[בתמונה: כרזת יום ההגנה. רכוש ארכיון צה"ל]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר 929, והוא מופיע פה באישורם ובאישור המחבר]

האם מטרה נעלה יכולה לקדש מלחמה?

"קראו זאת בגויים קדשו מלחמה, העירו הגיבורים,יגשו יעלו כל אנשי המלחמה. כותו אתיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים, החלש יאמר גיבור אני" (יואל, ד' , ט'-י')

הנביא יואל קורא למלחמת קודש על ירושלים. בהדגשה מכוונת הפך את נבואת ישעיהו האוטופית: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב',ד')

[בתמונה משמאל: פסל ברונזה של יואל הנביא ביד השמונה. צילום: תמר הירדני. היא מחזיקת זכויות היוצרים, ומאשרת לכולם להשתמש בתמונה לכל מטרה בתנאי של מתן קרדיט נאות]

שאלת השאלות בעניין המלחמה היא, האם מטרה נעלה יכולה לקדש אותה?  בשורת הנביא יואל קוראת לקידוש המלחמה על ירושלים.

מאז ראשית הנצרות, התקשו ראשיה בהכלת ביטויי  המלחמה המצויים לרוב בברית הישנה. התקשו עם הביטוי החוזר ונשנה "ה' צבאות", התקשו עם דברי דוד בתהילים: "ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב אצבעותיי למלחמה" (תהילים קמ"ד), התקשו עם פתיחת קינת דוד על שאול ויונתן: "ויאמר ללמד בני יהודה קשת" (שמואל ב', א', י"ח). בחלק מתרגומי התנ"ך ביטויים אלה הושמטו. הגם שהכירו בתופעת המלחמה כמחייבת את האדם בהתמודדות, במיוחד את המלך, ראו בה ביטוי להבדל בין מלכות שמיים לבין מלכות עלי אדמות.

בשנת - 2013 , הגישה הכנסייה הלותרנית לראש ממשלת ישראל מכתב התנגדות לבניית המכללה לביטחון לאומי בהר הצופים. במכתב נטען כי בסיס צבאי במקום כה מיוחד, ברכס הר הצופים הר הזיתים, פוגע בקדושת ההר. בין היתר כתבו: "אמנם מדובר בבסיס צבאי שהוא בית ספר אקדמי ולא בסיס צבאי רגיל, בכל זאת מדובר בבסיס צבאי, והדבר פוגע בקדושת ההר."  בהיותי באותה עת מפקד המכללה לביטחון לאומי, התבקשתי לנסח מכתב תשובה. הדגשתי בין היתר, את החובה ללמד בני יהודה קשת, כחובה קדושה. לא שנדרשים ללקחי השואה, על מנת להצדיק למידת מלחמה על ידי יהודים בארץ ישראל, אלא שאותה שואה נוראה שעברה על עמנו, מדגימה עד להיכן יכולה המציאות להגיע, במצבו של  עם נטול כוח הגנה עצמית.

גם הוגים נוצריים שהתמודדו בעניים פקוחות באילוצי הוויית החיים עלי אדמות, הכירו בחובת נשיאת החרב. ב-1529, לנוכח המתקפה התורכית שהגיע עד פאתי וינה, פרסם מרטין לותר תצהיר "על המלחמה נגד התורכים". הוא קרא לקידוש המלחמה להגנת אירופה ויצא כנגד אנשי כנסייה שקראו להימנע ממלחמה, בטענתם שהתורכים נשלחו בידי האל להעניש את הנוצרים על חטאיהם ובכלל מוטב לנוצרי שלא לשאת חרב או להיות שליט. לותר דרש לעומתם "לראות את המלחמה בעיניים פקוחות, בהתחשבות במטרה למענה נלחמים, כמטרה המצדיקה את המלחמה והופכת אותה להכרחית ולאלוהית, שימושית לעולם כמו חובת האכילה והשתייה".

כמובן איננו זקוקים ללותר כתנא מסייעא להצדקת השימוש בחרב, אלא שתופעת המלחמה  כמרכיב אוניברסלי בהיסטוריה האנושית,  הייתה וממשיכה להיות מבחן עליון לעצם יכולתה של חברה אנושית להתקיים, בעולם שלא חדל לחולל איומיי מלחמה. לותר מבחינתי הוא רק הדגמה עד כמה לא רק עבור יואל הנביא, ישנן בתרבות האנושית לדורותיה, סיבות ונסיבות המקדשות את המלחמה.

המלחמה על ירושלים

לא הייתה עיר בתולדות האדם שהפעימה לבבות והובילה אותם למלחמה עליה כמו ירושלים. אל העיר הזו ממוקדים דברי הנביא יואל בקוראו לקדש עליה מלחמה. לפני 99 שנה ב- 11 דצמבר 1917, נכנס הגנרל אלנבי בשערי ירושלים. בתודעתו היו עמו ברגע זה דוד המלך, יהודה המכבי  וריצ'ראד לב הארי.

[בתמונה: גנרל אלנבי נכנס לירושלים. צילום: U & U. התמונה היא נחלת הכלל]

ראוי להבין עד כמה הפניית מאמץ הלחימה הבריטי בסתיו 1917 לכיוון ירושלים, הייתה מנוגדת להגיון ניהול המלחמה. במקום להמשיך צפונה ברציפות מערכתית, אל מעבר לנחל הירקון בניצול הצלחת הבקעת קווי ההגנה התורכים בשפלה, אלנבי  הפנה את מאמץ המלחמה מזרחה אל עבר ירושלים. פנייה זו, פגעה ברציפות המתקפה, באופן שאפשר לתורכים לבסס מחדש את מערכי ההגנה על גדת הירקון, מהלך שגרם להארכת המלחמה בשנה. זו הייתה עוצמתה של ירושלים שעמדה בחשיבותה ובערכה מעל לשיקולי  אמנות המלחמה. באותו חורף נורא, בעיצומה של המלחמה באירופה, אלנבי הגיש את ירושלים לממלכה הבריטית כמתנת חג המולד שאין למעלה ממנה.

באופן דומה, באביב תש"ח בניגוד לשיקוליי המלחמה הטכניים, בניגוד לעצת המטה הכללי, הפנה בן גוריון את המאמץ המלחמתי העיקרי אל ירושלים באומרו: "אם יש לארץ נשמה הרי ירושלים נשמתה של ארץ ישראל. ..השבועה ההיא על נהרות בבל (אם אשכחך ירושלים), מחייבת היום כבימים ההם. אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל." (בהילחם עם, עמ' 90).

הכרזה בראש העמוד, פורסמה בי"א אדר תש"ט, יום אחרי הנפת דגל הדיו באילת שציינה למעשה את סיום מלחמת העצמאות. יום זה הוא כמובן יום תל חי. בכרזה הובאו דברי בן גוריון: "כל עוד לא תתם סכנת מלחמה בעולם וגוי אל גוי ישא חרב, יהיה שומה עלינו להבטיח שלום המדינה בכוח הנשק הישראלי".

בן גוריון שהאמין בבשורת ישעיהו ושאף באמת ובתמים למימוש חזון אחרית הימים, דאג ביום סיום מלחמת העצמאות לקדש את חובת קיום הנשק הישראלי.

הצייר שצייר את הכרזה אינו ידוע. הכרזה היא רכוש ארכיון צה"ל, היא מעטרת את כריכת ספרי "מה לאומי בביטחון הלאומי" (ראו משמאל).