תקציר: 'הסכמי אוסלו' היו אמורים להזניק את שמעון פרס לגדול שבהישגיו, ולהעצים את הילת פרס הנובל שקיבל. תחת זאת, הם נחשבים בעיני רבים לטעות הגדולה מכולן של המדינאות הישראלית. הם הפכו אותו לשנוי במחלוקת בציבוריות הישראלית; והיעדר חשבון הנפש בעקבותיהם, הוא אחד הגורמים החשובים לשקיעת השמאל הישראלי.

[מאמר זה הופיע לראשונה באתר ג'וקופוסט תחת הכותרת: מדוע נכשלו הסכמי אוסלו?'] [לאוסף המאמרים על 'תרבות אסטרטגית', לחצו כאן]

עודכן ב- 29 בספטמבר 2023

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

אך סמלי הוא, ששמעון פרס עצם את עיניו ב-28 בספטמבר, בדיוק היום שבו נחתם בוושינגטון בשנת 1995 ההסכם השני מבין מה שמכנים 'הסכמי אוסלו', הידוע בשם 'אוסלו ב', או בשמו הרשמי "הסכם הביניים אודות הגדה המערבית ורצועת עזה".

'הסכמי אוסלו' היו אמורים להזניק את שמעון פרס לגדול שבהישגיו, ולהעצים את הילת פרס הנובל שקיבל. תחת זאת, הם נחשבים בעיני רבים לטעות הגדולה מכולן של המדינאות הישראלית. הם הפכו אותו לשנוי במחלוקת בציבוריות הישראלית; והיעדר חשבון הנפש בעקבותיהם, הוא אחד הגורמים החשובים לשקיעת השמאל הישראלי.

המעניין שבסיפור הוא, ש"הסכמי אוסלו" לא היו בהכרח טעות. באותה העת היה היגיון של ממש בהשגת הסכם עם הפלסטינים והיה להם סיכוי טוב להצליח. הם נכשלו לא מעט בשל התרבות האסטרטגית של מדינת ישראל, שתרומתו של שמעון פרס לעיצובה היא עצומה, לא פחות מתרומתו לעיצוב הסכמי אוסלו, כיוון שניצב כל העת בפסגת ההנהגה המדינית ביטחונית. האם התרבות הזו, שתרם לעצב - ושלפיה נהג - היא שהכשילה אותו?

תרבות אסטרטגית מהי?

בשנת 2012 יצא בהוצאת 'מערכות' ספרו המצוין של פרופ' דימיטרי (דימה) אדמסקי, ממרכז המחקר של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל, בשם תרבות אסטרטגית וחדשנות צבאית (ראו תמונת כריכה משמאל). הספר עוסק בחותם שמטביעים גורמים תרבותיים על חדשנות צבאית. הוא מנתח את המושג תרבות אסטרטגית, ואת השוני בתחום המחשבה הצבאית והמדינית ובאופן ניהול המלחמה בארצות הברית, בברית המועצות ובישראל.

תרבות אסטרטגית (Strategic Culture) היא התרבות הארגונית של המדינה בתחום האסטרטגי. משמע, האופן שבו התרבות הארגונית של מדינות באה לידי ביטוי בתחום האסטרטגי; או במילים אחרות, האופן שבו מדינה מתנהגת בתחום האסטרטגי. תרבויות אסטרטגיות שונות הן הגורמות לגישות שונות של מדינות לתמורות באופיין של המלחמה והדיפלומטיה כאחד (אדמסקי, 2012, ע' 13).

אדמסקי מגדיר תרבות אסטרטגית כ"מכלול של אמונות משותפות - פורמליות ובלתי פורמליות - של הנחות ושל דפוסי התנהגות, שמקורן בחוויות משותפות ובנרטיבים מקובלים (המועברים בעל פה ואף בכתב), שמעצבים את הזהות המשותפת ואת היחסים עם קבוצות אחרות ואשר משפיעים, ולעתים אף קובעים את המטרות הלאומיות ואת האמצעים להשגת יעדים ביטחוניים" (שם, עמ' 21-20). התרבות האסטרטגית היא שקובעת את דרכי ההתנהגות ואת דרכי החשיבה של אותה מדינה (שם, ע' 22). כך למשל, מדינות עשויות לחשוב באופן שונה על אותם עניינים אסטרטגיים (שם, ע' 19). הן עשויות לנסח את העדפותיהן, לא על פי היגיון אוניברסלי של יעילות, אלא על פי הנורמות והערכים הקיימים אצלם, ועל פי הדימוי העצמי שאימצו לעצמן (שם, עמ' 25-24).

התרבות האסטרטגית של מדינת ישראל מהי?

מהם מאפייניה של התרבות האסטרטגית של מדינת ישראל? על קצה המזלג, מגדיר אותה אדמסקי כך (אדמסקי, 2012, עמ' 194-174):

• אנטי אינטלקטואליזם מובהק והיעדר מסורת אינטלקטואלית של המערכות הביורוקרטיות והצבאיות;
• תרבות של אלתור: מעשיות רבה, אסרטיביות ונטייה לאלתר;
• דפוסי פעולה לא פורמליים באופן קיצוני, וחוסר הקפדה על נהלים היררכיים;
• היעדר חזון לאומי ארוך טווח;
• סלידה מתכנון אסטרטגי ברמה הלאומית;
• העדפת שיקולים צרים ומגזריים;
• היעדר תפיסת ביטחון ודוקטרינה צבאית כתובות;
• מנטליות של מצור;
• בעשורים האחרונים: נטייה לאסטרטגיה הגנתית ולשימור סטטוס קוו מדיני, בצד טקטיקה התקפית בשדה הקרב.
• ויתור על גמישות, עורמה ותחבולה לטובת הטכנולוגיה;
• חדשנות טכנו טקטית צרת אופקים;
• המעשה קודם להבנה;
• "מה שלא הולך בכוח, ילך בעוד יותר כוח".

המפגש של ה'תרבות' הזו עם המאמץ הישראלי - להסדיר בדור הזה את היחסים עם הפלסטינים - היה הרה אסון...

תכנון לאומי אסטרטגי איננו 'זבנג וגמרנו'...

תכנון אסטרטגי ברמה הלאומית הוא ארוך טווח. הוא מחייב איסוף והערכה קפדני של עובדות לפני התכנון, ואמור להיות מנוהל שנים רבות אחרי הביצוע הראשוני. הוא אינו מסתיים כשנחתם הסכם מדיני, אלא רק מתחיל, כי חלק בלתי נפרד מהתכנון הוא ההתהוויות  שנוצרות אחריו. את ההסכם יש לנהל עשרות שנים, מתוך הבנה שהניהול הזה מעצב את המציאות החדשה, לא פחות מעצם ההסכם.

אבל בישראל כמו בישראל. גישת ה'יהיה בסדר', שיש לה יתרונות לא מבוטלים בתחומים רבים אחרים, הייתה בעוכרי קברניטי אוסלו, שהחליטו בפזיזות מי מבין הפלסטינים (הממסד המושחת של אש"ף או ההנהגה הצעירה בשטחים, שהתנגדה להם) יהיה הפרטנר להסכם; חתמו מהר (מידי) על ההסכם - שניסוחו היה רשלני ובעייתי - מיהרו לעלות לבמה ולקבל את פרס נובל לשלום ורצו לספר לחבר'ה, כשהם מותירים את הדרגים שמתחתיהם להתמודד עם המבחן הגדול ביותר של כל הסכם עמום: הניסיונות להטות אותו על ידי שני הצדדים. פרס הנובל הזה, אגב, מוטב היה לרבין ולפרס לסרב לקבלו באותו מועד, כיוון שהייתה לו השפעה משתקת על יכולת התמרון של מקבלי ההחלטות (כך קרה גם לברק אובמה, אבל זה כבר נושא למאמר אחר...).

הסכמי אוסלו לא היה היחידים שסבלו מתסמונת התרבות האסטרטגית של מדינת ישראל. עשור לאחר מכן חזר אריאל שרון על אותן שגיאות בדיוק בתוכנית ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון סיני (וגם על זה, בהזדמנות אחרת...).

מקצועיות אסטרטגית - בוודאי במזרח התיכון - מחייבת את הצדדים לשחק, כמו בבזאר: להראות שההסכם אינו קריטי עבורם ושהוא מהווה רק אופציה אחת מיני רבות. אין יכולת להשיג הסכם טוב בלי להגיע לדיונים כשאתה מוכן באמת לוותר עליו. כשהצד הישראלי מקדש את ההסכם ועוזר לצד השני להסביר את הפרותיו - במקום לגייס את קברניטי העולם לעמוד כחומה בצורה מול הפלסטינים ולאותת להם כי לא יאפשרו הפרות שלו - אזי, הכישלון מובטח.

לסיכום, היו לנו שני שמעון פרס:

• תמיד היה בשמעון פרס ניחוח שונה, אירופאי, ולא היה מוצלח ממנו ביכולת לקלוע לדעתם של שועי עולם.
• אבל שמעון פרס היה גם ישראלי מאוד באופן שבו פתר בעיות.

דווקא במבחן הגדול ההוא של 'הסכמי אוסלו, ניצח שמעון פרס הישראלי - בעל המנטליות הישראלית של "יהיה בסדר" - את שמעון פרס האירופי. ההפסד כולו שלנו...

הנה סרטון ה'יהיה בסדר' המפורסם של יצחק רבין... למרבה האירוניה, ה'יהיה בסדר' הזה חגג בהסכמי אוסלו ובניסיונות מימושם...

[לאוסף המאמרים על 'תרבות אסטרטגית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'תרבות אסטרטגית';
• הרחבה בנושא הצלחה וכישלון;
• אוסף המאמרים על 'תרבות אסטרטגית';
• מאמר: אינטלקטואליזם ואנטי אינטלקטואליזם בארגונים צבאיים;
• הרחבה בנושא: תבניות/דפוסים חוזרים;
• אוסף המאמרים: 'הכל על תרבות ארגונית';
• הרחבה בנושא 'קשרי היררכיה';
• הרחבה על 'חזון לאומי;
• הרחבה בנושא: 'תכנון אסטרטגי ברמה הלאומית';
• אוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון;
• הרחבת המושג, 'גמישות';
• אוסף המאמרים על עורמה ותחבולה;
• הרחבת המושג: 'תרבות ארגונית';
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה';
• הרחבת המושג: 'מטרות לאומיות';
• הרחבת המושג 'התהוות'.

מקורות והעשרה

• אדמסקי דמיטרי (דימה) (2012), תרבות אסטרטגית וחדשנות צבאית, תל אביב: מערכות ומודן.
• פנחס יחזקאלי (2019), הכל על תרבות ארגונית באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 17/1/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרות לאומיות - כיצד נקדם את האינטרסים הלאומיים, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אינטלקטואליזם ואנטי אינטלקטואליזם בארגונים צבאיים, ייצור ידע, 24/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), תרבות פוליטית - התרבות הארגונית של חברות, ייצור ידע, 22/12/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מלחמה – אירוע כאוטי שיוצא משליטה, ייצור ידע, 31/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מידע, ייצור ידע, 12/4/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), ידע, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה אסטרטגית: התוצאה הסופית שאליה אנו שואפים, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014),יעילות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2015), הצלחה וכישלון: תוצאות המירוץ אל המטרה, ייצור ידע, 16/5/15.
• פנחס יחזקאלי (2019), הכל על הצלחה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 8/12/19.
• יחזקאלי פנחס (2014), תכנון אסטרטגי ברמה הלאומית, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), תפיסת הביטחון הישראלית באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 17/12/18.
• יחזקאלי פנחס (2014), התהוות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), טקטיקה, ייצור ידע, 2/5/14.