[לאוסף המאמרים על 'למידה', לחצו כאן]
המאמר עודכן ב- 31 באוגוסט 2019
מוקדש לחברי, עו"ד יאיר רגב, שהיה הרוח החיה מאחורי המאמר זה...
ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.
* * *
מי איננו מכיר את הפסוק המפורסם מספר משלי, "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ" (ספר משלי, פרק י"ג, פסוק כ"ד), המתאר את מה שמכונה, 'ענישה גופנית משמעתית' או 'ענישה חינוכית' של הורה לבנו, כסמל לאהבתו אליו בצורת חינוכו? (ויקיפדיה). כמה מאיתנו עוד 'סוחבים' איתנו את זיכרון הסטירות שחטפו מאבא, כמו גם את ההבנה כמה שזה הגיע לנו... (אני מכוון כמובן לכלל ולא ליוצא מן הכלל...).
לפני יומיים העלה עו"ד יאיר רגב את הסוגיה הזו - של ענישה גופנית משמעתית - לדיון בפייסבוק. רגב שיתף סרטון, המובא גם כאן למטה (לצערי ללא תרגום לעברית). הוא מתאר צמד שוטרים המוזמנים לבית ע"י ילד, שעושה שימוש במה שלמד בבית הספר, וטוען להתעללות פיזית, כיוון שהוכה ע"י אמו בחגורה.
השוטרים מבצעים היטב את תפקידם. ראשית הם מבררים היטב שלא מדובר באמת בהתעללות: מתחקרים את הילד היכן הוכה (על ישבנו בלבד...), והאם הוכה באביזרים אחרים מלבד החגורה.
משהובהרו העובדות, הם נוקטים עמדה ברורה לצד האם (זה כנראה - באווירה של היום -מדע בדיוני, שרואים רק בסרטים...)
.
תוך פחות ממאה שנה, הפכה התופעה הקרויה, 'ענישה גופנית משמעתית' משגרת חיים לטאבו. שיטות של ענישה פיזית היו שכיחות - בנוסף לתא המשפחתי - גם במוסדות אחרים שבנויים על ציות, כמו בתי ספר, מסגרות צבאיות, בתי כלא, וכו'.
כך למשל, ענישה גופנית בבתי ספר הייתה קיימת וחוקית כמעט בכל מדינות העולם, עד אמצע המאה העשרים. שיטות הענישה הנפוצות ביותר היו הכאת התלמיד הסורר בעזרת סרגל על כף היד או הלקאתו בעזרת מקל בישבנו. ענישה מסוג זה עדיין חוקית במספר מצומצם של מדינות, כגון, מדינות מסוימות בארצות הברית, סינגפור, מלזיה, דרום קוריאה, וקיימת בפרקטיקה (אם כי לא מבחינה חוקית) במספר מדינות נוספות כגון סין, יפן, רוב מדינות אפריקה (ויקיפדיה)' וגם במזרח התיכון שלנו:
ומה בישראל?
בשנות השמונים של המאה הקודמת הועמד לדין מורה מוערך בבית הספר היסודי "שבטי ישראל" ביפו, בשם טוביה דרורי (אַנְטְוֶרְג) - שעוטר בתואר "יקיר הסתדרות המורים" לשנת 1981 - על שסטר לאחד הילדים שהתפרעו בבית הספר. דרורי הישיר מבט לחוקריו ולשופטיו וטען שביצע את תפקידו., שהוא איננו מתחרט ושהיה עושה זאת שוב אם היה צריך. הוא נשפט לקנס כספי סמלי או ליום מאסר תמורתו. כיוון שהאמין שעשה את הנדרש סרב לשלם והלך לכלא! (גילוי נאות, דרורי היה חבר קרוב של אמי המנוחה, שלימדה איתו באותו בית ספר).
[בתמונה משמאל: טוביה דרורי - הלך בגאון לכלא על עיקרון חינוכי!}
בשנת 1985 קבעה השופטת דבורה ברלינר: "נראה לי כי יש לאפשר למורה לשמור על משמעת בכיתתו ואם הדבר כרוך במקרים נדירים במתן סטירה או אקט גופני דומה כי אז אין מקום להוקיע את המורה על כך".
אבל כיום, "הקיר זז סופית", המדיניות השתנתה, ומדינת ישראל אוסרת כיום כל ענישה גופנית של תלמידים.
מה הנימוקים? אני זוכר למשל את הטיעון שאם מתירים משהו, כי אז מאפשרים 'למתוח את הגבולות', והדרך - לא לתת פתח למתעללים פוטנציאליים - עוברת דרך איסור מוחלט של התופעה.
אבל התוצאה היא, שבעוד "הסטירות הפדגוגיות" נעלמו מחיינו, המתעללים חיים וקיימים, בלי קשר לאיסורים שהטלנו על עצמנו. הכיצד? משום שחוקים וסייגים נועדו ל- 97% האוכלוסייה הבריאה, ולא לסוטים ולחריגים. להם אין בעיה להתעלם מהחוק לצורכיהם. הנה לפניכם סרטון יו טיוב נוסף (זהירות, קשה לצפייה), המתאר התעללות של הורים בילדיהם "למטרות חינוכיות":
נראה לכ שהחוק רלוונטי בכלל למתעללים כאלה? כך שנוצר פרדוקס שבו בניסיון לרסן את החריגים אנו מקשים את הכללים לגבי עצמנו...
יפה הגדיר זאת עו"ד יאיר רגב בסוף דבריו: "הנושא של ענישה חינוכית עבר מהפיכה, מקיצוניות אחת לשנייה, והשאלה היכן עובר הגבול נותרה פתוחה"...
זו לא היתה סטירה חינוכית
אני ספגתי מכות ממש
לא אתאר את האמצעים שבהם השתמש
עד שיום אחד (בערך בכיתה ח) אמרתי לאבי שאם עוד פעם הוא מכה אותי
אני מחזיר בחזרה