[מאמר זה הופיע לראשונה באתר ג'וקופוסט] [לאוסף המאמרים על 'הגישה הגאוגרפית', לחצו כאן]
ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.
* * *
ב- 26 במאי 2016 פרסמתי באתר ג'וקופוסט מאמר בשם: למה ישראל איננה יוזמת פתרון לסכסוך?, ובו ניתחתי את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי על פי הגישה הגאוגרפית ביחסים בינלאומיים. גישה זו גורסת כי ההיגיון של היחסים הבינלאומיים הוא גאוגרפי ו- דמוגרפי, ולטריטוריה יש כוח עלינו, על תרבותנו ועל מסורותינו (פסיג, 2010, עמ' 22).
הבעייתיות במאמרי היא כפולה, כתב גולדברג: "...
- ראשית, התזה הגאוגרפית היא שגויה בשני היבטיה – אין בגאוגרפיה לכשעצמה שום דבר דטרמיניסטי שמונע הסדר כזה או אחר; ואף שטריטוריה היא מכפיל כוח חשוב, אין היא לכשעצמה מכפיל כוח בלעדי שמאפשר לנו להתעלם מקשת רחבה של גורמים נוספים.
- שנית, התזה הגאוגרפית הדטרמיניסטית היא מסוכנת, משום שהיא גוזרת מראש פסיביות מדינית ומייתרת אפריורי יוזמות ומחשבות יצירתיות, שהרי אם הגאוגרפיה הלא-משתנה יוצרת מבוי סתום קבוע, מה יועילו רעיונות חדשים?! ..."
האם רק הגאוגרפיה מעניקה מנופי כוח לאומות מסוימות ומונעת אותם מאחרות? האם כוחן של אומות לא נמדד גם בשקלול גורמים אחרים?
קבלת משוב מאדם בשיעור קומתו של גולדברג הינה הזדמנות מצוינת לבדוק את תקפה של גישה זו. הוא גם עשה עבודה יסודית, והביא דוגמאות וטיעונים, המפריכים לדעתו את תוקפה של הגישה הגאוגרפית. הדבר הנכון לעשותו עתה הינו לבחון ביסודיות כל אחת מהטיעונים הללו:
מה בין גאוגרפיה ודמוגרפיה?
כותב גולדברג: אם אמנם, כפי שמאמר זה מוכיח, התזה הגאוגרפית איננה מחזיקה מים, כיצד זה היא קיימת בתחום היחסים הבין-לאומיים, כפי שטוען פ"י? נחזור למשפט הפותח את מאמרו. ברישא שלו נכתב ש"ההיגיון של היחסים הבין-לאומיים הוא גאוגרפי ודמוגרפי", אך בסיפא שלו שכח פ"י את הדמוגרפיה והשאיר את הגאוגרפיה בלבד: "כלומר הם נשלטים על ידי הגאוגרפיה, ולטריטוריה יש כוח עלינו ועל גורלנו; מכאן שבסופו של דבר הגאוגרפיה קובעת את עתידנו". ביסוס התזה על הגאוגרפיה בלבד ונטישת הדמוגרפיה יצרו כשל לוגי שמלווה את המאמר כולו. צר לי שלא הובנתי: הגאוגרפיה מתחלקת לגאוגרפיה פיסית ולאנושית, והדמוגרפיה היא תחום דעת חשוב בתוכה, ומרכיב בלתי נפרד מהגישה הגאוגרפית. לא ויתרתי על הדמוגרפיה. להפך. לא ניתן להסביר את הגישה הגאוגרפית ללא שקלול של שני המרכיבים הללו, יחד.
ההמחשה הטובה ביותר לכלך היא המענה לטענתו של גולדברג בנוגע לישראל כמעצמה אזורית. הוא כותב:
על-פי המדד הגאוגרפי, ישראל הזעירה הייתה צריכה להיות בליגה אחרת לגמרי מזו של טורקיה, הגדולה ממנה בשטחה פי 38, ושל איראן, הגדולה ממנה פי 34. למרות זאת, כל ניתוח של המזרח התיכון מצביע על שלוש מעצמות אזוריות בו: טורקיה, איראן וישראל. על פי המדד הגאוגרפי, ערב הסעודית הייתה צריכה להיות המעצמה בה"א הידיעה של המזרח התיכון – עם טריטוריה השווה בשטחה לכל מערב אירופה וגדולה מישראל פי 110. יתר על כן, לערב הסעודית יש טריטוריה המצטיינת לא רק בכמות אלא גם באיכות: היא משתרעת לאורך המפרץ הפרסי וחופי ים סוף ובאדמתה רזרבות הנפט הגדולות ביותר בעולם. אך במציאות, למרות נתונים מרשימים אלה, ערב הסעודית לא הייתה ואיננה מסוגלת להגן על עצמה, מבחינה צבאית, בכוחות עצמה בלבד, מפני עיראק של סדאם חוסיין בעבר ומפני איראן של האייתוללות בהווה.
תשובתי
לצערי, הטיעון ש"כל ניתוח של המזרח התיכון מצביע על שלוש מעצמות אזוריות בו: טורקיה, איראן וישראל" הינו מדע בדיוני. ישראל איננה מעצמה ולא תוכל להיות מעצמה. די להביט בנתונים:
| המדינה | אוכלוסייה | שטח (קמ"ר) |
| איראן | 80,840,713 נפש | 1,648,195 קמ"ר |
| תורכיה | 81,619,392 נפש | 783,562 קמ"ר |
| מצרים | 86,895,099 נפש | 1,001,450 קמ"ר |
| ישראל | 7,821,850 נפש | 22,072 קמ"ר |
נכון שההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה. אולם, בכל הנוגע לדמוגרפיה ולגאוגרפיה, היא מתקדמת באותו היגיון. די לעיין בתנ"ך על מנת להבחין כי לאורך השנים, קיומה של ישראל עמד בסכנה, בכל פעם שלמעצמה אזורית או עולמית היה אינטרס בטריטוריה זו כ"קרש קפיצה" להשגת הגמוניה אזורית. ישראל היא אזור ההתכנסות ושער הכניסה לכל מעצמה - אזורית או עולמית - המבקשת לשלוט בחופים הצפוניים ו/או הדרומיים של הים התיכון. לכן היא חשובה לכל אימפריה שצמחה במזרח. כיבושה גם מהווה "פוליסת ביטוח" מפני כוח אחר שיכול להשתמש בה כקרש קפיצה להשתלטות על האזור (פסיג, 2010, ע' 233). על כן, ממלכות ישראליות התפתחו (מלכות בית דוד, מלכות החשמונאים) רק באותם פרקי זמן בהם האינטרס המעצמתי נחלש לפרק זמן מסוים (פסיג, 2010, עמ' 231-226):
- ממלכות ישראל ויהודה התהוו בסביבות 1200 לפני הספירה, ושרדו 600 שנה עד הפלישה הבבלית (מעצמה אזורית) שכבשה את ממלכת יהודה, הרסה את בית המקדש והגלתה את העם לבבל.
- תחיה ישראלית הייתה אינטרס פרסי (מעצמה אזורית) שהביסה את הבבלים ומסדה בישראל מדינת חסות. ישראל עברה טלטלות כאשר התחלפו המעצמות הדומיננטיות: שלטון יווני (מעצמה עולמית) שהביס את הפרסים במאה ה-4 לפני הספירה, ושלטון רומי (מעצמה עולמית) שהביסה את היוונים במאה ה- 1 לפני הספירה - שלטון שהסתיים בחורבן נוסף של האומה ובגלות.
- חזרת היהודים לישראל באופן מסיבי הייתה אינטרס של מעצמה עולמית ששלטה באזור - בריטניה - והריבונות התממשה בעקבות קריסת האימפריה שלה. בחמישים השנים שלאחר מכן הייתה ישראל בת ערובה בדינמיקת המאבק בין שתי מעצמות העל שהתהוו בעקבות מלחמת העולם השנייה - ארצות הברית וברית המועצות.
לסיכום, מעצמה של ממש - בדומה לאיראן ולתורכיה - אנחנו לא! יתרה מכך. אם תשוב ישראל לגבולות 1967, גם דיבורים על 'מעצמה' כבר לא יהיו, כיוון שהגאוגרפיה תכתיב שהיא תהיה תלויה להגנתה בידי אחרים. משמעות הדבר, פיחות דרמטי בעוצמתה הבינלאומית.
[התמונה: מצפון תיפתח הרעה... הועלה לפייסבוק בדצמבר 2016]
נקודת תורפה גאוגרפית אין משמעה מלחמה כל הזמן...
משמעותה של הגישה הגאוגרפית איננה שטריטוריה נחותה, המועדת למלחמות תשמש כשדה קרב נצחי. כבר אמרנו: בגלל הגאוגרפיה, ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה אבל מתקדמת בדפוסים דומים. על כן, עצם קיומו של שקט בטריטוריה מסוימת לאורך ארבעים וחמישים שנה ואפילו מאה שנה אינה מלמדת מאומה (הזכרתי בסעיף הקודם את מלכות דוד ושלמה כהזדמנות וכאתנחתא בין מעצמות. משמעות הגישה הגאוגרפית היא, שכשיבשילו התנאים לסכסוך נוסף, הוא יפרוץ שוב באותו מקום מועד לפורענות. הסכמי קמפ דויד עם מצרים הינם דוגמה קלאסית להמחשת הטיעון הזה. בהקשר זה כותב גולדברג: "אם מעריכים את הסכמי קמפ דייויד מ-1978 רק על-פי המדד הגאוגרפי, הרי שנסיגה מכל חצי האי סיני, טריטוריה של 60,000 קמ"ר (פי שלושה משטח ישראל!) הייתה אמורה לגרום לפגיעה במנופי הכוח של ישראל ולהחליש אותה. אבל התוצאה הייתה הפוכה: יציאת מצרים ממעגל המלחמה חיסלה את האופציה הערבית הצבאית של העולם הערבי מול ישראל, ולא במקרה לא היו מלחמות ישראליות-ערביות גדולות מאז ועד עתה, מסוג חמש המלחמות בשנים 1948–1973". האם נסיגת ישראל חיסלה את המלחמות הגדולות, או תום המאבק הבין גושי באזור? בראייה של הטווח הארוך, הוויתור על סיני אינו מגדיל את עוצמתה של ישראל, אלא מחליש אותה ללא ספק. היכולת להשתחרר מהאיום המצרי הוא זמני, ומהווה תולדה של ההסכם על פירוז סיני. הפירוז הזה כאילו מאריך את תקופת כיבוש סיני משום שהוא מונע כניסת כוחות משוריינים בקנה מידה גדול קרוב לגבולנו. האם הפירוז הזה ישרור לנצח? כמובן שלא! הגאוגרפיה נצחית אבל הסכמים הם בבני חלוף! כדאי לזכור, שרק לפני שנתיים הייתה ישראל על סף הצורך לבנות מחדש את כוחותיה המשוריינים בדרום, כיוון שהמשטר המצרי הקודם חתר בעקביות לשינוי ההסכם ולהכנסת כוחות משוריינים לסיני. איך ייראה מעמדה האסטרטגי של ישראל כשכוחות מצריים ישובו אל גבולנו?
[בתצלום: מפת גוגל של מדבר סיני, בין מצרים לישראל. הסכם הפירוז לא ישרוד לנצח. מה יקרה אז, כשצבא מצרי ישב סמוך לעריה של ישראל?]
הגאוגרפיה קובעת אילו מדינות תהיינה תוקפניות ואלו שקטות
כותב גולדברג: "פ"י לוקח את התזה הגאוגרפית למחוזות רחוקים עוד יותר. הוא קובע כי "מדינה בעלת אפשרויות הגנה טבעיות טובות לא תתפתח להיות תוקפנית, ולהפך – מדינות […] הן תוקפניות ואגרסיביות […] פשוט כי מעולם לא היו להן אפשרויות הגנה טובות". האומנם?- האם נאצר ניהל מדיניות אגרסיבית ותוקפנית בעולם הערבי בשנים 1955–1967 כי למצרים לא היו אפשרויות הגנה טובות?
- האם סדאם חוסיין פלש לכווית ב-1990 מפני שעיראק סבלה מהעדר הגנה טבעית טובה?
- האם חומייני בשנות ה-80 של המאה קודמת וחאמנאי ב-25 השנים האחרונות ניהלו מדיניות חוץ וביטחון אגרסיבית כי לאיראן לא היו אפשרויות הגנה טובות?
- ואם לצאת מגבולות המזרח התיכון – האם היטלר פלש לפולין ולצרפת כי לגרמניה לא הייתה הגנה טובה?
- והאם יפן השתלטה על קוריאה, פלשה למנצ'וריה ולסין, תקפה בברוטליות את פרל הרבור וכבשה את הפיליפינים מפני שלא היו לה הגנות טבעיות טובות?
- משוואת הכוחות במזרח אסיה מפריכה בעליל את מרכזיות הגאוגרפיה. מסוף המאה ה-19 ועד סוף מלחמת העולם השנייה הייתה יפן הקיסרית המעצמה הדומיננטית שגימדה את סין. במחצית השנייה של המאה ה-20, לעומת זאת, עלתה סין למדרגת מעצמה גלובלית ויפן נמצאת בנסיגה ודעיכה. למותר לציין שכל זה קרה מבלי שחל איזשהו שינוי בגאוגרפיה של שתי המדינות.
- מצרים: ההיסטוריה של מצרים רצופה פלישות לגבולה וכיבושים: היא נכבשה, במרוצת השנים, על ידי פרס, בבל, ההיסקוס, גויי העם, האימפריה הרומית, המוסלמים, נפוליאון, העותומנים והבריטים... הפחד מפלישה נוספת מתדלק תוקפנות ורצון להתפשט. גם הדמוגרפיה יוצרת צרכים של התפשטות. עליה לספק איזורי מחייה חדשים לאוכלוסייתה, שגדלה בקצב מדאיג ב-50 השנים האחרונות.
- עיראק: גם ההיסטוריה של עיראק רצופה כיבושים ומהפכי שליטה: השומרים ומלחמותיהם, הכיבוש האכאדי, חמורבי והבבלים, האשורים, הכשדים, הכיבוש הפרסי (כורש), היווני (אלכסנדר מוקדון), הכיבוש המוסלמי, האימפריה הביזנטית ושוב המוסלמים, אחריהם העות'ומנים, והבריטים, והסכסוך הבלתי נגמר עם פרס והשאה...
- איראן: איראן ידעה גם היא כיבושים ומלחמות רבים: אלכסנדר הגדול, הפרתים, בית סלבקוס, רומא העתיקה, האימפריה הפרסית-סאסאנית והמלחמות עם הביזנטים, האימםריה המוסלמית, הלחצים של רוסיה והמעצמות המערביות, ובעבר הלא רחוק - הפלישה העיראקית שכמעט מוטטה את המדינה.
- גרמניה: הגאוגרפיה של גרמניה ומיקומה כשער שבין מזרח למערב הפך גם אותה לאיזור המאויים תמידית: הרומים, מלחמות נפוליאון, האיום המתמיד ממזרח, הפלישה הרוסית בתחילת מלחמת העולם השנייה, וכדומה.
- יפן: יפן ידעה גם היא בהיסטוריה שלה ניסיונות פלישה אליה מצד גורמי מסחר אירופים ומסיונרים, המגובים על ידי מדינותיהם הקולוניאליות, עם הנשק החם שבידיהם. התחושה של שליטי יפן,- במהלך המאה ה-17 - שהסוחרים והמטיפים הללו הם כוח חלוץ לפלישה צבאית גדולה שעתידה להיפתח נגדם מצד המעצמות האירופאיות - הביאה אותן לגרש את הזרין ולסגור את יפן בפני העולם שבחוץ ("מדיניות הארץ הנעולה"), לאורך 200 שנים. בתחילת המאה ה-19 ניסתה האימפריה הרוסית לפלוש לאיים הסמוכים ליפן. ניסיון זה גרם ליפנים להחיל את שלטונם בפועל גם על האי סחאלין והאי הוקאידו. ב-8 ביולי 1853, הגיע לחופי יפן הקומודור מת'יו פרי, קצין בצי האמריקני, עם שייטת של ארבע ספינות, נכנס למפרץ טוקיו, ואילץ את השלטון היפני לפתוח את הקיסרות למסחר עם המערב. במהלך ועידת קאנאגאווה הכריח את השוגונים לחתום על "חוזה השלום והידידות", חוזה שמיסד את היחסים הדיפלומטיים בין יפן לארצות הברית. בתוך 5 שנים, חתמה יפן על חוזים דומים עם מדינות מערביות נוספות. ההשפעה המערבית הביאה לעליית רסטורציית מייג'י, לביטול המערכת הפיאודלית ולכינון מוסדות שלטוניים מערביים. במקביל, הלחץ הרוסי על גבולה הצפוני של יפן התחדש, לאחר שהרוסים קיבלו לידיהם מסין את מנצ'וריה כתוצאה מחוזה אייגון (1858) וועידת פקין (1860). הרוסים הפעילו לחץ כבד על יפן להעביר לידיהם את האי סחאלין, ובשנת 1875 נכנעו היפנים וויתרו על האי תמורת איי קוריל שהיו בשלטון רוסי.
סיכום
הנה יכולתי להמשיך כהנה וכהנה בכל הדוגמאות שהביא גולדברג, ולאחר מכן, לעבור באריכות לקונפליקט הישראלי פלסטיני. אבל, דומה שמאמר זה כבר מכיל הרבה מעבר לאופטימום... לכן, אסכם שוב בקביעה, כי אכן קיימים משתנים נצחיים בחיי אומות המשפיעים באופן קבוע על מעמדן הבינלאומי, על תרבותם ועל מסורותיהם. גם הדינאמיות המואצת אינה מסיטה את מהימנות הדפוסים, שחוזרים על עצמם שוב ושוב (פסיג, 2010, ע' 20): אלו הם הגאוגרפיה והדמוגרפיה, שכמעט ואינם משתנים. הם הקובעים עבור עם את גבולותיו, את אויביו, את רמת החשש לעתידו ואת הפעולות האלימות שתתרחשנה לצורך הגנה עליו. הם מעניקים מנופי כוח לאומות מסוימות ומונעים אותם מאחרות. כיוון שהמתווה הגאוגרפי הוא קבוע, הרי שההתנהגויות שנובעות ממנו הנן דפוס המאפשר חיזוי! זה הבסיס לגישה הקרויה, הגישה הגאוגרפית ביחסים בינלאומיים.[לאוסף המאמרים על 'הגישה הגאוגרפית', לחצו כאן]
מקורות והעשרה
- פנחס יחזקאלי (2014), הגישה הגאוגרפית ביחסים בינלאומיים, 12/10/14.
- פנחס יחזקאלי (2016), ניצחון הגאוגרפיה, 24/6/16.
- פסיג דוד (2010), 2048, תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד (מהדורה דיגיטלית).
