[בתמונה: הפרשים - האוליגרכיה הצבאית של פעם - תמונה חופשית שהועלתה על ידי Gilda לאתר flickr]
[לקובץ המאמרים על פער הרלוונטיות של חיל האוויר, לחצו כאן]
ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.
* * *
מאחורי כל ספין בתקשורת עומדים בעלי עניין שמרוויחים ממנו... את זה כבר כולם יודעים. אבל לרובנו חסר הרקע. אז הנה לפניכם, לאלה שהתקשו להבין מי נגד מי בספינים האחרונים על הצוללות והמטוסים...
שני אירועים משמעותיים לביטחון הלאומי של ישראל עלו לכותרות:
- רכישת הצוללות שהתחברה לשחיתות בחלונות הגבוהים (כן או לא...) ולהתנגדות ה'מומחים' הצבאיים, מחד גיסא;
- ואישור הקבינט לרכישת עוד 17 מטוסי F-35 (ובסך הכל, 50 מטוסים), ונבחנת רכישת 25 מטוסים נוספים, מאידך גיסא (אף מילת ביקורת מטעם גילדת הכתבים הצבאיים על עסקת הנשק השנויה במחלוקת, הבעייתית והיקרה בתולדות צה"ל, בעלות של כ- 90 מליון $ למטוס, שנעדרת מכתבות רבות בנושא...).
בראשון היה המסר 'שחיתות' ו'הטיית החלטות אסטרטגיות מטעמי בצע כסף'. את השני כינה למשל העיתון, ישראל היום פשוט, 'תוספת כוח' (ראו הכותרת למטה). צירוף מקרים? חחח...
[בתמונה: שער ישראל היום מה- 29/11/16]
רק כתבים בלתי תלויים בדבר, כמו למשל, דניאל דותן במעריב, העזו לכתוב על בעייתיות העסקה: על העובדה, שישראל מתעקשת לרכוש מטוסים שהוגדרו אפילו על ידי הממונה על מערכות הנשק האמריקאי כבעלי יכולת לחימה מוגבלת. על כך שהתגלה בבדיקות, חוזרות ונשנות, כי ביצועיו של החמקן די מאכזבים. בין הכשלים: טווח תעופה מוגבל של 1,200 קילומטרים בלבד, כושר נשיאת חימוש מוגבל, וחיסרון מובהק בכך שארצות הברית ממאנת לשתף את התכנות המפעילות אותו, וכך אף אחד לא באמת יודע איך המטוס פועל, ואילו תקלות נוספות עלולות לצוץ בו. מלבד כל אלו, גם כישורי ההתחמקות של המטוס בעייתיים. כל כך שבגלל כל אלה, הפנטגון עלה על הכשלים הללו ונמנע מרכישת החמקן (דותן, 2016).
למרות כל אלה נחושים ה'מומחים הישראלים לרכוש עוד ועוד מטוסים, אבל סבורים שהצוללות מיותרות. לא נראה לכם מוזר?
[למאמר רלוונטי: 'קץ עידן העליונות של חיל האוויר קרוב מאוד', לחצו כאן] [למאמר רלוונטי: 'חיל הטילים האבוד וטייסנו הטובים…', לחצו כאן]
על אריסטוקרטיה ואוליגרכיה, בארגונים בכלל ובצה"ל בפרט
היה זה אריסטו, מבכירי הפילוסופים של העת העתיקה ומאבות הפילוסופיה המערבית, אשר טבע את המושג אריסטוקרטיה (Aristocracy) – משמע, שלטונם של הטובים ביותר – כאחת משלוש צורות חיוביות של משטר. כאשר השלטון האריסטוקרטי נשחת ומתנוון, טען אריסטו, הוא מכונה אוליגרכיה (Oligarchy). הסוציולוג הגרמני רוברט מיכלס בספרו "מפלגות פוליטיות" הוסיף לכך את מה שמכונה "כלל הברזל של האוליגרכיה" ("The Iron law of oligarchy"), לפיו, הנטייה של אריסטוקרטיה להפוך לאוליגרכיה היא טבעית (למשל, בחברות דמוקרטיות) (Michels, 1915).
משם המעבר של הביטויים הללו לתורת הארגון היה טבעי. כל ארגון מונהג על ידי אריסטוקרטיה ארגונית: הינה שכבה מועדפת - שההצטרפות אליה חסומה, בדרך כלל, כמעט לחלוטין ליתר חברי הארגון - השלטת בארגון, שאנשיה מחזיקים במרב העוצמה הארגונית ובתהליכי קבלת ההחלטות בו, ומנהיגים אותו להשגת מטרותיו בטווח הארוך ולביסוס מעמדם בטווח הקצר. הגעת אנשי האריסטוקרטיה ממחלקות הליבה של הארגון מבטיחה את השגת מטרותיו בטווח הארוך, והעובדה שאלה שוקדים על ביסוס מעמדם בטווח הקצר רק מסייעת לארגון לשמור על הכיוון הנכון ולהיצמד למטרותיו ארוכות הטווח. אבל, גם ארגונים נוטים להיכנע ל"כלל הברזל של האוליגרכיה"!
חיל הפרשים: האוליגרכיה הצבאית שבין שתי מלחמות עולם
הדוגמה הקלאסית לנזק, שעלולה אוליגרכיה ארגונית לעולל לביטחון הלאומי, היא סיפור חילות הפרשים מתחילת המאה העשרים ועד ערב מלחמת העולם השנייה: עד להופעת המיכון לא היה תחליף להלם הטקטי שהשיגו הסתערויות חילות הפרשים. לכן, מעמדם הארגוני של הללו היה בהתאמה. הם היו האריסטוקרטיה. הדובדבן שבקצפת הצבאית ובצדק.
אבל, ההרכב העתידי של כוח מזוין - כמו גם מהלך הפיתוח הצפוי - אמורים לנבוע מההגדרות של אופי המלחמה העתידית. כבר בתחילת המאה החלו לצוץ עדויות לכך שזמנם של הפרשים חלף. אבל, האוליגרכיה הצבאית אטמה את עיניה ואת אוזניה:
ההיסטוריונית ברברה טוכמן (1996, ע' 177) מספרת בספרה, אוגוסט 1914 (ראו תמונת כריכה משמאל), כי במלחמת רוסיה יפן (1905-1904) דיווח משקיף בריטי, ביר יאן האמילטון, שהדבר היחיד שהפרשים יכולים לעשותו לנוכח מקלעים מחופרים, הוא ללכת לבשל אורז בשביל חיל הרגלים. דבריו אלה גרמו למשרד המלחמה הבריטי לתהות, אם החודשים שבילה האמילטון במזרח לא השפיעו חלילה על שפיות דעתו.
באותה מלחמה עצמה דיווח מאיור מקס הופמן (מתכנן קרב טאננברג במלחמת העולם הראשונה) על האפקטיביות של הכוח ההגנתי של מקלעים מחופרים. תגובתו של ראש המטה הכללי, מולטקה, הייתה: "מעולם לא נשמעה דרך מטורפת כזאת של עשיית מלחמה".
[בתמונה: הפרשים - לא מה שהיה פעם - תמונה חופשית שהועלתה על ידי madmrmox לאתר flickr]
גם לאחר שהוכחו ביצועי הטנקים בשלהי מלחמת העולם הראשונה, חלו המשיך הוויכוח המוטה בקרב הממסדים הצבאיים, האם יש לתת עדיפות לפרשים או למיכון. משמע, האם יש להעדיף את חיל הפרשים המסורתי, או את חיל השריון החדש (נוה, 1997, ע' 161).
אבל, קשה לנהל דיון אובייקטיבי, כשהאליטה הארגונית מורכבת ברובה מאנשי חיל הפרשים. התוצאות ידועות וגם הלקח ברור: לעולם תהווה אריסטוקרטיה שעבר זמנה, שהפכה לאוליגרכיה, מחסום בפני תהליכי קבלת החלטות מושכלים, הנובעים מהשתנות המציאות!
אריסטוקרטיה ואוליגרכיה בצה"ל
האם גם צה"ל נשלט היום על ידי אוליגרכיה? חד משמעית כן. לאוליגרכיה הזו יש שם: "חיל האוויר". היא שולטת בתהליכי קבלת ההחלטות ובתרבות הארגונית ומטה אותם לצורכי חיזוקה. בעבר ניסתה והצליחה גם להשתלט על תפקיד הרמטכ"ל. ישראל שילמה על כך מחיר כבד במלחמת לבנון השנייה!
להטיה - שהאוליגרכיה הזו יוצרת בתהליכי קבלת ההחלטות - הזו יש מחיר עצום במונחים של ביטחון לאומי. אמנה חלק מהנזקים הללו כאן:
דיכוי מערך הטילאות בצה"ל
מערך טילים קונבנציונליים מפותח ומדויק נותן הרתעה מצוינת גם בלי לסכן טייסים על אדמת אויב. ניתן לשגר טילים לכל טווח בתוך דקות. באמצעותם אפשר לתקוף כל מטרה צבאית במזרח התיכון בדיוק של מטרים ספורים וללא סיכון חיי טייסים. טילים גם יחדרו את מערכי ההגנה האווירית המתקדמים שעלולים להיכנס לזירה (למשל, מערכות S-300 או S-400 אשר יועברו לאיראן מרוסיה). עוד ב- 1959 הציע יגאל אלון, בספרו "מסך של חול", להשתית את מערך ההרתעה הישראלי על טילאות. מלחמת עיראק (מאיר, 2016). בפברואר 1991, הוכיחה כמה צדק אלון, כאשר עמדה ישראל ללא יכולת תגובה מול טיליו של סדאם חוסיין.
קריסת ברית המועצות הייתה הזדמנות פז לרכוש טילים אסטרטגיים בפרוטות, ללמוד אותם ולשדרג בהתאמה. אבל כל רעיון כזה סוכל בתקיפות. חייל כזה עלול לקחת את הבכורה ואת העוצמה מחיל האוויר. לכן הוא לא יהיה.
אז למה שלא יהיה בתוך חיל האוויר תשאלו? שיחה עם איש נ"מ (נגד מטוסים) תבהיר לכם מה המשמעות של להיות ספיח בחיל שהאליטה שלו מורכבת מטייסים. לעולם נחות. לעולם בשוליים. החיל הזה היה מתפתח אחרת לחלוטין, אם היה למשל תחת מטריית התותחנים...
אימוץ סרגלי כלים לא רלוונטיים
השתלטות אנשי חיל האוויר על תהליכי קבלת ההחלטות, גרם לאימוץ הנחות היסוד לתפיסת בניין הכוח של חיל האוויר, ובהן ההנחה, שמשוואת התשומות הנדרשות לשימור כשירות לנוכח התפוקות המצופות, קובעת בהכרח את גודל הכוח. כלומר, כוח שאיננו מצליחים לשמרו בכשירות נאותה, מוטב לפרקו. הנחה זו לגמרי נכונה לפעולתו של כוח אווירי, אולם ממש לא לבניין הכוח ביבשה, שבו, הריבוי הכמותי הוא תנאי לגמישות אופרטיבית. לכן הוא חייב להסתמך על כוח מחץ נבחר במוכנות גבוהה, הנתמך על ידי מסה בהיקף רחב בכשירות ובמוכנות בינונית. חלוקת המשימות בהתאם. על פי רעיון זה, מוכנות וכשירות סד"כ היבשה תהיה מדרגית בחלוקה לשלושה סוגי כוח (הכהן, 2016):
- כוח מחץ סדיר במוכנות ובכשירות גבוהה בסטנדרט תשומות לאימונים ולאחזקה, השואף לסטנדרט הארגוני של הכוח האווירי.
- חטיבות מילואים מובחרות המשלימות את כוח המחץ והן במוכנות וכשירות בסטנדרט המוכר כיום,
- סד"כ מילואים ברמת מוכנות חלקית, מצויד באמל"ח בינוני, בתשומות נמוכות לשימור מוכנות וכשירות, במחויבות תכנונית לזמינות מבצעית, לאחר התארגנות ואימון, בטווח זמן של לפחות שבוע מקריאה.
[להעמקה בתחום זה ראו את מאמרו של האלוף במיל' גרשון הכהן, "היגיון חדש לבניין הכוח של צה"ל"]
ועכשיו לצוללות
כמו אז, בתחילת המאה העשרים, ברור כבר שהמזרח התיכון החדש ואיראן המתפשטת ומתגרענת מחייבת היערכות צבאית אחרת:
- הממסד הצבאי, השבוי בידי אליטת חיל האוויר יתמוך בשדרוג דרמטי של כלים הנהוגים בידי טייסים (כיוון, שזו הדרך של האליטה לשמור על מעמדה).
- הקברניט צריך לחשוב על משמעות הנחת כל הביצים בסל אחד. הוא צריך להבין שהוא חייב ליצור לעצמו מגוון יכולות פעולה. המשמעות: יצירת צי אסטרטגי של צוללות. מבחינת צה"ל זו מהפיכה: מעתה, יהיו לו שני חיילות אסטרטגיים... אליטה חדשה נולדה.
נכון. זה יחייב חלוקה מחודשת של המשאבים והעוצמה בצה"ל. רבים שם לא יאהבו זאת, אבל מעצמה אזורית המתמודדת עם איומים גרעיניים חייבת מגוון של יכולות ההרתעה שלה.
אז, גם אם רכישת הצוללות נעשתה מהסיבות הלא נכונות, היא עדיין המעשה הנכון לעשותו. לגבי מטוסי ה- F-35, זה כבר סיפור אחר לגמרי...
[תמונה שפורסמה בפייסבוק בשיח הציבורי המשלב את פרשת הצוללות והשריפות בצפון, 26/11/16]
[לקובץ המאמרים על פער הרלוונטיות של חיל האוויר, לחצו כאן]
מקורות והעשרה
- פנחס יחזקאלי (2019), חיל הטילים האבוד וטייסנו הטובים…, ייצור ידע, 2/10/19.
- אלי בר און (2020) קץ עידן העליונות של חיל האוויר קרוב מאוד, ייצור ידע, 12/4/20
- יחזקאלי פנחס (2014), אריסטוקרטיה ארגונית, 11/4/14.
- יחזקאלי פנחס (2014), אוליגרכיה ארגונית, 11/4/14.
- יחזקאלי פנחס (2014), אריסטוקרטיה ואוליגרכיה בארגונים, 11/1/14.
- Michels, R. (1915). Political Parties: A Sociological Study of the Oligarchical Tendencies of Modern Democracy. (E. P. source), Trans.) New York: The Free Press. Retrieved from http://socserv.mcmaster.ca/econ/ugcm/3ll3/michels/polipart.pdf
- שמואל מאיר (2016), מטוסי F-35 או טילים קונוונציונליים?, הארץ, 26.06.2016.
- ברברה טוכמן (1996), אוגוסט, 1914, תל אביב: מערכות (הוצאה שלישית).
- דניאל דותן (2016), עסקת ה-F35: ישראל מתעקשת לרכוש מטוסים יקרים, שיעילותם מוטלת בספק, מעריב, 29/11/16.
