[בתמונה: להצית תבערה... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Nick Ortloff לאתר flickr]

[לקובץ המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע' אודות ירושלים, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים בנושא אש, פירומנים ומבעירי בערות, לסוגיהם, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 30 במאי 2022

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

החשש הגדול ביותר של קברניטי מערכת הביטחון והממשל הוא מעשיית טעות במתכוון או בשוגג של חייל/שוטר, בזירה נפיצה. מעשה שכזה יכול לגרום למהומה רבתי עד הגעה לכאוס ממשי. לא בכדי משקיעים שעות לימוד ותרגול שמעשה שכזה לא יקרה. זאת ועוד. בעידן של הרשתות החברתיות והמדיה האלקטרונית, מקרה שכזה מופץ כאש בשדה קוצים, ותוך זמן קצר יכולה להבעיר זירה או זירות שלמות. בדברינו הבאים נתייחס למקרה שכזה שאירע במאה הראשונה לספירה, בירושלים, בימי תקופתו של ונטידיוס קומנוס.

לאחר מותו של המלך אגריפס, שבה ארץ ישראל להיות תחת שליטה של נציבים רומיים. בשנת 44 לספירה, שלט הנציב הרומי פדוס, ולאחריו טיבריוס אלכסנדר. שני אלה שלטו באופן החלטי ויעיל, והחזיקו היטב ברסן השלטון [1]. במהלך אותה תקופה של ארבע השנים הראשונות של שלטון הנציבים (44 – 48 לספירה), נהנו היהודים מתמיכה של השלטון הרומאי המרכזי, גם בגלל עזרתו של אגריפס השני ששהה אז ברומא [2].

אולם המתח בין היהודים לשלטון הרומאי גבר במידה ניכרת עם כניסתו לתפקיד של הנציב קומנוס (48 לספירה). שני המקרים הראשונים קשורים לעניין בו אנו דנים. באירוע הראשון עליו נרחיב בהמשך, העליב חייל רומאי את עולי הרגל בחג הפסח. עולי הרגל השיבו מלחמה שערה והתוצאה הייתה מרחץ דמים גדול באותם עולי רגל.

[בתמונה: השלטון הרומאי... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Dale Gillard לאתר flickr]

המקרה השני התרחש כאשר פושעים או שודדים בלשון התקופה, תקפו אדם בשם סטפנוס, שהיה עבד משוחרר של הקיסר. במהלך התקיפה האמורה כל רכושו נלקח ממנו. הנציב קומנוס ציווה על חייליו לבזוז את כל הכפרים שהיו באזור התקיפה של סטפנוס, ואז נתקל אחד החיילים בספר תורה. הלה קרעו ושרפו, ובכך, חילל את הספר ללא תקנה. בעקבות כך החלו מהומות דמים, ולקומנוס לא נותרה ברירה אלא להוציא להורג את אותו חייל כדי להחזיר את השקט על כנו [3].

במקרה השלישי שגרם להדחתו של קומנוס, הותקפה קבוצת עולי רגל יהודים שהיו בדרכם לירושלים בקרבת העיר ג'נין של היום על ידי חמושים שומרונים. מנהיגי הגליל התלוננו באוזניו של קומנוס אך הוא התעלם מהם בהפגנתיות. בעקבות כך, החל גל של תקיפות של חמושים יהודים כנגד כפרי השומרונים. קומנוס יצא הפעם בחיל גדול והרג עם רב מהחמושים היהודים. הדים לאירוע הגיעו לפקידות הרומית הגבוהה, ובעקבות חקירה של נציב סוריה, קומנוס הודח ממשרתו, ומנהיגי השומרונים הוצאו להורג[4].

לזכותו של קומנוס ניתן לומר כי המאורעות שקרו במהלך נציבותו היו מבודדים וספונטאניים. זאת, בניגוד לתקופת יורשו פליקס, שבימיו הפכו המאורעות כנגד היהודים חלק ממסכת כללית של אלימות קשה שהובילה לצפייה משיחית עזה, ובסופו של תהליך לכאוס מוחלט ולמרד כללי כנגד השלטון הרומאי בארץ ישראל.

לאחר שדנו במעטפת ההיסטורית של התקופה נחזור למקרה הראשון בתקופתו של הנציב קומנוס. כאמור, היה זה חייל רומי שהתגרה בעולי הרגל היהודיים בחג הפסח כפי שאנו מוצאים בכתביו של יוסף בן מתתיהו (ראו תמונה משמאל):

[בתמונה משמאל: פסל רומי המציג, על פי השערה ספקולטיבית, פרוטומה של יוסף בן מתתיהו. התמונה היא נחלת הכלל]

"אחרי מותו של הורדוס מושל כלקיס הושיב קלודיוס את אגריפס בן אחיו של אגריפס על כסא דודו. ממלא מקומו של (טבריוס) אלכסנדר כאפוטרופוס שאר המחוז היה קומנוס. בתקופת שירותו פרצו מהומות ששמשו התחלה לשפך דם מחודש בקרב היהודים. כשההמון נתאסף בירושלים לחוג את חג המצות, והגדוד הרומאי תפס עמדה על גג הסטיו שבמקדש, כי בימי מועד שומרים תמיד חיילים במלוא זיינם בדי למנוע התקוממות עם התכנס עם רב. ואז הרים אחד החיילים את בגדו, השתחווה בצורה מגונה והפנה את אחוריו כלפי העם, והטריז במקביל למצב עמידתו. ההמון כולו היה מיצר נוכח עלבון זה ודרשו בקולי קולות מקומנוס להעניש את החיילים: הצעירים הפחות מפוכחים ואחרים מן העם שנטו מטבעם להתקוממות, הרימו אבנים והתחילו להטילם על החיילים. מעתה חשש קומנוס שכל העם יתקיפו, עמד ותגבר את הכוח בחיילים שהיו יותר מזויינים, וכשהללו התחילו לזרום לתוך הסטווים, תקף את היהודים פחד שאין לעמוד בפניו: הם חזרו לאחוריהם כדי לברוח מן המקדש אל העיר, אבל כשהם נדחפו לצאת ממקומות היציאה רמסו ודחקו זה בזה, וכעשרת אלפים אנשים נספו על ידי כך. ככה נהפך החג הזה לאבל כבד לכל העם ובכל בית היה נהי ואנחה"[5].

אמנם, הסתמכות על כתביו של יוסף בן מתתיהו כמקור היסטורי ראויה ליחס ביקורתי, היות ולא פעם הוא התרשל בכתיבתו או לחילופין הוא הטה את פני הדברים באותם ענייניים שנוגעים לתדמיתו האישית, עם הניסיון שלו לרצות את השלטון הרומאי, אולם דיון זה חורג מעבר לדברינו כאן [6]. המקרה האמור מובא גם במקורות נוספים כך שכנראה בפעם הזאת ניתן לסמוך על עדותו של יוסף בן מתתיהו [7].

אחרית דבר. פעולתו של אותו חייל רומאי הציתה בירושלים מהומות דמים בהם קפחו את חייהם עולי רגל רבים. במקרה זו לא היה מדובר בטעות אלא בהתגרות מכוונת, שכל תכליתה הייתה לפגוע ולהשפיל את היהודים שעלו לרגל למקום המקדש בירושלים. כאז כן עתה, כל פעילות שאין בה רגישות ומחשבה בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט עלולה להביא להתלקחות דמים בהיקף נרחב. לכן, מוטלת על מפקדי הכוחות אחריות גדולה בכדי למנוע מעשה של זדון במקרה הרע, כמו גם להשתדל למנוע טעויות אנוש, ככל שניתן, במקרה הטוב. כל זאת כמובן שלא על חשבון שליטה וריבונות בשטח תוך שמירה קפדנית על חיי הפקודים או האזרחים הבלתי מעורבים במקום. העיון במקורות מתקופת הבית השני מראים שדבר כמעט לא השתנה ומה שהיה הוא שיהיה. השוני היחיד הוא כמובן בטכנולוגיה ולא באופיו של האדם הפרטי, שיכול ברגע אחד של אובדן שיקול הדעת להצית תבערה גדולה.

[בתמונה: חייל רומאי... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Miroslav Vajdic לאתר flickr]

[לקובץ המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע' אודות ירושלים, לחצו כאן]  [לקובץ המאמרים בנושא אש, פירומנים ומבעירי בערות, לסוגיהם, לחצו כאן]

הערות

[1] שטרן, מ. (עורך) ההיסטוריה של ארץ ישראל – שלטון רומי, כתר ירושלים, 1984, עמוד 108 (להלן שלטון רומי).

[2] שלטון רומי, עמוד 109.

[3] שם, שם.

[4] שלטון רומי, עמוד 110.

[5] יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים (תרגון של י.נ. שמחוני), מסדה, ת"א, 1961, ספר ב', פרק י"ב, סעיף א'.

[6] רפפורט, א. יוסף בן מתתיהו – הארות לאישיותו ולפועלו, האומה, 15, תשל"ז, עמודים 89 – 95.

S.J.D. Cohen, Josephus in Galilee and Rome, Leiden, 1979

[7] בן שלום, ח. בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, יד בן צבי, 1993, עמוד 142.