[התמונה: אזיקים אלקטרוניים. צולם על ידי מעבדת צילום מז"פ, משטרת ישראל]

ד"ר חגית לרנאו (בתמונה למטה משמאל), משפטנית, קרימינולוגית ומכהנת בעשור האחרון כמשנה לסנגור הציבורי הציבורי הארצי. מחברת הספר עבריינות ואכיפת חוק ומנהלת דף פייסבוק בשם זה, העוסק בסוגיות הקשורות למשפט פלילי, עבריינות ואכיפת חוק.

*  *  *

בקצה כל חוק ורפורמה יושבים פקידים – והם מחליטים.

ספרות ענפה בתחום תורת המשפט עוסקת בשאלות הקשורות בקשר בין הוראות החוק המפורטות בספר החוקים (המשפט עלי ספר) לבין ההתנהלות רשויות אכיפת החוק בפועל (המשפט בפעולה).

המחקר בתחום זה מראה, פעם אחר פעם, כיצד יישום חקיקה מושפע מנוחות ארגונית ותפיסות אידאולוגיות של אנשי רשויות אכיפת החוק, שאת פעולתם מבקש המחוקק להסדיר. לכן, ללא התגייסות מכוונת של פקידי מערכת השלטון, עלולים החוקים החדשניים והמתקדמים ביותר להפוך לאות מתה.

כתבה שפרסמה בשבוע שעבר Tali Heruti-Sover בדה-מרקר, המתייחסת ליישום הדל של חקיקה שביקשה להסדיר שימוש באיזוק אלקטרוני (Electronic shackling), היא דוגמה מצוינת לפער בין חקיקה לבין העדר יישומה: בשלהי שנת 2014 נחקק חוק שביקש לעגן ולהסדיר פיילוט של שימוש באיזוק אלקטרוני – מאז, יישומו רק הולך ופוחת. http://www.themarker.com/1.3129954

[בתמונה: שער האתר 'דה מרקר' מה- 22/11/16, עם כתבתה של חרותי-סובר]

במה מדובר?

אזיק אלקטרוני (Electronic shackles) המוצמד לקרסולו של אדם, ומשדר למקלט נייח, מאפשר פיקוח רציף על מקום הימצאו. על כן יכול האזיק לסייע באכיפה יעילה של הוראת בית המשפט לעצורים לשהות במעצר בית (מלא או חלקי) או של הוראות ועדות שחרורים, בדבר תנאי שחרור מוקדם לאסירים כמו מעצר לילה או תנאים אחרים. מפוקחים המפרים את התנאים שהוטלו עליהם עלולים להישלח למעצר או להמשך תקופת המאסר.

שימוש באזיק אלקטרוני מיישם את רוח המלצות ועדת דורנר, אשר המליצה לצמצם את שיעור הכליאה בישראל באמצעות הסטת משאבים מכליאה לשיקום וטיפול. במקרים מתאימים יכול אזיק אלקטרוני להיות אמצעי מידתי ויעיל שימנע החזקת אנשים במעצר או במאסר, לצמצם את נזקי הכליאה, לאפשר הליך מפוקח של שיקום בקהילה - וגם לחסוך עלויות רבות. כל זאת, תוך שליטה גבוהה ופיקוח רציף על מיקומם של המפוקחים, כדי לצמצם מסוכנות עתידית או חשש מהימלטות.

אך במקום להגביר את השימוש בכלי מידתי זה – מציגה טלי חירותי-סובר נתונים המלמדים כי מאז חקיקת החוק השימוש בו הולך ופוחת:

• בשנת 2011, בתקופת הפיילוט, הושמו 939 עצורים ואסירים בפיקוח אלקטרוני;
• בזמן זה החליט המשרד לביטחון פנים להפחית את המכסה ל-750 מפוקחים בלבד.
• בשנת 2014 הושמו 726 מפוקחים בפיקוח אלקטרוני בממוצע לחודש;
• בשנת 2015, השנה בה נכנס החוק לתוקף, ירד המספר ל-618 בממוצע לחודש;
• ואילו בשנת 2016 ירד המספר ל-470 מפוקחים בממוצע לחודש בלבד.

ההפסד הכספי ממצב זה הוא כפול ומכופל. ראשית, המדינה משלמת ליזם המפעיל את מערכת הפיקוח על פי התקינה המלאה, 750 מפוקחים, כך שכספים רבים משולמים עבור תשתית שלא נעשה בה שימוש. במקביל, משלמת המדינה עלויות כליאה גבוהות עבור עצורים ואסירים שהיה ניתן לשחרר אותם למעצר בית או לתכניות שיקום בפיקוח אלקטרוני (כ-10,000 ש"ח מידי חודש). ומעל לעליות הישירות קיימות גם עלויות עקיפות, של פגיעה במשפחה, ביכולת ההשתכרות והעמקת הצורך בסיוע שירותי הרווחה - אותם העריך משרד האוצר בממוצע של למעלה משלושה מיליון שקלים עבור כל אסיר.

איך זה קורה?

איך חקיקה שתכליתה לקדם שימוש בחלופות כליאה יוצרת למגמה הפוכה? סביר להניח שאין זו תוצאה של החלטה מפורשת ומודעת, וכי אף אדם או גורם לא שם לעצמו מטרה לחבל בחוק. אך במערכת אכיפה ביורוקרטית ומבוזרת, שכל חוליה בה רואה עצמה אחראית רק על חלק מסוים, די בכך שכל גורם שלטוני פשוט רק ימשיך לעשות את מה שעשה קודם לכן: השוטר יעצור והפרקליט יטען למעצר או לאי שחרור, השופט ישפוט ושב"ס יכלא.

[מקור התמונה: אתר שב"ס]

כדי שהרפורמות אותן מבקשת הממשלה והמחוקק להשיג (אם במסגרת חוק זה ואם כחלק מהחלטת ממשלה רחבה יותר שאימצה את דוח ועדת דורנר) יצאו אל הפועל, נדרשת יד מכוונת שתבטיח שחלקיה השונים של מערכת אכיפת ישתנו בהתאם לרוח הרפורמה:

• נדרשת הכשרה שמטרתה להבהיר ולהסביר לאנשי השטח את תכלית הרפורמה וחשיבותה;
• נדרשת הבנה והפנמה של הרעיון ששימוש עודף בסמכויות כליאה גורם לנזקים חברתיים משמעותיים;
• נדרש מעקב רציף אחר נתונים כדי לוודא שהרפורמה משיגה את מטרתה;
• נדרש גורם מנחה ומכוון שבסמכותו להציב לרשויות התביעה יעדים מדידים להרחבת השימוש בחלופות לכליאה;
• ונדרשת אמירה ברורה ועקבית של בית המשפט העליון בדבר חשיבות הרפורמה והמאמצים הנדרשים ליישומה.

הכל – כמובן – במקרים המתאימים, תוך שימוש בכלים טיפוליים ושיקומיים ועריכת בדיקות מקבילות שיבטיחו שהרפורמה אינה מחבלת בביטחון הציבור. אך חשוב לחזור ולהזכיר כי שיעורי הכליאה בישראל הם עדיין מהגבוהים בעולם המערבי וכי רוב רובם של האסירים ממילא חוזר ומשתחרר לקהילה תוך זמן קצר.