[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Jack Zimmermann לאתר flickr]

[לאסופת המאמרים אודות תופעת 'מדינת העומק' - ה'דיפ סטייט', לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

ככל שהקדנציה של ניצב מני יצחקי מתקרבת לסיומה, מתרבות שמועות על כך שימי הזוהר של האגף עומדים להסתיים!

לפי השמועות הללו ייחצה האגף לשניים:

• חלקו האחד - להב 433, שגם בראשו עומד ניצב, כמו בראש אגף החקירות - יוכפף ישירות למפכ"ל כמעין אגף בפני עצמו לחקירות ברמה הארצית.
• האגף עצמו (המוקטן) יתמקד בשליטה מקצועית על יחידות החקירה בשטח, וימונה אליו כפי הנראה מינוי חיצוני: שופט מחוזי לשעבר או פרקליט מחוז, מחוץ לשורות המשטרה (מקרה אחד כזה זכור בעבר: מינויו של פרקליט מחוז תל אביב ואיש האקדמיה, יעקב קדמי (1977-1975) לראש האגף, שנחשב לסיפור הצלחה והעלה את קרנה של המשטרה, למרות שהסתיים באקורדים צורמים. קדמי חזר לאחר מכן לפרקליטות כמשנה ליועמ"ש, ואח"כ התמנה לשופט מחוזי בתל אביב, למנהל בתי המשפט ולבסוף, לבית המשפט העליון).

הרפורמה הזו - אם אכן תבוצע - תלווה, מן הסתם, בזעקות שבר של התקשורת (בעידוד כמה חברים ב'כחול', בעבר ובהווה). כולם יבכו בכי תמרורים על גורלם של חקירות נתניהו, ויצביעו עליהם כסיבה העיקרית של הרפורמה. ניסיונות סיכול רבים יעשו מעל פני השטח. ניסיונות אפקטיביים יותר כבר נעשים, זה זמן, "מתחת לרדאר".

רפורמה כזו תזכה, מן הסתם, לתמיכת השר הממונה וגם ראש הממשלה, ואם תצלח, יתקדם המפכ"ל שלב נוסף ברפורמה שלו להצלת המשטרה מעצמה!

למה צריך רפורמה?

אז נקדים ונאמר: בין אם השמועות תתממשנה ובין אם לאו, רפורמה כזו היא פתרון אפשרי (אחד מאחרים) לבעיות פנים משטרתיות, ולא בגלל חקירות נתניהו. זאת, משלוש סיבות עיקריות:

• העוצמה היתרה - שצבר אגף החקירות - מזיקה למשטרה ולכל מערכת אכיפת החוק.
• אגף החקירות חייב 'לחשב מסלול מחדש' בהתנהלותו מול האזרחים בשטח. היום, הוא רחוק מזה מרחק שמים וארץ.
• חיוני להיפטר מהתופעה, שכונתה בזמנו על ידי הנשיא ריבלין, "כנופיית שלטון החוק".

נפרט את הסיבות הללו, אחת לאחת:

העוצמה היתרה שצבר אגף החקירות מזיקה למשטרה ולכל מערכת אכיפת החוק

באופן מסורתי אגף החקירות הוא בעל העוצמה במשטרה. ככזה, דאג גם להשאיר את מתחרהו העיקרי, תחום הסיור, ללא בעל בית מקצועי (ראש אג"ם כמעט ואיננו איננו עוסק בסיור...). (על סוגיה זו ראו בהרחבה במאמר: "איזה אגף צריך להיות הדומיננטי ביותר במשטרה?").

כך למשל, עמד העשור האחרון בסימן של רפורמות רבות, שהפכו את האגף, ברמה הארצית, לאחד המתקדמים בעולם המערבי. הוא השיג הצלחות של ממש בהתמודדות עם הפשע המאורגן, אבל ההצלחות הללו הפכו לבומרנג: תיקי הפשיעה המאורגנת משביתים למעשה הרכבים שלמים בבתי המשפט המחוזיים והצדק מבוזה בעיני האזרחים; האזרח לא מרוויח מכך מאומה גם בביטחון האישי שלו, משום שכליאת ראשי הפשע איננה עוצרת את זרימת הכספים אליו, אלא רק יוצרת עוד מאבקי שליטה (ופיגועים פליליים שבהם נפגעים אזרחים חפים מפשע), ומשפיעה, במקרה הטוב, רק על הרוטציה בתוך הארגונים (על סוגיה זו ראו בהרחבה במאמר: "ההיגיון הפרדוקסלי של המלחמה בפשע המאורגן").

הדומיננטיות הזו של האגף, אגב, לא נוצלה להתמודדות עם הבעיות האמתיות של החקירות בתחנות, למעט שכלול כלי הגילוי (שרק הוסיפו לסתימת בתי המשפט). כמו בית המשפט העליון, שהתאהב בעיסוק בעתירות לבג"ץ והזניח את חובותיו לשטח, כבית המשפט לערעורים, כך סבל אגף החקירות מ'סחרחורת גבהים'. התמקד ברמה הארצית, שם מצויה תשומת הלב התקשורתית, והפקיר את השטח לבעיותיו.

לעובדה הזו היו מחירים קשים, לא רק בתוך המשטרה, אלא במערכת אכיפת החוק כולה. תחת הגמוניה חקירתית, תפסה עצמה המשטרה - לאורך השנים - כתחנה בפס הייצור של מערכת האכיפה, שתפקידה לפתוח תיקים פליליים ולהעבירם לפרקליטות (ולתביעות המשטרתיות), ומשם, לבית המשפט.

התפיסה הזו של תחנה בפס הייצור היא אבסורד! שהרי, בפועל, משקיעה המשטרה בשטח את עיקר זמנה ומרצה בשמירת הסדר הציבורי ובמתן "שירות" לציבור, ורוב הפניות לקווי 100 אינם בתחום הפלילי.

יתרה מכך, לגורמים השונים במערכת יכולת שונה:

• יכולת השוטרים לתפוס עבריינים גדולה מיכולת החוקרים לחקור אותם;
• יכולת החוקרים לחקור תיקים פליליים גדולה מיכולת התובעים והפרקליטים להגיש כתבי אישום.
• יכולת התובעים והפרקליטים להגיש כתבי אישום גדולה מיכולת בתי המשפט לשפוט אותם;
• יכולת בתי המשפט לשלוח עבריינים לכלא גדולה מיכולת שירות בתי הסוהר להכיל אותם.

לכן, הגורמים השונים תלויים זה בזה ביכולתם להיות אפקטיביים. התנהגות לא אחראית של המשטרה למשל, יכולה 'לסתום' את המערכת ולנטרל את יכולתה להיות אפקטיבית.

ובאמת כך קרה. בתי המשפט כורעים תחת העומס, הרכבי שופטים מנוטרלים לחלוטין בגלל תיקים מורכבים של משפחות פשיעה, הסכמי טיעון הפכו את בית המשפט לבזאר טורקי, אזרחים מודים בעבירות שלא עשו כדי לגמור כבר... האמונה בצדק אבדה ומעמד בתי המשפט מתערער, ובתי הכלא הפכו לדלת מסתובבת עבור עבריינים שאלפים רבים מהם משתחררים בשחרור מנהלי בשל המעבר על מכסות הכליאה,

ולמרות כל אלה המשטרה בשלה... עוד ועוד תיקים, והכאוס גובר... (על סוגיה זו ראו בהרחבה במאמר: מפעל הזבל של אגף החקירות והמודיעין במשטרה)

האם המשטרה יכולה לפתח כלי עבודה שהשורה התחתונה שלהם איננה מערכת אכיפת החוק? כמובן. אבל כשהפרדיגמה השלטת היא שהיא רק תחנה בפס הייצור של מערכת אכיפת החוק, איש אינו טורח לחפש.

הפתרון הרי קיים, וזיכה את הוגהו - הישראלי, פרופ' דויד וייסבורד - בפרס שטוקהולם, שהוא ה'נובל' של הקרימינולוגיה: מעבר מיעדי אדם ליעדי מקום...

אלא שאם יתקבל, תעבור העוצמה מאגף החקירות והמודיעין אל הסיור והמשמר האזרחי... על סוגיה זו ראו בהרחבה במאמר: יעדי אדם או יעדי מקום).

אגף החקירות חייב 'לחשב מסלול מחדש' בהתנהלותו מול האזרחים בשטח

הרפורמות בעשור האחרון יצרו, ממילא, שני אגפי חקירות:

• ברמה הארצית: מתקדם ומוביל;
• וברמה המקומית: בעייתי, עמוס בתיקים שאין סיכוי לחקור ומוכוון סטטיסטיקה, לא מוכוון אזרח. האזרחים הם הדגים בים, שהתיקים הפליליים הנפתחים אמורים להשלים את המכסות של מראית העין של 'הצלחה' (על הנזק שגורמת הסטטיסטיקה המשטרתית לאזרחים ראו במאמר קללת הסטטיסטיקה המשטרתית). מבחינה זו, רפורמה כזו תהיה מערך משלים לצעד הנבון של המפכ"ל להפסיק להתייחס לסטטיסטיקה הפלילית כמדד להצלחת יחידות!

דוגמה לחוסר המוכוונות לאזרח כתוצאה מדומיננטיות אגף החקירות, היא הכפפתם של מרכזי השירות לאזרח לאגף החקירות: מרכזים אלה החלו להיפתח בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, על מנת להקל על אזרחים ולתת להם את השירות האופטימלי שלו הם זכאים.

אני יכול להעיד ממקור ראשון, כי כשהוקם מרכז השירות השני במשטרת ישראל, במשטרת באר שבע (הראשון היה במרחב חיפה דאז), וכשהתקיימו דיונים למי יוכפף, היה זה אך טבעי להכפיפו למשרד הסיור דאז. זאת, כיוון שפעמים רבות התלונות חייבו שליחת ניידת לשטח. היה חשוב הקשר האינטימי בין השוטר במרכז לבין הניידת, שהרי, המטרה העיקרית הייתה צרכיו של האזרח המתלונן. מספר שנים לאחר מכן הועבר המרכז לאחריות החקירות, כשהסיבה הייתה שאנשיו פותחים יותר מידי תיקים פליליים ופוגעים בסטטיסטיקה. מדוע המרכזים הללו נמצאים היום באחריות משרדי החקירות? מה הקשר של החוקרים למתן שירות? איזו הטיה נגרמת כתוצאה מהשיוך הזה?

[בתמונה: מרכז שירות לאזרח. המקור: אתר משטרת ישראל]

אגף חקירות 'של מטה' - שיעסוק בצורכי התחנות - צריך להבין את גודל האתגר שלו: העומס הבלתי הגיוני שעל כתפי החוקרים, שמשבית את יכולת החקירה, סותם את המשרדים, את התביעות ואת בתי המשפט. לאורך השנים נוסו שיטות שונות שהמפורסמת שבהם היא תיעדוף התיקים בתקופתו של ניצב יוסי סדבון כראש אגף החקירות, ולשווא.

גם לאחרונה נעשה ניסיון להקל את הלחץ בדרך של הסדר תיק מותנה, משמע, הליך מנהלי חלופי לדרך הפעולה הקיימת של העמדת חשוד לדין בבית המשפט (על כך בהרחבה במאמר: סגירת תיק מותנית – הדרך לעקוף את הפקק…), אבל החכמה האמתית היא למצוא פתרונות מחוץ למערכת אכיפת החוק כולה (למשל, המעבר ליעדי מקום, ראה למעלה).

חיוני להיפטר מתופעת 'כנופיית שלטון החוק'

להזכירכם, רוני אלשיך הגיע לתפקידו אחרי ש'יד נעלמה' חיבלה במועמדותו של גל הירש. בחוגים הרלוונטיים היד הזו מוכרת היטב. לאחר שטורפדה מועמדותו של הנשיא ראובן ריבלין לתפקיד שר המשפטים, הוא כינה אותה "כנופיית שלטון החוק". שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן, קרא לו בספרו הארנק והחרב (ראה תמונת הכריכה למטה משמאל), "שיטת התיק הפתוח":

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של פרופ' דניאל פרידמן: הארנק והחרב. המהפכה המשפטית ושברה. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

במהלך השנים - כותב פרידמן - היו לא מעט מקרים שבהם נפתחו חקירות או בדיקות נגד אישי ציבור בחשד כלשהו, כאשר עצם קיומן מונע מאותו אדם לכהן במשרות מסוימות. החזקת התיק פתוח במשך שנים מעצימה את הפגיעה, כשנשוא החקירה חסר אונים. הוא חושש לדרוש מאלה שגורלו בידם (או אף לעתור לבגץ נגדם) לזרז את ההחלטה, מחשש שעצם הדרישה יגרום לכך שיחמירו עימו. כך הוא נותר, מלא חששות ובמתח רב, כשדרכו חסומה (פרידמן, 2013, ע' 176) (על תופעה זו ראו בהרחבה במאמר: "מה המשותף בין גל הירש, ראובן ריבלין, רפאל איתן ויעקב נאמן?").

.

בהנחה שפרידמן צודק, כדי שקבוצה כזו תשמור על כוחה ועל יכולותיה, חייב להיות קשר אינטימי בין ראש אגף החקירות לפרקליטות המדינה וליועץ המשפטי לממשלה ולאנשיו:

• כיום, המפכ"ל הנוכחי מחוץ ל'לופ'.
• חלק משמעותי מפרשת רוני ריטמן הייתה למנוע מצב שיתמנה לראש האגף, מפני שגם הוא מחוץ ל'לופ' (משימה שבוצעה בהצלחה).

מישהו יכול לבוא בטענות לאלשיך, משום שהוא חפץ שהסיפור הזה יהפוך לנחלת ההיסטוריה? איזה מפכ"ל מוכן להשלים, ולתת גב לאחר מעשה, עם הדברים הללו?

לסיכום

גם אם הרפורמה הזו היא בדיה ולא תבוצע, היא משקפת לנו נאמנה את נקודות התורפה של המשטרה, ואת הסיבות שהגיעה למצבים של פער רלוונטיות עמוק שכזה עם המציאות.

לכן, לא נותר לי אלא לחזור על שכבר כתבתי: אם תבוצע הרפורמה הזו על ידי אלשיך, למרות הביקורות הצפויות; ואם תצלח, יתקדם המפכ"ל שלב נוסף ברפורמה שלו להצלת המשטרה מעצמה!

[לאסופת המאמרים אודות תופעת 'מדינת העומק' - ה'דיפ סטייט', לחצו כאן]

העשרה

• פנחס יחזקאלי (2016), מפעל הזבל של אגף החקירות והמודיעין במשטרה, 14/8/16.
• פנחס יחזקאלי (2016), איזה אגף צריך להיות הדומיננטי ביותר במשטרה?, 6/10/16.
• פנחס יחזקאלי (2016), יעדי אדם או יעדי מקום?, 17/9/16.
• פנחס יחזקאלי (2010), קללת הסטטיסטיקה המשטרתית, 12/6/10.
• פנחס יחזקאלי (2016), ההיגיון הפרדוקסלי של המלחמה בפשע המאורגן, 20/1/16.
• יאיר רגב (2016), סגירת תיק מותנית – הדרך לעקוף את הפקק…, 22/9/16.
• פנחס יחזקאלי (2015), מה המשותף בין גל הירש, ראובן ריבלין, רפאל איתן ויעקב נאמן?, 24/9/15.
• ישראל טל (2010), האם יש צורך באגף שיטור במשטרת ישראל?, 18/8/10.
• יניב קובוביץ' (2016), המפכ"ל צפוי לאשר תוכנית שתעניק לו שליטה בחקירות, הארץ, 24/11/16.