[התמונה: ציורי תנ"ך / רבקה ובניה – יעקב ועשיו / ציירה: אהובה קליין © שמן על בד]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפרשת תודות בספר בראשית  מתאר המספר המקראי את רצונו של יצחק לברך את בנו בכורו, את עשו. יצחק כלל לא היה מודע כי עשו מכר את בכורתו ליעקב. לכאורה, יצחק רצה לברך דווקא את הלא ראוי מההיבט הרוחני. רבקה ששומעת, מסכלת את המעשה תוך כדי תרמית. מה טיב היחסים בין יצחק לרבקה? כאן המספר המקראי חורג ממנהגו ומציין בפעם הראשונה אודות אהבת גבר לאישה. לאחר מות שרה אימו, מביא עבד אברהם את רבקה ליצחק, ובתיאור של היחסים ביניהם נאמר כי:" וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ"[1].

תיאור שכזה אינו מופיע במקרא באופן תדיר, ואם נכתב הוא בא לציין לדעתי שיש כאן  אהבה ייחודית. יצחק  מצא ברבקה תכונות הזהות שהיו אצל שרה אמו שאליה היה קשור. פרט לכך, בהמשך הדברים נחשפת המורכבות ביחסיהם של יצחק ורבקה. נראה שיצחק ורבקה אינם מתקשרים זה עם זו. לאורך כל פרשת תולדות, אין אנו מוצאים שיחות אישיות בין יצחק לרבקה. רבקה מדברת עם יצחק, בפעם היחידה בפרשה, רק בשעה שהיא מבקשת לשלוח את יעקב למשפחתה כדי למצוא עבורו אישה. מדוע אין היא חושפת את האמת, מדוע היא רוצה בכך? יתרה מכך. בעניין ברכת עשיו, מצויה מחלוקת עקרונית בין יצחק לרבקה. בעוד יצחק משוכנע כי יש לברך את עשו, רבקה חושבת שיש לברך את יעקב. מכיוון שלא היה סיכוי לשכנעו בכל דרך אפשרית, היא נוקטת במעשה נועז, החורג מהנורמה המקובלת. מדוע לנקוט בדרך פסולה, ולא לומר ישירות את אשר על ליבה?

אפשרות הגיונית מעלה הרב נפתלי צבי ברלין מולוזין[2] בפירושו על אתר. לדעתו היו פערים תרבותיים ורוחניים עמוקים בין רבקה ליצחק. רבקה הגיעה ממשפחה רחוקה ופחות מוכרת אל אחת מהמשפחות המיוחסות בארץ כנען. ולכן, כבר מהרגע הראשון הייתה התקשורת ביניהם לקויה. רבקה נמנעת לדעת הנצי"ב מלשים את הדברים על השולחן גם בנושאים חשובים ואישיים. כך התגלגלו הדברים, ומערכת היחסים הזו הביאה להעלמת הדברים מפני יצחק שהביא את רבקה למעשה הרמייה שביצעה.

לדעתי, פרשנות זו אינה מתיישבת כל צורכה עם העובדות, היות ולא מצאנו כי יצחק כועס על רבקה בשום מעשה שהיא עושה, כולל מעשה הרמייה בברכת עשו. זאת בניגוד לכעס ששרר בין אברהם לשרה :" וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ"[3], או במתח העצום בין יעקב לרחל:" א וַתֵּרֶא רָחֵל, כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל, בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.  ב וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב, בְּרָחֵל; וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ, פְּרִי-בָטֶן"[4].

לשון אחר, יתכן שהיו הבדלי מעמדות בולטים בין יצחק לרבקה, שהובילו לפערים תרבותיים ואישיים, אולם חרף זאת, אהבת יצחק אל רבקה חזקה מהם והוא אינו מבקר או כועס עליה בגין מעשיה, כך שהשאלה מדוע אין רבקה מפתחת דו שיח עם יצחק אודות ברכת ישמעאל חוזרת למקומה. יתרה מזאת. רבקה הייתה יכולה לומר ליצחק את המאמר שקיבלה מפיו של האל המקראי  בתחילת הפרשה כדלקמן:" כב וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי; וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה.  כג וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר"[5] .

[בתמונה: יצחק מברך את יעקב - הורסט וילמץ 1638 גלריית  Dulwich לונדון. התמונה היא נחלת הכלל]

לפי הדיבור האלוהי האמור, יש חובה להרחיק את עשיו מירושת הבכורה, היות ורק יעקב הוא הממשיך הראוי לשושלת בית אברהם. מדוע אם כן, אין רבקה אומרת ליצחק את דברי האל ביחס לבניו? המספר המקראי מחריש בנושא אולם יתכן שניתן להבין את הדברים באופן הבא: יצחק בא ממשפחה בה גורש ישמעאל מבית אברהם, גירוש שהיה בעייתי והשאיר חותם שלילי על כל המשפחה. אבל, ניתן להבינו בדוחק היות וישמעאל היה בנה של שפחת אברהם הגר. כאן, מדובר בשני בנים מאם אחת, ויצחק שהיה עיוור תרתי משמע, חושב לתומו שבנו הבכור עשיו צריך להמשיך את השושלת המשפחתית בהיבט החומרי והצבאי שלה, ואילו יעקב בנו השני צריך להמשיך את הרובד הרוחני של המשפחה. זו כנראה תפיסתו של יצחק. ברם, לעומתו רבקה חושבת אחרת, בגלל דפוס ילדותה. מגיל צעיר הייתה רבקה עצמאית ופעלתנית ומצויה בהוויות העולם.

כפי שהיא רואה את המציאות בעולם הזה, אין שני מלכים יכולים לשמש בכתר אחד. הובלה ומנהיגות אינה יכולה להתפצל לשלטון דו ראשי. יש מנהיג אחד וממשיך אחד בלבד למשפחה. אותו מנהיג צריך להיות כמובן ראוי למשרתו, אולם אין אפשרות לחלק את סמכויות השלטון בין מספר מובילים. המודל אליו התכוון יצחק נידון לכתחילה לכישלון, ורבקה בהיותה מכירה טוב יותר את המציאות חותרת בכל כוחה למנוע מצב שכזה. יצחק, בהיותו תמים ופסיבי ביחס לרבקה, חושב כי המודל שהגה הוא הנכון והראוי. אין הוא רואה את הסכנה שמודל שכזה יגרום למריבה בלתי פוסקת ולכאוס שלטוני גמור. רבקה רואה זאת, ומעשה הרמייה שלה - שלכאורה אינו מוסרי בעליל - בא בעצם למנוע את הכאוס אליו יצחק מוביל בעיניים עצומות לרווחה. 

העשרה

• אבי הראל (2016), גירוש ישמעאל, היבטים מוסריים ומשפטיים, 21/11/16.

 מקורות

[1] בראשית, פרק כ"ד, פסוק ס"ז.

[2] הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816  - 1893 . (= הנצי"ב מוולוז'ין), שימש כראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19.

[3]בראשית, פרק ט"ז, פסוק ה'

[4] שם, פרק ל', פסוקים א' –ב'.

[5] שם, פרק כ"ה, פסוקים כ"ב – כ"ג.