[בתמונה: המלך המצרי פארוק, עם אנשי צבאו; למקור התמונה לחץ כאן]
מוקדש לחברי, איש גלי צה"ל הוותיק, פיני עידן, שכיוון אותי אל החומר הזה...
אחת התופעות הבולטות בעשרים השנים האחרונות היא ההתמחות הערבית - בעיקר הפלסטינית - בהחדרת דיס אינפורמציה לשיח העוסק בסכסוך הישראלי פלסטיני, הן בישראל והן בעולם.
איך מפתחים מיומנות כזו? מן הסתם צעד אחר צעד, בשיטה של "טעה ולמד", והערבים טעו הרבה, אבל בזכות זה, גם למדו הרבה... היה להם יתרון תרבותי מובנה בתחום זה על פנינו, כיוון שהבדיה והפנטזיה בתרבות הערבית הינן חלק בלתי נפרד מן החיים. במילים אחרות, האמת היא רק סיפור אחד במגוון של סיפורים... זוהי מציאות, שאנו בעלי האוריינטציה המערבית מתקשים להסתגל אליה עד היום, כיוון שלטוב ולרע, הפכנו את אמירת האמת לערך.
אחת ההתחלות בהקשר של השימוש בדיס אינפורמציה בנוגע לישראל היה בדיר סניד שבנגב (יד מרדכי שלנו), בתקופת פלישת הצבא המצרי לארץ ישראל. בחוברת מודפסת שהוקדשה ל"מסע הניצחון" המצרי בנגב נכתב:
"דיר סניד" או קו מאז'ינו, הוא המבצר החזק ביותר של הציונים בנגב. מסביב לשטח המשק הוקמו חמש גדרות מחושמלות וממוקשות. מאחוריהן פנימה, רשת מסועפת של ביצורים ענקיים, תעלות, מקלטים ועמדות. לרשותם של המגנים עמדו כל כלי הנשק שמשתמשים הצבאות בימינו, כולל תותחים וטנקים.
על המבצר הופקדו אלף חיילים ותיקים ומאומנים. שום צבא בעולם לא היה מצליח לכבוש את המבצר הזה. היכן תמצא חייל המסוגל לעמוד בתלאות כאלה, בלי מזון, בלי מים לשתייה ובלא שינה לעפעפיו, במשך שלושה ימים ולילות רצופים.
כשנכנסנו פנימה מצאנו משק לתפארת: חווה לגידול בהמות, חווה לגידול עופות, בתי מלאכה ואפילו בתי חרושת. את כל אלה עזבו המתיישבים, ועתה מתנוסס כאן הדגל המצרי...".
בחוברת נדפסו הרבה תמונות מיד מרדכי הכבושה, בהן תמונת המלך פארוק ופמלייתו ליד מגדל המים, המטה שומע הסבר על מהלך המערכה, תותחים ומשוריינים שהשתתפו במערכה, המטבח וכלים ערוכים לארוחת הבוקר של הקיבוץ שננטש, שני מצרים ליד שער הקיבוץ, ועוד.
"אל אהרם" מה- 28 במאי 1948 מקדיש את עמודו הראשון לתמונות מיד מרדכי. "אל מוסארה" כתב בסקירת השבוע על ההישג המצרי: "אחרי כיבוש יד מרדכי, הדרך לתל אביב פתוחה בפני הכוח המצרי"!
[נלקח מן הספר "בעקבות לוחמים", מאת "סופרי צבא ההגנה ורשימות מדברי ימי ישובים במערכה". מרחביה: ספרית הפועלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1949]
בהמשך, מיקדו השליטים הערביים את מאמציהם בתחום הדיס אינפורמציה והתעמולה המצרית ישירות אל הקהל הישראלי. "קול דמשק מסוריה" החל לשדר בעברית בשנת 1952, ו"קול קהיר" 8 חודשים לאחר מכן. בשנת 1958, עם ההכרזה על האיחוד בין מצרים לסוריה בשם "הרפובליקה הערבית המאוחדת" ("רע"ם"), החליפה התחנה את שמה ל"קול הרע"ם מקהיר". השידורים נתקבלו בציבור הישראלי בלעג, משום שהיו שידורי תעמולה מובהקים בסגנון ובמבטא גסים ומעוררי גיחוך. לא היה בשידורים כל תחכום או ניסיון לנהל לוחמה פסיכולוגית בדרכי שכנוע וברמה גבוהה.
לאחר מלחמת ששת הימים יצא תקליטון עם קטעים מהשידורים במהלך המלחמה, שהפכו ללהיט בישראל. תקליט זה הועלה לימים ליו-טיוב:
הנה צד א' של התקליטון:
והנה חלק ב':
אבל, מרגע שהנחת רגל על הקרקע, יישא אותך הצעד הבא קדימה. היום, התעמולה והדיס אינפורמציה הערביים הם מלאכת מחשבת, עשויה היטב ומשיגה תוצאות מרשימות, בעיקר באירופה.
אבל, נעים להיזכר בטעם של פעם...
אריאל דר:
נחמד להיזכר.
הדיסאינפורמציה אצלנו היתה יותר מתוחכמת באותה עת – אבל עבדה. ספרי זכרונות ומחקרים היסטוריים מגלים אותה בדיעבד.
כיום עסוקים כולם בדיסאינפורמציה, וכולם מתוחכמים יותר.
רק לפני זמן קצר פרסמה ישראל על ארגון צדקה בינלאומי שנחלב על ידי החמאס, אך כשביקשו המדינות התורמות מידע כדי לחקור מצידן – ישראל לא סיפקה כל מידע שהוא.
תגובת האמריקאים והאוסטרלים – ישראל מעוניינת ב"הסברה" לא בעובדות.
Alex Nachumson:
חח… זו התרבות של סיפורי אלף לילה ולילה וקול הרעם מקהיר…