקיפדיה על ידי Chesdovi והיא נחלת הכלל]

לפי דבריו אנו למדים כי אין מהות של קדושה בחפץ או במקום. הקדושה קיימת מתוקף התנהגות העם. כאשר החברה מתנהלת באופן מוסרי קדושה במקומה עומדת, בלוחות, במקדש ובעוד מקומות ואתרים. ברם, כאשר החברה מתנהלת באופן לא מוסרי ולא ראוי, אינה מתייחסת כיאות לאחר ולחלש, הקדושה של הלוחות, ושל כל דבר אחר, פורחת לה באוויר, וכך ניתן להשליך את הלוחות לקרקע היות והמדובר בחפץ שאין לו כל משמעות או קדושה דתית.

אחרית דבר

המסר של שבירת הלוחות בידי משה הינו לימוד לדורות. אין בנמצא דבר קדוש כשלעצמו. לוחות הברית שניתנו למשה על ידי האל, מאבדים ברגע את קדושתם עת העם שאמור לקבלם מתנהג באופן לא מוסרי וראוי. הוא הדין לארץ ישראל או לבית המקדש. כאשר העם היושב בארץ ישראל מתנהג בצורה מוסרית, הרי יש קדושה בארץ. ויש קדושה  במקדש. ברם, ברגע שיש סטייה מהותית מדרכי המוסר החברתיים הרי אין קדושה בארץ ולא בבית המקדש, שהפך ממקום של עבודת האל לבית רגיל שניתן להחריבו.

זאת הייתה גם תפיסתו של רבן יוחנן בן זכאי (ראו תמונה למטה) שנפגש לפי האגדה עם הקיסר הרומי אספסיינוס, וביקש:

"תן לי יבנה וחכמיה", ולא ביקש ממנו שלא להחריב את בית המקדש השני(בבלי, גיטין דף  נו, עמוד א-ב. ישנה מקבילה במדרש אבות דרבי נתן עם שינוי נוסח). למרות שהמחקר התלמודי העכשווי מטיל ספק רב בפגישה שכזאת הרציונאל של אגדה זו ברור. אין תקומה לבית המקדש או אין משמעות של קדושה תאולוגית לבית שכזה לפי רבן יוחנן בן זכאי, שעה שהנהגת העם ונתיניו מעלים על נס את הקנאות המדינית ובו זמנית מתנהלים באטימות מוחלטת כלפי האחר והחלש. כל זמן שאלה פני הדברים בית המקדש יישאר כאופציה על הנייר בלבד. 

[בתמונה: רבן יוחנן בן זכאי במנורת הכנסת. התמונה צולמה, הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש, ב- 2008, על ידי תמר הירדני]

[לקובץ המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על פרשת עקב, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), פרשת 'כי תשא' וחטא העגל באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/8/18.
• לאו, ב. רבן יוחנן בן זכאי, חכמים, כרך ראשון: ימי בית שני, ידיעות ספרים, 2006, עמודים 276-268.
• סווטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, תרגום מרומית של ד"ר אלכסנדר שור, הוצאת מסדה, 1966.