[בתמונה: הכריזה באוטובוסים - הסימפטום לתופעה אחרת...]

במסגרת זכייתה של חברת דן בדרום במכרז על מערכת ההיסעים הציבוריים בבאר שבע, זכו תושביה באוטובוסים חדשים ובמערכת כריזה משוכללת שדברה בעברית ובערבית. הערבית לא נעמה לחלק מהתושבים היהודים שהציפו את ראש העיר בתלונות. הוא שמע את בוחריו ופנה למשרד התחבורה. הכריזה בערבית הוסרה (ראה צילום כתבה בישראל היום למטה):

[מתוך ישראל היום, 30/11/16, ע' 5]

אף אחד לא שאל למה בכלל הייתה כריזה בערבית... אפילו הלובי הפעיל והקופצני של ערביי ישראל - שבדרך כלל מגיב מיד לאירועים כאלה בזעקות שבר (מוצדקות הפעם) על 'גזענות' - נדם. כולם חיכו שהנושא ירד מסדר היום, והוא אכן ירד. למה לשני הצדדים היה אינטרס להשתיק את העניין? כי תושבי באר שבע התבלבלו בין התופעה לסימפטום שלה, ולאף אחד לא היה אינטרס להעמיד דברים באור הנכון... באוטובוסים מוסדה כריזה בערבית, כי באר שבע עוברת תהליכים מואצים של הפיכה לעיר דו לאומית. התהליך הזה בעיצומו; והוא, כנראה, איננו הפיך ואיננו עציר. אז למה לא אומרים? כי לשני הצדדים נוח המצב, שהתהליכים מתרחשים 'מתחת לרדאר' ולא על פני השטח:

• הערבים חוששים שהצפת הנושא תביא לפעולות סיכול של תושבים וליצירת צעדי נגד. הפגנת נוכחות תבוא רק בשלב מאוחר יותר, כשאחוז הערבים בבאר שבע יגיע למסה קריטית.
• המנהיגות היהודית חוששת לעורר את השד מרבצו, ומעדיפה עוד כמה שנים של שקט...

באר שבע משנה פניה

• ברשת הערים היהודיות, באר שבע היא פריפריה. נער יהודי באר שבעי, חולם מן הסתם על תל אביב, העיר הגדולה, והצעירים נוהרים לשם.
• אבל ברשת היישובים הבדואים באר שבע היא עיר המחוז, העיר הגדולה. היא המגנט שמושך אליו את אוכלוסיית הצעירים העצומה של הקבוצה הדמוגרפית הפורה ביותר בעולם. בהתחלה השתלטו הצעירים הבדואים על עסקי רחצת המכוניות. כיום, לא מעט חנויות ועסקים בבאר שבע הינם בבעלות הבדואית. עם הכסף והחשיבה לתרבות המערב, מגיע גם הרצון לעבור לעיר...
• ברשת הישובים הערביים בישראל, באר שבע - הזולה יחסית והסמוכה ליישובי הבדואים - היא פתרון דיור ותעסוקה כאחד. צעירים רבים אינם מצליחים למצוא מגורים בכפרים בצפון. גם מקורות התעסוקה מוגבלים. האוכלוסייה הבדואית - דוברת הערבית והמפותחת הרבה פחות מאחיהם שבצפון - היא דרך מצוינת לעשות פרנסה: עורכי דין, מורים, רואי חשבון ורבים אחרים מסבים פניהם דרומה.

הזרז לתהליכים הללו היה  היה בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, כשמשרד הביטחון החל לשכן בבתי קרקע בשכונה ג' בבאר שבע משתפי פעולה (משת"פים) שנאלצו לעקור מרצועת עזה עם כניסת הרשות הפלסטינית. השכונה נבחרה בשל מחיריה הנמוכים וכיוון שאוכלוסייתה הייתה חלשה ולא יכולה הייתה להתנגד. בעקבותיהם, נמשכו לשכונה המשתנה גם צעירים בדואים, וגם ערבים משכילים ואמידים מהצפון. אם יש לכם דירת קרקע בשכונה הזו (וגם דירות בקומות) ואם תפרסמו אותה למכירה, סביר להניח שרבים מהמתעניינים לא יהיו יהודים. הבית המאפיין יותר מכל את התהליך שעוברת השכונה נמצא ברח' ז'בוטינסקי. לשם עברה חלק ממשפחת משארקה הצפונית - בעלת האמצעים - שגם רכשה את המרכז המסחרי מצידו השני של הכביש.

[נדידת ערביי הצפון לבאר שבע. לדוגמה, ביתה של משפחת משארקה ברחוב ז'בוטינסקי בבאר שבע. גם המרכז המסחרי, מצידו השני של הכביש, מצוי בבעלותם]

גני הילדים בשכונה מכילים אוכלוסיית ילדים מעורבת, וגם בית הספר היסודי השכונתי, דגניה, הפך לבית ספר 'דו לשוני', המאכלס יחד יהודים וערבים:

[לאתר בית הספר לחצו כאן]

בתהליכים הטבעיים הללו יש הרבה טוב, וגם לא מעט רע. השאלה מה יגבר תלויה בדרך שבה ינווט התהליך. במצב הנוכחי, איש איננו מוכן לנווט. כולם מחרישים ונותנים לזמן לעשות את שלו, והזמן כידוע, איננו חבר של אף אחד...