[בתמונה מימין לשמאל: משה, והנביאים ישעיהו וירמיהו; תמונת משה: Rembrandt Harmensz. van Rijn 079. הועלה לויקיפדיה על ידי DIRECTMEDIA. התמונה היא נחלת הכלל; תמונת ישעיהו: פסלו של ישעיהו בן אמוץ, שפיסל אלייז'דיניו בראשית המאה ה-19 בבזיליקת בום ז'זוס דה מטוזיניוס שבברזיל. Photographs by Einar Einarsson Kvaran. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0; תמונת ירמיהו: קטע מתוך התחריט 'ירמיהו מנבא ובן נריה מעתיק את נבואותיו במרץ'. היוצר, גוסטב דורה. התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים בנושא 'פרשת דברים', לחצו כאן]

עודכן ב- 16 ביולי 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בתחילתו של ספר דברים, נוקט משה בנאום הפרידה שלו מהעם, במינוח אותו אנו מוצאים אחר כך בנבואתו של ישעיהו, ובמגילת איכה, הנקראת בט' באב. הכוונה כמובן למילה איכה, שמשה מאזכר אותה באופן הבא:

"אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים פרק א, פסוק  י"ב). למה משה מתכוון? האם יש בדבריו ביקורת נוקבת אודות המוסר החברתי הירוד, בדומה לביקורת של הנביא ישעיהו? זה האחרון לא בוחל במילים והוא מבקר את החברה בזמנו ללא כחל וסרק כדלקמן:

"איכה הייתה לזונה קריה נאמנה" (ישעיהו פרק א', פסוק כ"א). ככול הידוע התיאור של הנביא אינו עולה בקנה אחד עם מצבו המוסרי של עם ישראל בימי משה. יתרה מזאת גם במגילת איכה, שלפי המסורת כתבה ירמיהו הנביא, השימוש במילת איכה מצורף לכאוס המוסרי השורר אצל מנהיגי העם ובעם עצמו. שוב, אין זה המצב בימיו של משה. יתרה מזאת. המילה איכה כשלעצמה, הינה מילה ניטרלית, ואין בה כל אות או סימן לביקורת מכל סוג שהוא. אמנם בנבואותיו של ישעיהו בכלל, ובמגילת איכה בפרט, היא הפכה למושג נרדף של ביקורת נוקבת, אולם מה הקשר בין מונחים אלה המופיעים בנביא לבין דבריו של משה?. לשון אחר – מה מפריע למשה בעם, או מה טיב הביקורת שהוא מטיח בהם?

כדי להבין זאת אנו צריכים לחזור למילים בהם משה משתמש. הדגש בדבריו הוא דווקא במילה לבדי. על כך משה מיצר. זה שהעם הוא עם קשה להנהגה, עובדה זו הייתה ידועה למשה עוד קודם שליחותו. כדי להקל עליו את עול ההנהגה, צורף אהרון אחיו אליו בכדי להקל עליו במקצת. אולם משה לפי דבריו נשאר לבד עם כל התלונות שהעם יוצר במהלך תקופת מנהיגותו.

האם משה מתלונן קודם לכתו על כי בתקופת הנהגתו הייתה לו עבודה קשה מדי? לדעתי זו לא פירוש דבריו. הפירוש נעוץ בעובדה שהוא לבד, כלומר איש מלבדו אינו מגלה רצון או אכפתיות למצב. העם לפי דברים אלה הוא פסיבי לחלוטין. משה לא מתלונן כי אין לו כיבודים שלטוניים או מוחה על העדר סמכות. הוא מיצר על כך, שדור המדבר - שראה את נסי יציאת מצרים ואת מעמד הר סיני - נשאר לא מעורב בכול הקורה במרחב הציבורי. כל אחד דואג אך ורק לעצמו. יתרה מזאת. באותו הדור, לא היו חסרים בעלי שיעור קומה מנהיגותי שיכלו להביע ולהטביע את חותמם על החברה הכללית. היו שם שרי אלפים ושרי מאות, ראשי צבא ומשמשים בכהונה, כך שלכאורה יש בעם ספקטרום נרחב של הנהגה פוטנציאלית.

אבל למרות כל זאת שום דבר לא קורה, ואותם אנשים בעלי כישרונות לא מנצלים אותם למעורבות חברתית ומנהיגותית.  הפאסיביות הזאת פירושה, שהעם מחכה כי הדברים ייעשו בשבילם. אין הם מוכנים לנקוף אצבע בכדי לעשות משהו לטובת החברה והעם. משה אם כן מסמן מגמה שהיא הולכת ומחריפה לאחר מכן. המדובר בהתדרדרות איטית עד לכאוס החברתי המוחלט אותם מתארים ישעיהו וירמיהו אחר כך. הגורם לכאוס המוסרי הזה, הוא אחד. חוסר הרצון של אנשים בחברה ליטול אחריות ולהפוך ממקבלים פאסיביים למנהיגים של שינוי אקטיבי. זהו הקשר הישיר בין האיכה של משה לאיכה של ישעיהו. גם לזה האחרון ברור , למרות דבריו הקשים, שלא כל ההנהגה או העם מושחתים. אלא העובדה ששורר מצב שכזה בהנהגת העם ובחברה, מצביע באופן ברור כי לאף אחד לא אכפת מה קורה מחוץ לביתו. זה אולי הכישלון הגדול ביותר שיכול להיות לחברה מתוקנת, שלא יכולה להישאר כזאת אם אין גילוי של מעורבות אקטיבית של העם עצמו.

[בתמונה: איכה... צילום: רשת מורשת פזית מגן]

אחרית דבר

משה בנאום הפרידה שלו מזהיר מפני תופעה שהוא מזהה באופי של העם – אופי של קבלה והשלמה ולא אופי של יצירה ושינוי. המושג איכה שבו משה משתמש מגלם בחובו פסיביות מוסרית ושלטונית, שבהכרח תגרום להידרדרות ולכאוס חברתי. ישעיהו אחריו מדמה את מנהיגות העם לסדום, ומידת סדום לפי המשנה היא זאת: "שלי שלי ושלך שלך, זו מידת סדום"(משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה י'). כלומר, הביקורת שבה מתחיל משה מתגלמת היטב בדבריהם של הנביאים. העם והנהגתו מתנהלים באופן פסיבי, התנהלות הרת אסון שסופה כאוס מוסרי מוחלט. אופי זה יש לשנות,  לנקוט עמדה, לצאת מהמרחב האישי למרחב הציבורי  ולהיות מובילים ולא מובלים.

[לקובץ המאמרים בנושא 'פרשת דברים', לחצו כאן]

מקורות

• אבן ישראל, ע. חיי עולם, קורן ירושלים, 2011, עמודים 385 – 394.
•  גודמן, מ. ‏מנהיגותו של משה רבנו, דעות, 32, סיוון תשס"ז.