[מאמר זה ראה אור במקור באתר של דוקטור רועי צזנה]
המחבר (ראו תמונה משמאל, מאלבום התמונות הפרטי של המחבר), רועי צזנה, הוא דוקטור לננו-טכנולוגיה; עמית בסדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב, ומרצה בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון. בוגר קורס המנהלים של אוניברסיטת הסינגולריות ומחבר הספר המדריך לעתיד.
האתרים של ד"ר רועי צזנה
* * *
מטוס הקטן התקרב לשדה התעופה הזעיר, המוקף בשדות תבואה ובבתים מטים-לנפול. אחזתי בחוזקה בידיות הכיסא, והרגשתי כל ברקס וכל לחיצה על הגז של הטייס. הסתכלתי למטה, וראיתי את הקרקע מתקרבת אלינו במהירות. משהו היה מוזר במשטח הנחיתה. ניסיתי להתרכז, ואז הבנתי: משטח הנחיתה עשוי ממרצפות. בלטות, בלשון העם. מעולם לא נחתתי על בלטות בעבר, ואני לא יכול לומר שזו חוויה שאשמח לעבור שוב. הגלגלים פגעו בקרקע, והרגשתי כל קפיצה. מישהו שכח להתקין את בולמי הזעזועים במטוס שלנו. כשהמטוס התגלגל סוף-סוף לעצירה מקרטעת כולם מחאו כפיים, ולראשונה הרגשתי שיש למנהג הזה סיבה טובה. זו הייתה תחילתו של הביקור שלי בעיר סמיי שבקזחסטן.
[בתמונה: הביקור בקזחסטן – שדה התעופה המרוצף. הזכויות: רועי צזנה]
מהעבר להווה
הכל התחיל לפני שנתיים, כשהוזמנתי להרצות על חדשנות ועתידנות בסדנה של האיחוד האירופי שנערכה בקזחסטן. הסדנה התקיימה באלמטי, שהיא אחת משתי הערים הראשיות במדינה, וכללה נציגים מכל מדינות מרכז אסיה: קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן ואוזבקיסטן. במהלך אותה סדנה למדתי עובדה כאובה גדולה אחת על מדינות מרכז אסיה בכלל וקזחסטן בפרט, שמקשה מאד על אזרחיהן להשתלב בעולם המודרני: הם לא יודעים אנגלית.
כשחושבים על העניין, זה לא באמת מפתיע כל-כך. קזחסטן הייתה חלק מברית המועצות במשך חלק גדול מהמאה ה- 20. המדענים הקזחים דיברו בקזחית – שפת אמם – זה עם זה, והשפה באמצעותה תקשרו עם העולם הרחב הייתה רוסית. הרוסית שירתה אותם היטב כאשר רצו לפרסם מאמרים מדעיים בתוך ברית המועצות, או לדבר עם מדענים ממדינות אחרות בשליטת ברית המועצות. אבל כשחומת ברלין נפלה, הם מצאו את עצמם בעולם חדש בו האנגלית היא השפה הבינלאומית והמדעית. ומה הם כבר יכלו לעשות? כל הבכירים – המדענים, הפוליטיקאים, אנשי הממשל – מצאו עצמם נאלצים להסתמך על מתורגמנים כדי לתקשר עם החוץ. כך נכנסה האנגלית לבתי-הספר הקזחים.
היום, המצב בקזחסטן מוזר למדי. באופן כללי, אנשים מעל גיל שלושים אינם יודעים אנגלית. ואלו שמתחת לגיל שלושים תלויים בבתי הספר בהם למדו. בתי הספר היקרים, עם מורי האנגלית הטובים ביותר, מפיקים בוגרים ששולטים היטב באנגלית, ברמה דומה לזו של הסטודנטים בישראל. ויתר בתי הספר? ובכן, הם מפיקים בוגרים שמבינים אנגלית בערך כמו החרדי הממוצע בישראל. אם אנגלית תמשיך להיות השפה הבינלאומית, קרוב לוודאי שתוך כמה עשורים יוכלו כבר כל תושבי קזחסטן להבין אנגלית בסיסית, במיוחד מכיוון שעכשיו הועבר שם חוק שמחייב ללמד אנגלית כבר מכיתה א'. אבל נכון להיום, רוב מכריע של הקזחים מתקשים לקחת חלק בתרבות הבינלאומית.
אתם יכולים להבין למה התמלאתי בחששות כשקיבלתי את ההזמנה להתמנות לפרופסור אורח בקזחסטן ולהעביר שם קורס שלם על חקר העתיד. איך ארצה לסטודנטים מתרבות זרה כל-כך – שרובם, אגב, מוסלמים? איך אני יכול להתחבר אליהם ולמחשבות ולרגשות שלהם, כשהם אינם מבינים בכלל את מה שאני אומר, וכל משפט שלי צריך לעבור את מסננת התרגום לרוסית? ואיך אוכל להדריך חשיבה ופעולה בקבוצות, כשהמילים היחידות ברוסית שאני מכיר הן הקללות שהמ"כ שלי בטירונות החדיר בי היטב?
אבל למרות כל הפחדים ידעתי שגם לא אוכל לסרב, כי קזחסטן היא מדינה שחושבת ומוכוונת עתיד. מדובר באחת המדינות שהתפתחו בקצב המהיר ביותר מאז שהשתחררה מעול ברית המועצות, וכל זה בזכות אדם אחד – הנשיא הקזחי נורסולטן אבישולי נזרבייב – והחזון שהוביל בשני העשורים האחרונים.
החזון של נזרבייב
אפשר להגיד הרבה על הנשיא נזרבייב. הוא עלה לשלטון בקזחסטן עוד בתקופת ברית המועצות לפני שלושים שנים, ומאז לא ירד. המבקרים מאשימים אותו במעורבות בשחיתויות, בניהול קמפיין בחירות שאינו תואם את הסטנדרטים הבינלאומיים, ובפגיעה בזכויות האדם במדינה. אתם מוזמנים לקרוא בהרחבה בוויקיפדיה על כל הנקודות האלו.
אבל לצדן, יש לציין גם את הדרך המרשימה בה קידם את כלכלת קזחסטן וניהל את היחסים הבינלאומיים שלה ביד-אומן. וכפי שתיאר דניאל ויט, סגן יו"ר מוסד אירואסיה:
" [הנשיא] נזרבייב הוביל את קזחסטן בזמנים קשים ולתקופת שגשוג וגדילה. הוא הוכיח שהוא מעריך את הבריתות שקשר עם ארצות הברית והמערב, ומחויב להגיע לשלטון דמוקרטי."
שש שנים לאחר שקזחסטן נפרדה סופית מברית המועצות, נזרבייב החליט לגבש חזון ארוך-טווח עבור המדינה הצעירה. הוא התמקד בשנת 2030 לעתיד, והצהיר שעד אותו הזמן קזחסטן תיכנס לרשימת חמישים המדינות המתקדמות ביותר. העולם גיחך מסביב, והקזחים עצמם לא ממש האמינו שזה עומד לקרות. אבל, עשרים שנים לאחר מכן, קזחסטן הצליחה לעמוד בכל האתגרים שהציבה לעצמה. בשנת 2013, הצליחה המדינה להעפיל למקום החמישים באינדקס התחרותיות הגלובלי של הפורום הכלכלי העולמי.
אז מה עושים כשמצליחים להגשים את החזון בטרם-עת? זה ברור: קובעים חזון חדש. וכך הכריז נזרבייב על חזון "קזחסטן 2050", במסגרתו תצליח האומה להשתחל למועדון שלושים המדינות המפותחות מכל בחינה אפשרית: עם אוכלוסיה משכילה ובריאה, תשתיות אנרגיה מגוונות וברות-קיימה, כלכלה ירוקה עם אוויר ומים נקיים, יחסים טובים עם השכנות הקרובות ועם העולם באופן כללי, ואפילו מערכת פוליטית שקופה ונקייה משחיתויות הכפופה לרצון האזרחים.
נשמע מופרך? ובכן, כך נראה גם חזון קזחסטן 2030 בזמנו, והוא מתממש באופן עקבי ומרשים. לא הייתי מזלזל ביכולתם של הקזחים ללכת בעקבות החזון ארוך-הטווח שהציבו לעצמם ולהגיע למטרה. והאמת? אני רואה ככבוד גדול את העובדה שהזמינו אותי להצטרף אליהם במסע להגשמת חזון 2050, וללמד על חקר העתיד באוניברסיטת שאקרים שבסמיי.
להיות אורח בקזחסטן
מיד כשנחתתי מהמטוס, קיבלו את פניי המארחים שלי – שני פרופסורים ומארגנת הביקור מטעם האוניברסיטה. התחבקנו, לחצנו ידיים, החלפנו ברכות ונסענו למלון.
זוכרים את בוראט – הסרט שהוציא לקזחסטן שם רע בכל העולם? המגורים בקזחסטן מתוארים שם כחור קטן באדמה. האמת שונה מאד. בתור התחלה, המלון – כמו כמעט כל המסעדות בהן ביקרתי בקזחסטן – מציע אינטרנט אלחוטי חופשי לכל האורחים. אמנם, מסיבות טכניות לא ברורות, הצלחתי להתחבר רק מהסמארטפון שלי ולא מהמחשב הנייד, אבל זה היה תענוג שלא ציפיתי לו. ובינינו, אם יש לך אינטרנט, מה עוד צריך בחיים?
אה, כן. מים חמים. וגם בחזית הזו שמחתי לגלות שבחדר שלי הותקנה מערכת 'אמבטיה אנכית', עם מים חמים בכל שעות היום. באמת שלא צריך הרבה יותר מזה. ולאחר זמן קצר בו התוודעתי לתענוגות האמבטיה בעמידה שלי, ירדתי לאכול ארוחת ערב במלון ולהיחשף למטבח הקזחי המסורתי.
[בתמונה משמאל: אמבטיה אנכית בקזחסטן – מקלחת עם פתחים למים לכל האורך. הזכויות: רועי צזנה]
הסתפקתי בהזמנת מנת בשר בקר עם ירקות מטוגנים ובלי עיניים מיותרות. זו הייתה מנה שנחשפתי אליה במקומות רבים: ירקות מטוגנים ומוקפצים, עם נתחי בשר קטנים מכל הסוגים – בשר בקר, בשר עוף, בשר כבש. לא באמת משנה. רבים מהמאכלים הקזחים מוטבעים בשמן, והכל טעים. הקזחים כנראה שורפים את כל השומן העודף כשהם מסתובבים בקור המקפיא בחוץ. אני, לעומת זאת, ניסיתי לשמור על המשקל ולהזמין את המנות הרזות יותר, ללא הצלחה מרובה. מצד שני, המנות קטנות מספיק כדי שלא להכביד, ומשאירות אותך עם טעם טוב של עוד (ראו התמונה למטה). הפריט הראשון שתפס את עיני בתפריט היה ראש הכבש. בסעודות החגיגיות ביותר בקזחסטן, מקובל עדיין להגיש ראש כבש ולחלק את תכולתו בין האורחים ותושבי הבית. למזלי, כנראה שלא הייתי מספיק חשוב בשביל הכבוד. בתור מי שמתחלחל עדיין כשהדג בצלחת בוהה לו בעיניים, אני באמת לא בטוח איך הייתי מתמודד עם המבט המאשים של הכבש.
[בתמונה: מנה בשרית מייצגת שאכלתי בשדה התעופה באלמטי, קזחסטן. המנות קטנות אך מאד משביעות. הזכויות: רועי צזנה]
בזמן הארוחה הכינו אותי המארחים לקראת הלימודים בשבוע הקרוב. אוניברסיטת שאקרים היא האוניברסיטה המחוזית, עם שבע פקולטות שונות שכוללות הנדסה וכלכלה, ויותר מחמשת-אלפים סטודנטים שנוהרים מכל קזחסטן כדי לרכוש תואר ראשון במקום. הסטודנטים, כך נאמר לי, שקטים ומנומסים. הם מתייחסים לפרופסורים ביראת כבוד, אינם חולקים על דעותיהם, וקשה לגרום להם לשאול שאלות. בקיצור, הקהל הגרוע ביותר שיכול להיות למרצה ישראלי, או באופן כללי לכל עתידן שמבין שכדי להבין טוב יותר את העתיד אנחנו חייבים לקיים שוק רעיונות פועם ושוקק, במסגרתו יכולים הרעיונות המוצלחים ביותר בנוגע לעתיד לצוף מעלה. היה לי ברור שהשיעורים יהיו חייבים להיות מיוחדים – מדרבנים למחשבה ולדיבור, עם השתתפות פעילה מצד הסטודנטים.
אבל איך עושים את זה, כשאני לא מבין רוסית או קזחית, והם לא מבינים אנגלית?
וכאן ציפתה לי הפתעה נעימה: הסטודנטים שיגיעו להרצאות, מסתבר, יודעים לדבר אנגלית שוטפת. לא אצטרך להתמודד עם קשיי התרגום! הידד!
הארוחה התקדמה במהירות משם. אכלנו, דיברנו, צחקנו, ואז עליתי לחדר כדי לנסות לישון ולהתכונן לשיעורים בתחילת השבוע.
הסטודנטים המצוינים שלי
ביום הראשון שלי באוניברסיטה פגשתי את הסטודנטים שנרשמו לקורס: שמונים צעירים וצעירות מבריקים, עם להט בעיניים, רצון עז ללמוד ולקדם את המדינה – וכבוד עצום כלפי "הכוכב האקדמי פרופסור רועי צזנה", כפי שהציגו אותי בפניהם.
איך מלמדים אותם שהדרך היחידה להתכונן לעתיד היא באמצעות הטלת ספק בלתי-פוסקת? איך מסבירים שעליהם להמשיך לשאול שאלות, ולא להסתפק בתשובותיהם של 'אנשים חכמים', פשוט כי אף אחד לא יכול להיות בטוח בעתיד לקרות? ואיך יכול "הכוכב האקדמי" לשכנע אותם שהם צריכים גם להתמרד כנגד הרעיונות שהוא עצמו מספק להם בנוגע לעתיד?
אלו היו המסרים העיקריים שניסיתי להעביר להם בשיעור הראשון. פתחתי בניסיון להוציא את הסטודנטים מאזור הנוחות שלהם, ולגרום להם להבין שהכללים בכיתה הזו שונים. בשונה מהמרצים הקזחים, העומדים בפני הסטודנטים בחליפה מלאה שכוללת ז'קט מרשים, עניבה ונעליים מצוחצחות, אני התערטלתי עד לרמת החולצה הקצרה (אבל מכופתרת, כי בכל זאת, אני כוכב אקדמי וצריך לשמור על פרסטיז'ה). הדגשתי כמה חשוב לי שישאלו שאלות, ושינסו לספק תשובות גם כאשר אינם בטוחים בעצמם – אך יהיו מוכנים לשנות את דעותיהם כאשר יצטברו ראיות או רעיונות חדשים שיפריכו את דעותיהם הקודמות. הדגמתי להם בסיפורים מן העבר עד כמה מזיק הקיבעון המחשבתי בניסיון להתכונן לעתיד, ועל חשיבותו של ה- "איפכא מסתברא" המיתולוגי של המודיעין הישראלי: אדם שכל תפקידו הוא להתנגד לדעה הרווחת ולהציג אלטרנטיבות שאחרים אינן אוהבים לחשוב עליהן. הוריתי להם לפקפק בי, לדרוש ממני הוכחות לדבריי, ולא להאמין לשום דבר שהם שומעים מבעל סמכות.
והם, לאורך כל השיעור הראשון, הקשיבו בשקיקה ובעיניים גדולות, רשמו הכל בחריצות במחברות, והנהנו באדיקות בראשיהם בכל פעם שאמרתי להם שהם צריכים להטיל ספק בהכל.
זו הייתה הנקודה בה הבנתי שאני צריך להגביר את הלחץ, והחלטתי להשתמש בכלים הכבדים ביותר שאני מכיר כדי לגרום להם להטיל ספק בכל מה שהם מכירים. לשם כך השתמשתי במשחק התפקידים של פנלבה.
להיות אנושי
את משחק התפקידים של פנלבה המציא לפני כמה עשורים פרופ' סקוט ג' ארמסטרונג, אחד מהמומחים בתחום חקר העתידים, כדרך להדגים את כוחם של משחקי תפקידים בהבנת העתיד. המשחק מתאר אירוע ממשי מהעבר, כאשר ה- FDA – הרשות המפקחת על התרופות והמזון בארצות הברית – זיהתה שתרופה המכונה פנלבה גורמת לתופעות לוואי לא-רצויות. הרשות פנתה לחברת התרופות שייצרה את פנלבה, והבהירה לה שצריך לסלק את התרופה מהשוק. זהו צעד דרמטי, אך מוצדק מכיוון שוועדות רבות של מומחים בלתי-תלויים סקרו את הנתונים והגיעו למסקנה שפנלבה אחראית למותם של עשרים בני-אדם בשנה, ושניתן להחליפה בתרופות דומות ובטוחות יותר שמיוצרות על-ידי חברות אחרות באותה עלות.
הסטודנטים שיחקו את דמויותיהם של מנהלי חברת התרופות המייצרת את פנלבה. הם התחלקו לקבוצות, וכל קבוצה קיבלה דף עם תיאור הפעילות והרקע להחלטת ה- FDA. לאחר שהיה ברור שהם מבינים את המצב, קיבל כל חבר בקבוצה גזיר נייר ובו היה רשום תפקידו בקבוצה: נשיא החברה, המנכ"ל, סגן המנכ"ל, נציג ועד העובדים, בעל מניות בחברה, ועוד. למעשה, הם שיחזרו את ישיבת המנהלים ובעלי המניות של החברה שהתחוללה בעקבות דרישת ה- FDA לעצור את ייצור התרופה. הוריתי להם להיכנס לנעליהן של הדמויות לפי התיאורים שקיבלו, להתדיין במשך חצי-שעה על המצב, ולקבל החלטה בנוגע לדרך הפעולה של החברה: להיענות לדרישה לעצור את ייצור הכדורים, או להמשיך לייצר ולמכור את התרופה ולהיאבק ב- FDA בכל דרך חוקית העומדת לרשותם.
ארמסטרונג השתמש במקור במשחק כדי להראות למנהלים כמה קשה לחזות 'מבחוץ' את ההחלטה שתתקבל במהלך דיונים. כאשר אנו מנסים לחזות איזו החלטה תתקבל בדיון מסוים, אנו מנסים בעיקר להיות רציונאלים ולזהות את ההחלטה שתועיל במידה הרבה ביותר לשני הצדדים. אבל בני-אדם אינם יצורים רציונליים, ודיונים בתוך קבוצות אינם מביאים בדרך-כלל להחלטה היעילה ביותר. חברי הקבוצה כפופים להטיות המחשבתיות והחברתיות שלהם, ופעמים רבות מושכים את הדיון לכיוונים שאינם הגיוניים לצופה מבחוץ – אבל נראים ברורים ומובנים למתדיינים עצמם.
אמסטרונג הבין שאפשר להתגבר על חלק מהקושי בחיזוי תוצאות דיונים באמצעות יצירת משחק תפקידים בו המשתתפים נכנסים לנעליהם של המתדיינים ומשחקים את דמויותיהם. הוא בנה את משחק התפקידים של פנלבה כך שישקף את הישיבות הממשיות, וגילה שהחלטות השחקנים תואמות באופן עקבי להחלטותיה הממשיות של חברת התרופות בעבר: בערך 75 אחוזים מהקבוצות בחרו להשאיר את הכדורים בשוק ולהילחם ב- FDA בכל דרך אפשרית. יתר הקבוצות בחרו בדרך הביניים: להשאיר את הכדורים בשוק אך להשקיע פחות בשיווקם. אף אחת מהקבוצות של ארמסטרונג לא בחרה בפתרון המוסרי ביותר: להפסיק לייצר ולשווק תרופה שהוכחה כמזיקה לבריאות הציבור. גם אני נתקלתי בתוצאות דומות כאשר הרצתי את המשחק בישראל ובארצות הברית, אך לא יכולתי שלא לתהות: מה יהיו התוצאות בקזחסטן?
הסטודנטים התחלקו לקבוצות ופתחו בדיונים ברוסית ובקזחית. לא הבנתי מילה. יכולתי רק לקחת זמנים, ולהודיע להם כשחלפו כל שלושים הדקות. חמישה נציגים, אחד מכל קבוצה, קמו ועמדו מול כל היתר, הציגו את בחירות הקבוצות והסבירו אותן. אני עמדתי בדום מתוח והקשבתי. האם הקזחים – המגיעים מתרבות שונה כל-כך מזו של ארצות הברית – יגיעו למסקנות דומות לאלו של מנהלי חברת התרופות האמריקנית, כאשר ייכנסו לנעליהם?
התשובה, כפי שגיליתי, הייתה חיובית לגמרי. שלוש מהקבוצות בחרו להילחם ב- FDA, והשתיים האחרות החליטו לזרום עם החלטת ה- FDA, אבל להמשיך לייצר את הכדורים כל עוד הם יכולים. הצידוק העיקרי לכך היה שהפסקת ייצור התרופה תפגע בעובדי החברה.
הודיתי לכולם על העבודה הקשה, ואז השתלחתי בהם. חזרתי על מה שאמרו לי, אך בדגש הראוי: הם היו מוכנים להגן על משרותיהם של עובדי החברה, גם במחיר חייהם של עשרים אנשים מדי יום! הם נשאבו לדיונים ולתוך הדמויות שייצגו עד כדי כך ששכחו את התמונה הכללית, שכחו להטיל ספק במה שהדמויות שלהם חושבות לנכון ובחרו לקחת במחי יד את חייהם של אחרים רק כדי להגן על הקליקה הקטנה שלהם.
שתיקה נבוכה השתררה בכתה. הסטודנטים השפילו את עיניהם. זה היה הזמן להחזיר את העניינים לפרופורציות. הסברתי את ההיסטוריה של הניסוי ואת התוצאות במדינות אחרות, וסיכמתי ש- "ברור שגם קזחסטנים הם בני-אדם, ונופלים באותם כשלי חשיבה כמו כולם. עכשיו, בואו ננסה למצוא את הדרכים לעקוף את המגבלה הזו."
וזו הייתה נקודת המפנה. מכאן ואילך, השאלות זרמו מצדם יותר בקלות ואני הייתי מרוצה.
כלומר, עד לשיעור הרביעי בו הם ניסו למצוא את הדרכים המוצלחות ביותר להרוג אותי.
להרוג את הכוכב האקדמי
בשיעור הרביעי לימדתי על שיטות חדשניות לפיתוח תרחישים לעתיד, והתעכבתי במיוחד על אנליזה מורפולוגית כללית (אמ"כ, או בלועזית General Morphological Analysis) כדרך לגיבוש תרחישים. הרעיון הבסיסי מאחורי אמ"כ פשוט למדי: אנו יוצרים אוסף גדול של תרחישים באמצעות פירוק העתיד לגורמים רבים, ואז הצלבת הגורמים מחדש זה עם זה בדרכים שונות ומשונות.
כדי להמחיש את הרעיון, אתגרתי את הסטודנטים לחשוב על תרחישים בהם אני מנסה לקטול את הכיתה כולה – שמונים ומשהו סטודנטים. נשמע לוחמני, אני יודע, אבל מכיוון שההתמקדות בשיעור הייתה על עתיד הלוחמה והטרור, הרשיתי לעצמי להתפרע. פירקנו את העתיד האפשרי הזה לשלושה סוגים שונים של מרכיבים –
- אמצעי ההתקפה בו אשתמש
- המניעים שלי
- דרכי ההתגוננות של הסטודנטים.
הסטודנטים החלו להציע מרכיבים שונים מכל סוג. הם עודדו אותי להשתמש באקדחים, ברובים, ברימונים, בחומרי לחימה כימיים ועוד. הם הציעו מניעים למעשה כגון כסף, שנאה, דת, קנאה בשיער השופע שלהם, או אפילו סתם – בשביל הכיף. ואחרון חביב, כאשר שאלתי אותם איך יתגוננו, הם טענו שיתקשרו למשטרה או ינסו להימלט מהחדר. כאשר הבהרתי להם שעד שהמשטרה תגיע הם כבר לא יהיו בין החיים, הם החליטו שהפתרון המוצלח ביותר יהיה להרוג אותי לפני שאהרוג אותם. חכמים, כבר אמרתי?
רשמתי את כל ההצעות על הלוח, שזכה לשם לוח הקטל הגדול (ראו התמונה למטה) וביחד התחלנו ליצור ולנתח תרחישים שונים לחיסול סיטונאי של סטודנטים קזחים ומרצים ממדינות זרות. אני לא רוצה להתרברב, אבל איכשהו לא נראה לי שהיה להם שיעור כזה בעבר. זו בהחלט הייתה אחת הפעילויות המשעשעות והמעניינות ביותר שהעברתי שם, ואני מקווה שהם עוד ישתמשו בשיטות דומות לפיתוח תרחישים גם כשיצטרכו לנתח את עתיד קזחסטן ולמצוא דרכים להשפיע עליו לטובה.
[בתמונה: לוח הקטל הגדול: שיטות ומניעים לקטל סיטוני של סטודנטים קזחים, והצעות להתגוננות מצד הסטודנטים. כמו כן – הדגמה של כתב יד של דוקטור... הזכויות: רועי צזנה]
כל מה שקרה מחוץ לאולם הלימודים
הלוואי שהייתי יכול לספר כאן על כל מה שקרה במהלך חמשת הימים של הקורס, אבל אם הייתי עושה זאת היינו מסיימים עם רשומה באורך עשרת-אלפים מילים. במקום זאת, אשתף רק כמה אנקדוטות קטנות אך מייצגות על חוויותיי כשלא הייתי עסוק בהעברת הקורס מול הסטודנטים.
אלו כוללות, למשל, את –
- הביקור באנדרטה המרגשת שהוקמה לרגל הפסקת הניסויים הגרעיניים באזור. האנדרטה מציגה אם מגולפת באבן המגוננת על בנה שברחם, שטרם נולד וכבר הוא חשוף לפגעי הסביבה והאנושות (ראו התמונה למטה).
[בתמונה: אנדרטה בסמיי, לרגל הפסקת הניסויים הגרעיניים באזור שגרמו לעלייה בשכיחות מקרי סרטן בקרב האוכלוסייה. הזכויות: רועי צזנה]
- הנהג המוסלמי שנוסע באוטו עם איקונין של קדושים נוצרים. כששאלתי איך זה מתיישב עם האמונה שלו, הוא גיחך ואמר שתוספת הגנה גם מישו לא יכולה להזיק. באופן כללי, קיבלתי תשובה דומה מכמה מוסלמים בקזחסטן: "אנחנו מוסלמים, אבל אנחנו לא קיצונים." ונראה שבאמת יש הרבה מה ללמוד מהם לגבי דו-קיום.
[בתמונה: קדושים נוצרים ברכב של נהג מוסלמי. הזכויות: רועי צזנה]
- הבית בו גר דוסטויבסקי כאשר חי בסמיי שבקזחסטן. קטן, צפוף, עם מיטה צרה אחת בה ישנו הוא ואשתו ביחד. על הדרך למדתי גם ששניים מילדיו של הסופר נפטרו בגיל צעיר – האחד בגיל שלושה חודשים, והשני בגיל שלוש שנים. כאשר נפטרה ילדתו, סוניה, הוא "בכה והתייפח כאשה מוכת יאוש", כדברי אשתו. זו הייתה נקודה שהעליתי גם בהרצאותיי בקזחסטן: במאה ה- 19, תמותת ילדים הייתה תופעה נפוצה. כיום, היא כמעט ואינה קיימת במדינות המפותחות, ואפילו במדינות המתפתחות היא הולכת ומתמעטת. כפי שאמר לאחרונה הנשיא אובמה – איזה מזל יש לנו שאנו חיים דווקא בתקופה הנוכחית בהיסטוריה האנושית! וכמובן, יש לשאול – אלו תופעות נפוצות אחרות שאנו מתייחסים אליהן כמובנות מאליהן, ייעלמו עד סוף המאה?
[בתמונה: דיוקנו של דוסטויבסקי מאת וסילי פרוב, 1872. התמונה היא נחלת הכלל]
- מעבדת הייצור הראשונה בקזחסטן – אחד הפרופסורים הצעירים והמרשימים באוניברסיטה התלהב כל-כך מרעיון מעבדות הייצור, הכוללות מדפסות תלת-ממד ואמצעים אחרים לקידום החדשנות, שהחליט לנסות לפתוח כזו. נתתי לו רשימת קניות בסיסית למעבדה שכזו, ומי יודע? אולי עד הביקור הבא שלי כבר נראה את מדפסת תלת-הממד הראשונה מגיעה לאוניברסיטה.
ההרצאה האחרונה
הקורס ארך בקושי חמישה ימים, עם שלוש שעות הרצאה ביום, והנה – הגענו לסוף. הסטודנטים למדו שיטות לחיזוי עתיד, למדו להתמודד עם כשלי החשיבה האינהרנטיים שלהם שצצו בכל ניסיון לנתח את העתיד, והבינו איך ליצור ולנתח תרחישים. על הדרך הם גם למדו על הטכנולוגיות שיעצבו את העתיד: על רכבים ללא-נהג, מכוניות מעופפות, רחפנים שעושים משלוחים, רובוטים ובינות מלאכותיות, מציאות מדומה ורבודה ועוד ועוד. המארחים שלי סיפרו לי שהאוניברסיטה מלאה בדיונים נלהבים גם מחוץ לשעות ההרצאה – כאשר הסטודנטים דוברי האנגלית שיתפו את חבריהם דוברי הרוסית בחומר הנלמד בקורס, והתווכחו בנוגע לדרך בה ישתלבו כל הטכנולוגיות האלו בקזחסטן עוד בתקופת חייהם. אני לא יודע אם כך באמת היה, או שהם ניסו רק להחמיא לי, אבל כך או כך הרגשתי מרוצה. העובדה שעוד שתי אוניברסיטאות בקזחסטן פנו אלי בבקשה לבוא וללמד אצלן, רק חיזקה אצלי את התחושה שאני עושה משהו טוב. רציתי לקחת חלק במסע של קזחסטן אל העתיד ולתרום את חלקי, והרגשתי שקיבלתי את מבוקשי מעל ומעבר.
אבל עדיין, משהו היה חסר.
ההרצאות שהעברתי לסטודנטים עד אותה נקודה על טכנולוגיות מפציעות ומערערות, הדגישו בעיקר את הצדדים החיוביים של הטכנולוגיות הללו ואת תרומתן לחברה. אלא שהאמת העגומה, כפי שאני מפרט בספרי החדש (שיצא לאור בחודשים הקרובים תחת השם "השולטים בעתיד" בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר), היא שטכנולוגיות הן רק כלים שניתן לעשות בהם שימוש לטוב או לרע. איזה שימוש ייעשה, לפיכך, בטכנולוגיות העתיד?
הצפתי את השאלה הזו בפני הסטודנטים. הסברתי להם שכפי שמתאר גם קווין קלי בספרו "הבלתי נמנע", התפשטות המדיה הדיגיטלית ואמצעי האחסון הדיגיטליים מעודדים ומקדמים ניטור מתמיד, וקשה לראות כיצד נוכל למנוע הקמת חברה בה הממשלה והתעשייה מסוגלות לדעת הכל על האזרחים. ביחד ניסינו לחשוב מה המשמעות עבור עתיד הממשלות, התעשיות והפרטיות. הבנו במיוחד עד כמה הנושאים הללו חשובים במיוחד בהתייחס לחזון קזחסטן 2050, שאמור להפוך את קזחסטן למדינה דמוקרטית עם ממשלה הכפופה לרצון הציבור. קיוויתי שהסטודנטים יבינו שעליהם מוטלת עכשיו החובה להשתמש בידע שרכשו בקורס כדי לוודא שהטכנולוגיות העתידיות ינוצלו למען העם – ולא כנגדו. וכך הסתיים הקורס הראשון שלי בקזחסטן.
ואז התחילו השאלות. אוי, כמה שאלות. הם רצו לדעת האם לבני-אדם תהיה עבודה בעתיד, וכיצד ייראה עולם בו מדינות טריטוריאליות הופכות למדינות-ענן, והאם נוכל לחיות לנצח ולהעתיק את התודעה שלנו למחשב, ועוד אוסף של שאלות שחשפו את הסקרנות העצומה שלהם לגבי העתיד – סקרנות שרק לובתה וגדלה בעקבות הקורס.
אז אני מרוצה.
[בתמונה: תמונה עם סטודנטים ופרופסורים לרגל סוף הקורס. בשורה הקדמית: פרופ' אלכסנדר שאחראי על המחלקה לניהול וליזמות, אני, אנסטסיה שהייתה המתורגמנית והמלווה שלי, ופרופ' אלכסנדר שמנהל את מחלקת ההנדסה. בשורה האחורית: סטודנטים. הזכויות: רועי צזנה]
לאן ממשיכים מכאן?
הביקור בקזחסטן היה תענוג צרוף. נחשפתי לסטודנטים חריפים וסקרנים, לפרופסורים שרוצים לקדם את האוניברסיטה ואת צעירי המדינה, ולאנשי הסגל הבכיר באוניברסיטה שהביעו רצון עז לשיתופי פעולה. אני מקווה להמשיך לבקר בקזחסטן גם בעתיד ולהמשיך עמם במסע למימוש חזון קזחסטן 2050. כרגע, המדינה מזכירה את ישראל של שנות השמונים, ואני מאמין שהיא בכיוון הנכון לשיפור אמיתי ומשמעותי בעשורים הקרובים. הרושם השלילי שעשה "בוראט" כבר מתחיל להתפוגג (מאד, מאד באיטיות), וההצלחות הממשיות של קזחסטן בכלכלה וביחסים הבינלאומיים רק ממשיכות לקדם אותה. או בקיצור – Big success!
גילוי נאות: הביקור בקזחסטן מומן על-ידי אוניברסיטת שאקרים
