[לאוסף המאמרים העוסק בגדרות הפרדה ובהשלכותיהן, לחצו כאן]
לאחרונה פרסם אתר האינטרנט הבריטי FATHOM מאמר של האלוף במילואים גרשון הכהן, תחת השם: "הפרדה איננה התשובה" (‘Separation is not the answer’). אתר זה מביא בדרך כלל את האיפכא מסתברא לסוגיות 'כרוניות' המאופיינות בכך, שהתקבעה בהן פרדיגמת חשיבה מסוימת. להלן תרגום הראיון לעברית.
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
[למאמר המקורי באנגלית]
מטרת הביטחון: קדימות הערכים והכיוון האסטרטגי
דיון על ביטחון מורכב למעשה משתי שאלות יסוד:
הראשונה היא כיצד להגן על קיומה של המדינה, והוא בנוי מעיקרו ממרכיבים טכניים, כמו למשל, מיקומו או גבהו של מחסום. אבל, שאלת ליבה שמקדימה אותה - ומיועדת לפילוסופים, לנביאים ולמנהיגים - מבוססת על ערכים ועל השקפת עולם. היא סובבת סביב השאלה על מה המדינה מגנה. במלים אחרות, היא עוסקת במהותה של המדינה ובתכלית קיומה.
מדינות אמורות כל העת לשמור על שווי משקל בין שתי קבוצות אלה של שיקולים.
דוגמה לסוגיית ה'ערכים' התקיימה באפריל 1948, עת מצבו של הישוב היהודי בארץ ישראל היה קשה: יישובי הנגב והצפון היו מצויים תחת מצור, בעוד שיירות לא הצליחו להגיע לירושלים ולגוש עציון. מול האיומים הללו, החליט דוד בן גוריון למקד את המאמץ העיקרי של כוחותיו על ירושלים. החלטה זו לא נגזרה מנימוקים טכניים, של המומחים הצבאיים שלו. היא נגזרה מהשקפת עולמו כיהודי, על מרכזיותה של ירושלים, ומהשבועה היהודית "אם אשכחך ירושלים...".
מנהיג אינו אמור להתעלם מדברי המומחים, אולם בסופו של דבר, תפקידו להכניס לחשבון גם את הערכים, על מנת ליצור איזון בין הגורמים הללו. אין בעולם משוואה, איך עושים דבר כזה...
בסופו של דבר, לא ניתן לבחון, כיצד להגן על ישראל, מבלי לעסוק בסוגיה, על מה אנחנו מגנים. אנחנו הישראלים לא נמצאים פה רק כדי לחיות בביטחון, והבטחתו של הנשיא האמריקני - שארצות הברית תגן עלינו תמיד - אינה מרשימה אותי. אם כל מה שהייתי מחפש היה ביטחון, הייתי מכנס את כל האוכלוסייה בתל אביב, ובונה מבצר גדול. לחלופין, ניתן היה לעבור לפאלו אלטו, שם היינו מוצאים, מן הסתם, איכות חיים טובה יותר והזדמנויות טובות יותר לעצמנו. אחד הגנרלים האמריקנים - שאמר לי פעם: "בערבו של יום, כל אחד מבקש לעצמו את אותם הדברים: מסעדה שתישאר פתוחה עד חצות, וילדים שיוכלו ללכת בבטחה לבית הספר - לא הבין אותי כלל, כי את כל זה אני יכול להשיג בניו ג'רסי.
היהודים בישראל אולי החליפו את הפוגרומים בקישינב באיומים גרעיניים מאיראן. אבל כאשר עוסקים בביטחון, חשוב להדגיש כי יש משהו שמתקיים מעבר לחשבון הביטחוני הטהור, הנמצא בתחום הערכים והחזון. אני מאמין שהערך הציוני הוא לחיות בארץ ישראל, בארץ האבות. אנו לא הגענו לכאן רק על מנת לכונן ריבונות ולהשיג מקום שיש בו רוב יהודי, אלא גם פשוט לחיות בארץ הזאת.
מגפיים על הקרקע ובעיית הגדרות
יש אומרים כי גדר הביטחון של ישראל ביהודה ושומרון מונעת פיגועים על ריכוזי אוכלוסייה. אבל כאשר הפלסטינים הם מעברו השני של הגדר, נוצר בעצם מצב ביטחוני גרוע יותר. הגדר היא 'מערכת סגורה'; הגנה עליה מחייבת סיורים ומערך מצלמות שיגרתי. לכל מערכת מכנית יש נקודות שאותן ניתן לעקוף (למעשה, הסיבה לעיכוב בבניית הגדר בדרום הר חברון היא כי חלקים ממנה נגנבו). אויב שמבין מערכת הגנה כזו, יכול לעקוף אותה.
אני מעדיף פעילות ביטחונית יותר פתוחה, גמישה ודינאמית. מערכת כזו תאפשר יצירתיות והפתעה, שיקשו מאוד על האויב לצפות, מה יהיו צעדיו של צה"ל. זה יחייב לשנות דפוסי פעילות כל העת, לשנות את מיקום המחסומים, ועם הזמן אף לוותר עליהם לחלוטין. פעילות כזו מעודדת את צה"ל ליזום, ומונעת ממנו להפוך פסיבי מדי.
[בתמונה: הצד השני של החומה בירושלים. תמונה חופשית שהועלתה על ידי hjl לאתר flickr]
ישראלים רבים מאמינים שאם רק נציב גדר, הבעיה תעלם ברגע. אבל, הבעיה מצידו השני של הגדר בדרך כלל מחמירה. לדוגמה, מאז עזבנו את עזה בקיץ 2005, אין יותר לישראל נוכחות מודיעינית אפקטיבית הפועלת בשטח. במקום להגן על ישראל, הגדר שמסביב לעזה רק מגבילה מבצעים ישראליים.
הנסיגה הישראלית מעזה וההסתמכות על המכשול מראה כי ברגע שישראל בונה גדר והיא חדלה לתפקד בצד השני שלה, הגדר מאפשרת לפלסטינים להקים כוח צבאי מובנה היטב, כולל גדודים וחטיבות, וגם פיקוד, מטה ושליטה, שניתן להרסם רק במלחמה.
בה בעת, אם לישראל מגיע מידע על מעבדת נפץ הפעילה בגדה המערבית, היא פשוט נכנסת לשטח עם שני ג'יפים ועוצרת את החשודים מבלי שתיווצר התלקחות. הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון מונעת גם מחמאס להתארגן שם. פעיל חמאס שבסיסו בחברון נמצא רק לעתים רחוקות בקשר עם מפקדו, כי האילוץ הישראלי מחייב אותם למידור ולהסתרה. ברגע שחמאס מתחיל לתכנן התקפה בגדה המערבית צה"ל יכול לנקוט בצעדים כדי למנוע זאת. בעזה לעומת זאת, החמאס מאורגן הרבה יותר: יש לו מטה שיכול לתכנן, לאמן ולהוציא לפועל פיגועים נגד ישראל.
המציאות הנוכחית ביהודה ושומרון נעה בין שלום למלחמה. זו אינה יציבות אבל זה משהו שדומה לדרך החיים אותה חווה המזרח התיכון כולו. החיכוך היומיומי הנובע מהמצב הנוכחי, טוב יותר לישראל משתי האלטרנטיבות האחרות:
- שקט זמני בעזה ואחריו מלחמות רציניות, אשר גורמות נזק משמעותי לשני הצדדים (מבצע 'עופרת יצוקה' ב- 2009-2008, מבצע 'עמוד ענן' ב-2012 ומבצע צוק איתן ב-2014);
- או נסיגה מיהודה ושומרון, שאחריו תיאלץ ישראל לשוב ולכבוש את השטח בעת חירום.
וצריך לציין עוד שגם הנסיגה מרצועת עזה לא סיפקה לישראל לגיטימציה בינלאומית להגן על עצמה כנגד מתקפות הטילים עליה.
ובינתיים, בעזה יש גדר סגורה, והכל הפך בינארי. כל האזור שליד הגבול אוכלס ונבנה בצפיפות. המשמעות היא, שהגבול הפך למבוצר היטב, ובכך מקשה על צה"ל לתקוף. חמאס יודע היטב מהיכן צה"ל יתקוף. לא ניתן יותר לקיים ביטחון דינאמי. במקום זאת, נשען צה"ל יותר ויותר על כוח אווירי. המצב הזה שעדיין לא קיים ביהודה ושומרון, כיוון שישראל עדיין שולטת שם הוא החיסרון הגדול של מה שפוליטיקאים מהשמאל הישראלי מכנים "הם שם ואנחנו פה".
בשנת 2006 עבדתי לצידו של גנרל אמריקני על מנת לקבוע כיצד צבא יכול לקיים מעקב ושליטה ללא נוכחות פיזית בשטח. האמריקנים בתחילה האמינו, כי מודיעין ועליונות מבצעית, בשילוב כלי טיס (RPVs) שיכול לתקוף מרחוק, יספיקו כדי ליצור דומיננטיות, ללא מה שמכנה "מגפיים על הקרקע".
אבל הצד השני הסתגל במהירות וירד למחתרת. זה קרה במבצע 'צוק איתן'. מנהיגי החמאס בעזה נעלמו והצליחו לנטרל העליונות הישראלית. יתר על כן, כיום, מרבית הרקטות של חמאס בעזה מאוחסנות במסתור ובמחסה, וישראל מתקשה להגן על עצמה מפני רקטות שנורו מרצועת עזה לכיוון נתב"ג ותל אביב.
השליטה בבקעת הירדן
אחד האתגרים הגדולים - שנובע מהלקח העזתי - הוא סוגיית הברחות הנשק. אפילו המצרים - שנמצאים בעיצומו של מאבק עם דאעש בסיני - לא הצליח למנוע את התופעה הזאת לחלוטין. רקטת RPG אחת שתוכנס ליהודה ולשומרון, תדרוש את שינוי שיטת הפעולה של צה"ל כולו. ישראל לא תוכל עוד להיכנס למחנות הפליטים. משאיות לא תוכלנה לנוע, שלא לדבר על אוטובוסים המובילים ילדים לבית הספר וממנו. אבל, כדי לשלוט בבקעת הירדן, צה"ל חייב לקיים נוכחות נוספת על השטחים השולטים שממערב לו. שם ממוקם רכס ההר, לאורך קו פרשת המים המזרחיים של הרי שומרון ומדבר יהודה, ואשר כולל את הקו שמזרחית לשכם, על בסיס היישובים היהודים, אלון מורה ואיתמר, וכן את כביש אלון. החזקה בבקעה - ללא שליטה, בו זמנית, על רכס ההרים, לא תאפשר לצה"ל להגן על עצמו כמו שצריך, ולא מספק לו עומק אסטרטגי מינימלי.
לפני ההתנתקות מרצועת עזה, ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, התלבט אם לקיים נוכחות של צה"ל לאורך ציר פילדלפי (חבל הארץ בין עזה לרפיח המצרית) על מנת למנוע הברחות. הסיבה שהוא בסופו של דבר החליט לוותר על הרעיון היה כי, בדומה למצב בבקעת הירדן, המסדרון היה צר מכדי לספק הגנה מספקת לחיילים שהיו מוצבים שם.
השתנות המלחמה וחיוניות ההתנחלויות
הגנרל הבריטי רופרט סמית (Rupert Smith) מתאר - בספרו "התועלת שבכוח - אמנות המלחמה בעולם המודרני" (The Utility of Force: The Art of War in the Modern World) (ראה תמונת הכריכה משמאל) - פרדיגמה חדשה של סכסוך שהוא מכנה "מלחמה בקרב העם" (‘war amongst the people’): במקום מלחמה בין צבאות במדים בשדה הקרב, מלחמה בין קבוצות שהן חלק מהאוכלוסייה האזרחית.
'מומחים' מסורתיים אינם מסכימים עמי שמשהו השתנה באופן משמעותי במלחמה. אבל זה כמו ההבדל בין תאטרון בימי יוון העתיקה, וקולנוע במאה ה- 21. אפשר לטעון כי הם שניהם "תאטרון", אבל הם שונים לחלוטין, עם כמות משמעותית של 'טריקים' חדשים, שניתן היום 'להביא אל הבמה'. את מקום ההפרדה הקלאסית של קלאוזביץ, בין פעולות הגנתיות והתקפיות תופס סוג חדש של לוחמה: מודל המאבק הדינמי ההיברידי.
הלוחמה הפוסט מודרנית הזו משתקפת בלחימת הבדלנים בדונייצק שבמזרח אוקראינה, כמו גם באזורים אחרים של הקווקז, שבהם האזרחים נמצאים בקו הראשון של הלחימה. היא באה לידי ביטוי גם ביהודה ובשומרון: לצה"ל יש רק 10,000 חיילים שם. את הנוכחות המשמעותית תורמים האזרחים הישראלים. בלעדיהם, ישראל לא תוכל להבטיח את ביטחונה. לפני ההתנתקות מעזה, ההתנחלויות הישראליות - בצפון, במרכז ובדרום הרצועה, סייעו מאוד לשמירה על הביטחון, סיפקו לה הגנה טובה בפני ההתקפות מעזה, שימשו בסיס יציאה לכוחות הצבא והגדילו מאוד את יכולת הפעולה של צה"ל.
ההתנגשות שבין הריבונות הפלסטינית והשליטה הביטחונית הישראלית
כל הספקטרום, של הגשמת השאיפות הלאומיות של הפלסטינים, מתנגש עם השליטה הביטחונית הישראלית, כי מדינה פלסטינית ריבונית תסכן את מדינת ישראל. אפילו במצב שבו ממשלה פלסטינית תנסה לשמור על הסכם השלום, עדיין תהיינה קבוצות סירוב אחרות שתנסנה לחתור תחתיו. מרגמה אחת שתוחבא בתוך רכב ותירה לעבר נמל התעופה הבינלאומי בן גוריון, תהיה אסון. תרחיש כזה הוא אפשרות ממשית, גם אם ממשלה פלסטינית תנסה למנוע אותו. יתרה מכך, היום כל אחד יכול לבנות נשק תוצרת בית, עם חומרים אזרחיים דו-שימושיים, כגון צינורות ברזל וכימיקלים, וטלפונים סלולריים, תוך שימוש בהוראות מאתרי אינטרנט. האמריקנים הרגישו על בשרם את מטעני החבלה המאולתרים, לא מעט, בעיראק.
הפרדה איננה הפתרון
הרעיון המרכזי, שמאחורי פתרון שתי המדינות, הוא יצירת סדר מרחבי בינארי, שבו שני אזורים נפרדים מתקיימים ללא כל אינטראקציה ביניהם. כשחיים רמון ואהוד ברק מדברים על גישת "הם שם ואנחנו כאן", הם מנסים לשכנע את הציבור לקבל את הסכמי אוסלו גם ללא חזון יפה של מזרח תיכון חדש. במקום זאת, הם פשוט מקדמים הפרדה, עם ההבטחה שאנחנו ישראליים לא נצטרך לראות ערבים יותר. אבל ההפרדה הבינארית הכפויה בין ישראל לבין יהודה שומרון ועזה איננה פתרון אדריכלי. היא טכנית ומלאכותית לחלוטין.
דוגמה טובה של פתרון ביטחוני 'אדריכלי' - ולא טכני - התרחשה מיד אחרי 1948. בעקבות הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לירדן, מסילת הרכבת הישנה לירושלים (אשר נמצא בצד הישראלי של 'הקו הירוק') 'נגעה' בכפר הפלסטיני בתיר בצד הירדני, ויצרה בעיה ביטחונית. פתרון טכני היה לבנות גדר ענקית לסוכך על המסילה. אבל משה דיין בחר בפיתרון 'אדריכלי': הוא הגיע להבנה עם תושבי הכפרים, לפיו הם קיבלו גישה ישירה לאדמותיהם החקלאיות (ששכנו בצד הישראלי של 'הקו הירוק') בתמורה והבטחת ביטחון הרכבת ונוסעיה. מערכות מורכבות בנויות על יצירת איזון. פתרון מוחלט קיים רק במערכות מכניות.
אני מאמין, שלישראלים יש סיכוי לחיות פה רק בחיים משותפים עם הערבים. אני גם מאמין כי התופעה ההיברידית של מה שאני מכנה 'שיווי משקל מתהווה' מתפתחת עתה בין נהר הירדן לים התיכון ומשקפת סדר חדש, אשר מציע המון תקווה. אחת הדוגמאות המעניינות לכך היא העיר נצרת בצפון ישראל, שבו שתי ישויות לאומיות חולקות מרחב גיאוגרפי אחד, בדרך שבה כל קבוצה מוצאת את המקומות המשקפים את בני עמם. יהודים וערבים בנצרת מתקיימים ועובדים יחד, אבל דרך החיים שלהם, החנויות שלהם, מזונם וכדומה מאורגנים בצורה שונה. אם נאפשר למספרים גדולים של פלסטינים להיכנס לישראל כדי לעבוד, ונאפשר את האינטראקציות היום יומיות בין אנשים, סוג זה של מודל עשוי להתהוות בתוך ארץ ישראל כולה.
