תקציר: האם היה מבול ואם היה היכן היה ומתי? הרמב"ם מתייחס לשאלה זו כדבר שנכשלים בו רבים, וקובע, שמטרות סיפורי המקרא באה לשם תועלת הכרחית לאדם, של שכלו ומעשיו עלי אדמות. אין המקרא לפי דעתו ספר מדע או היסטוריה אלא ספר שיש בו תועלת לאמונתו ולדרכו המוסרית של האדם. סיפור המבול - בין אם התרחש או בין אם לאו - אינו מעלה או מוריד כהוא זה. המשמעויות התיאולוגיות והמוסריות שעומדות מאחוריו הן החשובות ותו לא!

עודכן ב- 31 באוקטובר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפרשת נח בספר בראשית מתואר אירוע קוסמי כביר שהחריב את כל היקום וכל היצורים החיים מעל פני האדמה. מדובר במי המבול שבאו כעונש לפי המקרא בגין התנהגות לא מוסרית של האדם כדלקמן:

"ט אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ--נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו:  אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ.  י וַיּוֹלֶד נֹחַ, שְׁלֹשָׁה בָנִים--אֶת-שֵׁם, אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת.  יא וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס.  יב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה:  כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ.  יג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי--כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת-הָאָרֶץ.  יד עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת-הַתֵּבָה; וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בַּכֹּפֶר.  טו וְזֶה, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ:  שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה, אֹרֶךְ הַתֵּבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ, וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ" [1].

התיאור המקראי ממשיך ואומר כי רק נח ובני משפחתו (והחיות שאותן לקח עמו) ניצלו בעוד ששאר היקום כאמור הושמד כליל: "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה" [2].

סיפור המבול, בשינויים כאלה ואחרים, מצוי לא רק במקרא. בתרבויות שונות יש בזיכרון הקולקטיבי סיפור על מאורע קוסמי אודות המבול - במסופוטמיה לדוגמה קיים סיפור שכזה מלפני 3,500 שנה גם בתרבויות ההודית, הסינית, האוסטרלית והאינדיאנית מצוי אזכור אודות אירוע זה. הדבר מפתיע מאוד היות והממצאים הארכיאולוגיים והגיאולוגיים אינם תומכים בגרסה הטוטאלית של המבול על פי הסיפור המקראי ושאר סיפורי התרבויות האחרות.  זאת ועוד. בחז"ל מצויה מחלוקת מפורסמת היכן התרחש המבול, האם היקפו היה בכל העולם או רק בשטח מוגדר ומצומצם. זאת דעתו של ר' יוחנן שאמר כי לא היה מבול בארץ ישראל, אלא רק בבבל, שנאמר לא גושמה ביום זעם. [3]

כיצד בעצם ניתן להסיק אודות סיפור המבול, פרט לבדיקות מדעיות או ארכיאולוגיות מסובכות? התשובה לכך פשוטה. צריך לתארך את אירוע המבול ולבדוק מה ידוע לנו היסטורית אודות אותה תקופה. ואכן המקרא נדיב מאוד בציוני זמנים אודות המבול, וממנה הסיק מחבר סדר עולם רבה, המיוחס לתנא הגדול רבי יוסי בן חלפתא את הדברים הבאים:" מאדם ועד המבול 1656 שנה על פי החישוב הבא: אדם היה בן 130 כשנולד שת, שת בן 105 בלידת אנוש, אנוש בן 90 בלידת קינן, קינן בן 70 בלידת מהללאל, מהללאל בן 65 בלידת ירד, ירד בן 162 בלידת חנוך, חנוך בן 65 בלידת מתושלח, מתושלח בן 187 בלידת למך, למך בן 182 בלידת נח והמבול התרחש כשנח היה בן 600 "[4].

סיכום זה מאפשר לנו לקבוע כי המבול התרחש בשנת 2106 לפנה"ס המקובלת. בשנה זאת נמחתה מעל פני האדמה כל האנושות, אשר על כן אנו לא אמורים למצוא במרחבי העולם שום תרבות אנושית שישבה בערים עד להקמתה של העיר בבל, העיר הראשונה שהוקמה על ידי צאצאיהם של שורדי המבול.

אולם כידוע השושלת המסופוטמית של אור התקיימה בין השנים 2111 עד 2003 לפני הספירה, במהלכן אמור היה להתרחש המבול של שנת 2106 לפנה"ס. הממלכה, שהתבססה על העיר אור, הותירה אחריה שפע של ממצאים ארכיאולוגיים, בהם מספר רב של חרסים מוטבעים בכתב יתדות - שאינם מזכירים, ולו ברמז, את המבול שעל פי המקרא מחק את התרבות הזאת מעל פני האדמה. הממצאים הללו מלמדים על קיומה של ממלכה חזקה בעלת שלטון מרכזי מפותח ששלט על הארצות השכנות באמצעות מושלים שמונו על ידי שליטיה של אור [5].

גם מבלי להיכנס לחישובים מסובכים מעולם הפיזיקה, נוכל להניח שאם המים כיסו את הרי הזגרוס שעל גבול מסופוטמיה, שפסגתם מתנשאת לגובה 4,409 מטר מעל פני הים, ואת הר אררט, המתנשא לגובה של 5,166 מטר, אזי לחץ המים היה שוחק את כל השרידים של התרבויות שקדמו למבול. אם יש בנמצא בכל זאת, גם באזור מסופוטמיה וגם במקומות סמוכים דוגמת מצרים, סוריה וארץ כנען, מבנים, ארכיונים של טבליות חרס, צלמיות, כדי חרס, קברים ועוד, עלינו להניח שכל הממצאים הללו לא נטלו חלק באירוע של המבול כלל ועיקר. אם כך חוזרת השאלה למקומה ביתר שאת, האם היה מבול ואם היה היכן היה ומתי?

נדמה כי שאלה זו הינה שאלה מדומה. פרט לכך שכבר בספרות חז"ל מצויה מחלוקת אודות המבול, היקפו ומיקומו הרי הרמב"ם (ראו תמונה משמאל) אומר כי מטרת סיפורי המקרא היא זאת: "דברים שהם מסתרי תורה שכבר נכשלו בהם רבים, וראוי לבארם, והם אותם סיפורים המסופרים בתורה אשר חושבים שאין תועלת בהזכרתם. דע שכל סיפור שתמצא מוזכר בתורה הוא לתועלת הכרחית בתורה, אם לאימות השקפה שהיא יסוד מיסודות התורה או לתיקון מעשה מן המעשים"[6]. לשון אחר - הרמב"ם מתייחס לשאלה זו כדבר שנכשלים בו רבים: מה טעם לכתוב דברים הנראים לכאורה מיותרים או שאין אפשרות להסבירם? אשר על כן קובע הרמב"ם שמטרות סיפורי המקרא באה לשם תועלת הכרחית לאדם, של שכלו ומעשיו עלי אדמות. אין המקרא לפי דעתו ספר מדע או היסטוריה אלא ספר שיש בו תועלת לאמונתו ולדרכו המוסרית של האדם. סיפור המבול, בין אם התרחש או בין אם לאו, אינו מעלה או מוריד כהוא זה. המשמעויות התיאולוגיות והמוסריות שעומדות מאחוריו הן החשובות ותו לא [7].

נספח: מתוך עלילות גילגמש, בתרגום שאול טשרניחובסקי, באתר פרויקט בן-יהודה

[עלילות גילגמש הם אפוס מסופוטמי, מהיצירות הספרותיות המוקדמות ביותר בתולדות האנושות, מתקופת אור השלישית, בערך 2100 לפנה"ס].

לפנים ישב אדם בשם אותנפישתים בעיר שורופק שעל יד הנהר פרת וישבו שם גם האלים הראשיים שביום אחד נתאספו והחליטו להביא רוח-סערה. הלך האל בשם איאה וגילה את ההחלטה לאותנפישתים והזהיר אותו להרוס את ביתו ולבנות ספינה כדי להציל את חייו וחיי משפחתו וחיי בעלי-חיים ביתיים ומדבריים.

הבין אותונפישתים את מה שלפניו, בנה את הספינה במשך ששה ימים, הוריד אותה לתוך הים, והכניס לתוכה את רכושו ומשפחתו ביחד עם כמה בעלי-מלאכה וקברניטה של הספינה. ביום השביעי הביא האל שמש את "המבול" וכל מראה הטבע הפך לזוועה.

אל אחד השמיע את רעמיו בעננים ואלים אחרים האירו את התבל בברקיהם ואחר-כך הביאו חושך על העולם, ואלים נוספים הסירו את כל עמודי הארץ.

האלים בעצמם נתמלאו פחד מפני החורבן ונמלטו אל שמי האל העליון ושם "רבצו ככלבים עם זנביהם בין רגליהם". על פני האדמה השתוללו כל מיני רוחות של סער וסופה.

ראתה אישתר, גברת האלים, את ההרס הגדול, קוננה כיולדת, והתלוננה נגד עצמה באמרה: איך יכולתי להשתתף בהחלטת האלים להביא רוח-סערה שבעקבותיה ניספו בני-אדם שאני ילדתים וכעת הם צפים כבני-דגים על פני הים? נצטרפו אליה גם אלים אחרים ונתנו את קולם ביללה.

אחרי ששה ימים של חורבן כזה נשתתקו הרוחות ודממה שררה מסביב. הביט אותנפישתים החוצה וראה שכל האנושות חזרה לעפרה. פתח האיש את החלון והשמש זרחה על פניו. הספינה זזה אל ארץ ניציר ושם נתעכבה על-יד הרי ניציר במשך ששה ימים. ביום השביעי הוציא את היונה ושילחה וזו הלכה וחזרה משום שלא היה מקום לעמוד עליו. אחר-כך הוציא את הסנונית ושילחה וזו הלכה וחזרה משום שלא היה מקום לעמוד עליו. הוציא אז את העורב והלה הלך וראה פגרים על המים ואכל וצרח ועף ולא חזר. הוציא אותנפישתים את הכל לארבע הרוחות והסיך נסך והקריב קרבן של שבעה-שבעה צמחים ומעל לשריפתם נתקבצו האלים "כמו זבובים". באה אישתר גברת האלים ואמרה שהאל אנליל לא יבוא לקרבן משום שהביא את הכיליון מתוך קלות-דעת.

אולם האל אנליל הגיע וכשראה שמישהו מבני-האדם ניצול מהכליון נתמלא כולו חימה עד שהרגיע אותו האל איאה. ניגש אנליל אל הספינה ואחרי שהוציא מתוכה את אותנפישתים ואישתו נתן להם ברכתו, העלה אותם לדרגת אלים והעבירם לחיי נצח".

[לאוסף המאמרים על פרשת נח, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת נח;
• אוסף המאמרים על הרמב”ם.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), 'פרשת נח' באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 10/10/18.
• פנחס יחזקאלי (2019), הרמב"ם באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/1/19.

[1] בראשית, פרק ו', פסוקים ט' – ט"ו.

[2] המילה 'יקום' מופיעה במקרא רק בהקשר למבול ואין לתת לה את משמעותה המודרנית. המקור עצמו לקוח מספר בראשית, פרק ז', פסוק כ"ג

[3] בבלי, מסכת זבחים, דף קי"ג, עמוד ב'.

[4] ברייתא סדר עולם רבה - פרק א – סדר עולם רבא, הוא חיבור העוסק בכרונולוגיה יהודית, מימי אדם הראשון, עד חורבן בית שני ומרד בר כוכבא. על פי המסורת, כתיבת הספר החלה בתקופת התנאים, ולפי המסורת התלמודית הוא מיוחס כאמור רבי יוסי בן חלפתא  לפי השערת החוקר יום טוב ליפמן צונץ, עריכתו המאוחרת של הספר היא משנת 806.

[5] ראה - נחום סוליאלי, משה ברכוז (עורכים), הערך: אור, אור כשדים, לכסיקון מקראי, א-ב, תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 28-27.

[6] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג, פרק נ.

[7] ויליאם ריאן ו-וולטר פיטמן, המבול של נוח: התגליות המדעיות החדשות על מאורע ששינה את ההיסטוריה ,תל אביב, עם עובד, 2007.