[תמונה חופשית שהועלתה על ידי NATHAN ROIE לאתר flickr]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בעשורים האחרונים  קיימת עדנה  לפיוט "ונתנה תוקף". פיוט זה הוא אחד מהשיאים של  תפילות המוסף לראש השנה וליום הכיפורים על פי נוסח אשכנז.

בתום מלחמת יום כיפורים, לאחר שקיבוץ בית השיטה שכל 11 מבניו, חיבר יאיר רוזנבלום לחן ייחודי שמקהלת הקיבוץ שרה אותו ברגש ובעוצמה רבה. שירת ונתנה תוקף המחודש בפיהם של חברי קיבוץ בית השיטה, הביאה את הפיוט לסוג של תפילה שהכול שותפים לה:

מי כתב את הפיוט האמור? הסברה העממית מייחסת את חיבור הפיוט לרבי אמנון ממגנצא, על פי הסיפור הבא: ר' אמנון על נדרש ידי הבישוף ממגנצא להמיר את דתו. הוא ביקש שייתן לו שלושה ימים ובהם יימלך בדעתו איזו תשובה לתת. מיד אחר כך נקפו מצפונו על שלא סירב מיד להיענות לדרישתו של הבישוף, והוא לא התייצב לפני הבישוף בבוא הזמן שנקבע לו. וכשהובא בעל כורחו לפני ההגמון, ביקש שיקצצו את לשונו, על שלא דחתה מיד את הדרישה להתנצר. ההגמון ציווה לקצץ את רגליו, שאיחרו לבוא אליו, ואת שאר איבריו. קצוץ איברים הובא בראש השנה לבית הכנסת והתפלל תפילת "ונתנה תוקף" שחיבר אז. עם סיום התפילה הוציא את נשמתו. כעבור שלושה ימים נתגלה בחלום לקלונימוס בן משולם, לימדו את הפיוט וגזר עליו להפיצו בכל קהילות ישראל[1].

ברם קביעה זו אין לה על מה שתסמוך. בחינה היסטורית מדוקדקת בחנה את הדמויות בסיפור מהפן ההיסטורי. אחת השאלות שעמדו לדיון הייתה, האם היה באשכנז הקדומה אדם בשם ר' אמנון שקידש את השם, או שכל הפרשה הינה רק משל ואגדה. בתחילה נסב המחקר על זיהוי של התקופה, ההגמון ור' אמנון, ועל התאמתם של פרטים שונים בעלילה לידיעות היסטוריות אחרות. החוקרים ניסו לבודד את פרטי הסיפור, שנראה שהיה בהם גרעין היסטורי ומסביבם יכולה הייתה האגדה להתפתח. לאחר מחקר מעמיק, קבעו  החוקרים   כי המדובר  בסיפור שכולו כאגדה, שלא היה וכנראה לא נברא[2].

הקביעה המפתיעה הזאת מתבססת בעיקר על העובדה כי פיוט זה נמצא בגניזת קהיר, ותוארך על ידי החוקרים למאה ה-10 לכל המאוחר; על סמך הממצאים מהגניזה, מייחסים החוקרים את הפיוט לפייטן ארץ-ישראלי קדום מהתקופה הביזנטית, בשם  אלעזר הקליר, שחיו בארץ ישראל במאות ה-6 או ה-7 לספירה, או בפייטן ארץ-ישראלי אחר מאותה תקופה  בשם ייני. עובדה זו עם עובדות היסטוריות נוספות בדבר דמותם האגדית של גיבורי העלילה בסיפור אודות כתיבת הפיוט, לא מותירה מקום לספק בדבר זמן כתיבתו המוקדם למיוחס לו על פי המסורת העממית.

אמנם ישנה אפשרות כי ר' אמנון אמרו בהתרגשות רבה בבית הכנסת ביומו האחרון, לפני מותו על קידוש השם, ומאז התפשט המנהג לאומרו בימים הנוראים, וכך גם נקשר בשמו של זה האחרון. ברם, גם אפשרות זו קלושה ביותר כי לא קיימת תשתית עובדתית בדבר קיומו של אדם בשם ר' אמנון במאה ה11. זאת ועוד. השם אמנון לא היה בשימוש בקרב יהודי גרמניה בתקופה זו כלל, אלא היה  בשימוש ספוראדי בקרב יהודי איטליה.

 יש הרוצים ללמוד מהסיפור של ר' אמנון אודות האווירה הדתית ששררה בקרב יהודי אשכנז במאה ה-11, בעיקר בעקבות פרעות מסע הצלב הראשון בשנת 1096, אולם מכיוון שהמדובר בפיוט שנכתב הרבה שנים קודם לכן, אין הוא מייצג כלל את הלך הרוח הדתי של הקהילות היהודיות שסבלו בפרעות של מסע הצלב הראשון.

אחרית דבר. ונתנה תוקף הינו הפיוט המפורסם ביותר הנאמר בימים הנוראים גם בקהילות האשכנזים וגם בחלק מקהילות הספרדים)במחזור התימני הוא אינו בנמצא). בפיוט זה מתואר יום הדין בצורה תמציתית ונוקבת. בפיוט מתואר האל כדיין היושב על כיסא המשפט ודן כל אדם לפי מעשיו וקוצב גורלו לשנה החדשה. מחברו, על פי המסורת העממית הוא  ר' אמנון ממגנצא, ברם, הפיוט נמצא בגניזת קהיר והוכח מעבר לכל ספק , כי חובר הרבה שנים קודם המאה העשירית.

[בתמונה: ערב יום כיפור. תמונה חופשית שהועלתה על ידי PsJeremy לאתר flickr]

נספח: ונתנה תוקף

ּונְתַנֶּה תּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּום. כִּי הוּא נורָא וְאָים. וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ. וְיִכּון בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ. וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת:

אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוכִיחַ וְיודֵעַ וָעֵד. וְכותֵב וְחותֵם (וְסופֵר וּמונֶה). וְתִזְכּר כָּל הַנִּשְׁכָּחות. וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרונות. וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא. וְחותָם יַד כָּל אָדָם בּו. וּבְשׁופָר גָּדול יִתָּקַע. וְקול דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע. וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן. וְחִיל וּרְעָדָה יאחֵזוּן. וְיאמְרוּ הִנֵּה יום הַדִּין. לִפְקד עַל צְבָא מָרום בַּדִּין. כִּי לא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין. וְכָל בָּאֵי עולָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרון:

כְּבַקָּרַת רועֶה עֶדְרו. מַעֲבִיר צאנו תַּחַת שִׁבְטו. כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפּר וְתִמְנֶה וְתִפְקד נֶפֶשׁ כָּל חָי. וְתַחְתּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּותֶיךָ. וְתִכְתּב אֶת גְּזַר דִּינָם:

בְּראשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן. וּבְיום צום כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן. כַּמָּה יַעַבְרוּן. וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן. מִי יִחְיֶה. וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּו. וּמִי לא בְקִצּו. מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ. מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה. מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא. מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה. מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה. מִי יָנוּחַ. וּמִי יָנוּעַ. מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף. מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר. מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר. מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם:

וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רעַ הַגְּזֵרָה: כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ. קָשֶׁה לִכְעס וְנוחַ לִרְצות. כִּי לא תַחְפּץ בְּמות הַמֵּת. כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּו וְחָיָה. וְעַד יום מותו תְּחַכֶּה לּו. אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלו:

אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוצְרָם. וְאַתָּה יודֵעַ יִצְרָם. כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם: אָדָם יְסודו מֵעָפָר. וְסופו לֶעָפָר. בְּנַפְשׁו יָבִיא לַחְמו. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר. כְּחָצִיר יָבֵשׁ. וּכְצִיץ נובֵל. כְּצֵל עובֵר. וּכְעָנָן כָּלָה. וּכְרוּחַ נושָׁבֶת. וּכְאָבָק פּורֵחַ. וְכַחֲלום יָעוּף:

וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם:אֵין קִצְבָה לִשְׁנותֶיךָ. וְאֵין קֵץ לְארֶךְ יָמֶיךָ: וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבות כְּבודֶךָ. וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵלוּם שְׁמֶךָ. שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ. וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ. וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ:

עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. וְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְׁמֶךָ. בַּעֲבוּר כְּבוד שִׁמְךָ הַנַּעֲרָץ וְהַנִּקְדָּשׁ. כְּסוד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קדֶשׁ. הַמַּקְדִּישִׁים שִׁמְךָ בַּקּדֶשׁ. דָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה. קורְאִים וּמְשַׁלְּשִׁים בְּשִׁלּוּשׁ קְדֻשָּׁה בַּקּדֶשׁ:

כל נדרי מתוך המופע " פתח לנו שער", ששי קשת:

"ונתנה תוקף" - החזן הראשי לצה"ל סא"ל שי אברמסון:

הערות

[1] הסיפור מופיע בספר אור זרוע, מהמאה ה – 13, בסוף הלכות ראש השנה, סימן רעו.

[2] המחקרים העיקריים הינם אלו: אנ"צ רות, 'ונתנה תוקף והעיר מגנצא', הדואר 43 (תשכ"ד), עמ' 651-650; ש' איידלברג, 'הרקע ההיסטורי של מעשה ר' אמנון ותפילת 'ונתנה תוקף'', שם 32 (תשל"ד) ע' 645 – 646; א' מרקוס, 'קידוש השם באשכנז וסיפור רבי אמנון ממגנצא', בתוך: 'קדושת החיים וחירוף הנפש' -  קובץ מאמרים לזכרו של אמיר יקותיאל, בעריכת י' גפני וא' רביצקי, ירושלים תשנ"ג, ע' 148-131; י' יובל, 'שתיקת ההיסטוריון ודמיון הסופר: ר' אמנון ממגנצא ואסתר מינה מוורמייזא', אלפיים, 15 (תשנ"ח) עמ' 137-132; ע' יסיף, 'אגדה והיסטוריה: הסטוריונים קוראים באגדות עבריות מימי הביניים', ציון, סד (תשנ"ט) עמ' 200-192; י' יהלום, פיוט ומציאות בשלהי הזמן העתיק, ת"א (תשנ"ט), עמ' 245 – 237; ע' יסיף, ספר הזכרונות, תל אביב תשס"א, עמ' 400, 517. א' גרוסמן, חכמי אשכנז האשונים, ירושלים תשמ"א, עמ' 35.