ד"ר עידן ירון הוא מרצה בכיר לסוציולוגיה במכללה האקדמית אשקלון. רס"ן (מיל') ירון הוא 'מנהל ידע - צליפה' בבית הספר ללוחמה בטרור של צה"ל; חבר ב'קבוצת המחקר לאתיקה צבאית' של מכון שלום הרטמן בירושלים. ד"ר ירון הוא מחבר הספר "מאחורי הכוונת: הצלף הצבאי – עיון רב-תחומי במקצוע הצליפה הצבאית". מודן הוצאה לאור – צה"ל – הוצאת 'מערכות', 2016.
(התקבל במערכת בדצמבר 2016, אושר לדפוס בדצמבר 2016).
[לחזור לכתב העת משטרה וחברה לחץ כאן]
המאמר עודכן ב- 17 ביולי 2021
תקציר
המאמר בוחן הפעלת כוח קטלני על ידי שוטרים בכלל ועל ידי צלפי משטרה בפרט. נבחנת הפעלת הצלפים באירועי אוקטובר 2000 ובאירועים נוספים בישראל, ומוצג מקרה השוואה מארצות הברית. לבסוף נגזרות מסקנות לגבי תורת ההפעלה של צלפי משטרה, בהתבסס על ייחוד מערכת נשק הצלפים ועל המאפיינים המוגדרים של מקצוע הצליפה.
זהו מאמר שני מתוך שלושה על צלפים באתר ייצור ידע. שני האחרים הם:מילות מפתח
אוקטובר 2000, צלפים, צלף, משטרה, משטרת ישראל.
הפעלת כוח קטלני על ידי שוטרים
במשטרים ליברליים מסודרים, דוגמת ישראל, הפעלת כוח קטלני על ידי שוטרים כפופה להגיונות אחדים, המבדילים בינם לבין אזרחים מן השורה מצד אחד ולבין חיילים מצד שני. הפעלת כוח קטלני על ידי שוטרים מוצדקת מוסרית על ידי זכויות היסוד של האדם, ובמיוחד הזכות להגנה עצמית אישית והחובה להגן על חיי אזרחים תמימים מפני איום מידי. יתר על כן, הפעלת כוח קטלני על ידי שוטרים היא תלוית-תפקיד, ומקנה להם זכויות וחובות מיוחדים. בניגוד לאזרחים מן השורה, לשוטרים חובה מוסרית להסתכן כדי להגן על אחרים. ההצדקה המוסרית להפעלת כוח קטלני על ידי שוטרים היא לא רק אישית אלא גם מוסדית: שמירה על החוק והסדר הציבורי.
התנאים להפעלת כוח קטלני מוצדק מוסרית על ידי שוטרים דומים בחלקם לאלה המוטלים על אזרחים מן השורה:
- הגנה עצמית: שוטר מחויב מוסרית להפעיל כוח קטלני נגד אדם אחר אם אדם זה מסכן באופן ממשי את חייו או את שלמות גופו, ואם אין כל דרך אחרת למנוע פגיעה;
- הגנה על אחרים: שוטר מחויב מוסרית להפעיל כוח קטלני נגד אדם אחר אם אדם זה מסכן באופן ממשי את חייהם או את שלמות גופם של אחרים, ואם אין כל דרך אחרת למנוע פגיעה.
תנאים נוספים הייחודיים לשוטרים, על פי סעיף זה:
שמירת החוק – פושעים נמלטים: שוטר מחויב מוסרית להפעיל כוח קטלני נגד אדם אשר קיים לגביו חשד בסבירות גבוהה לביצוע פשע מסוכן, ואשר מנסה להימנע ממעצר חוקי. זאת, אם אין כל דרך אחרת למנוע את הימלטותו;
חשודים חמושים – שוטר מחויב מוסרית להפעיל כוח קטלני נגד אדם אשר קיים לגביו חשד בסבירות גבוהה לביצוע פשע מסוכן, כאשר הוא חמוש ומשתמש בנשק כדי למנוע מעצר חוקי, ואין כל דרך אחרת למנוע את הימלטותו;
- הרתעה בתנאים של מתיחות ושעת חירום: שוטר מחויב מוסרית להפעיל כוח קטלני נגד אדם שקיים לגביו חשד בסבירות גבוהה לביצוע הפרות סדר (התקהלות פרועה) הגורמות לאיום על זכויות יסוד של אזרחים; זאת כאשר הפעלת כוח קטלני היא המוצא האחרון הזמין במצב חירום זה: החשוד מנסה להימנע ממעצר חוקי, ואין כל דרך אחרת למנוע ממנו להימלט (זאת לאחר קיום נוהל עצירת חשוד, ונקיטת אמצעי זהירות ראויים) (Miller 2016).
ב"נוהל מבצעי – נוהל פתיחה באש" של משטרת ישראל (תאריך עדכון: 16.12.2015) נכתב כי מטרתו: "קביעת סמכות השוטר להשתמש בכלי ירייה במהלך תפקידו ולשם ביצועו והתנאים והסייגים למימוש סמכות זו". "מושגים: 'חשוד' – מי שקיימת לגביו חשד בסבירות גבוהה כי ביצע או סייע, או ניסה לבצע פשע מסוכן. הדרישה לסבירות גבוהה מחייבת שהחשד יהא מבוסס על עובדות או על מידע אמין, בהתחשב בתנאי המקום והזמן; 'פשע מסוכן' – עבירה מסוג פשע, היוצרת סיכון ממשי לחיים או לשלמות הגוף של האדם [...]".
נוהל ה"פתיחה באש במהלך מעצר חשוד בביצוע פשע מסוכן" מסתיים ב"ירי מכוון – יש לירות לעבר רגלי החשוד בנשק המכוון לירייה בודדת, אין לכוון ואין לירות לעבר פלג גופו העליון של החשוד". מודגש כי "כאשר זוהה בבירור כי החשוד נושא נשק חם, ניתן יהיה לוותר על מתן אזהרה על ידי ירי באוויר [...]". אולם, בכל מקרה, "יש להפסיק את הירי מיד כשפסק הצורך בכך, כגון: החשוד נפגע כתוצאה מהירי, החשוד הפסיק בריחתו, החשוד הרים ידיים או נפל. לאחר הפסקת הירי בנסיבות כאלו יש לגשת לחשוד, אם אפשר תוך חיפוי, ולבדוק אם הוא חמוש. אם הוא חמוש, יש לפרוק את נשקו מעליו ולעוצרו". בדומה לכך, במקרה של "הפעלת כלי ירייה לצורך הגנה עצמית": "הירי יהיה לכיוון התוקף, במגמה לפגוע בו, כך שיימנע ממנו להשלים את ביצוע מעשה התקיפה". אולם, "יש להפסיק את הירי מיד כשהופסק הצורך בכך".
באשר ל"פתיחה באש לעבר מיידי אבנים": "שוטר רשאי לפתוח באש לעבר מי שנראה בבירור מיידה, או עומד ליידות, אבנים, רק בנסיבות בהן קמה סכנה מוחשית ומידית שהאבן תגרום לפגיעה בחייו או בשלמות גופו של אדם". הנוהל מביא את הדוגמאות הבאות: "יידוי אבנים לעבר כלי רכב הנוסע בנתיב התחבורה; יידוי אבנים תוך הפעלת קלע דוד או רוגטקה; השלכת סלעים או אבנים גדולות מגגות או ממקומות גבוהים לעבר אזרחים או שוטרים בלתי ממוגנים". הנוהל מדגיש: "ראה שוטר כי אדם יידה אבנים באופן המסכן חיי אדם, אך נראה שאין בכוונתו ליידות אבנים נוספות (אם האדם מתרחק או בורח מהמקום) – אין לפתוח באש אלא במסגרת נוהל עצירת חשוד".
כוחות משטרה ייעודיים למלחמה בטרור – צלפים
לאחרונה היטשטשו הגבולות בין כוחות משטרה וכוחות צבא, במידה רבה בשל העלייה בפיגועי טרור ובשל הצורך בשיתוף פעולה הדוק בין סוכנויות ביטחוניות שונות. טשטוש גבולות זה מחייב תשומת לב מיוחדת להפעלת כוחות משטרה שייעודם העיקרי הוא לחימה בטרור. ככלל, העקרונות המוסריים החלים על הפעלת כוח צבאי הם מתירניים הרבה יותר מאלה החלים על הפעלת כוח משטרתי. הבדל זה נובע בחלקו מן התפקיד העיקרי המוטל על שוטרים להגן על אזרחים מפגיעה חמורה. בניגוד לחייל, השוטר מחויב לפעול "לאכיפת החוק, לקיום הסדר הציבורי, לשמירה על ביטחון הנפש והרכוש – ובה בעת לכיבוד זכויות היסוד של האדם". עליו לנהוג "במסגרת הסמכויות וההוראות תוך ציות לחוק, כיבודו, ושמירה על ריסון הכוח, הגינות ומידתיות" (חזון וערכים, משטרת ישראל).
[בתמונה: צלף ימ"ם. מתוך אתר המשטרה. הצלם אינו מוזכר]
מקרה ביניים ייחודי הוא יחידות משטרה ייעודיות ללוחמה בטרור – דוגמת הימ"מ (יחידה מרכזית מיוחדת) הכפופה למשמר הגבול; או הימ"ס (יחידת מסתערבים) הכפופה למשמר הגבול והפועלת בשיתוף פעולה עם צה"ל והשב"כ. בשתי היחידות משולבים צלפים. צלפי היחידות המיוחדות ללוחמה בטרור הם בעלי רמה מקצועית גבוהה ביותר: צלפי הימ"מ נחשבים למובילים בעולם (www.police.gov.il/yamam/contentPage.aspx?pid=538&mid=63); צלפי ימ"ס איו"ש זכו לאחרונה באליפות צה"ל בצליפה (mazi.idf.il/5551-11922-he/IGF.aspx). הצלפים הם לוחמים ייחודיים. הגיון הפעלתם שונה מזה של לוחמים אחרים. מערכת נשק הצלפים הסטנדרטית (7.62 מ"מ) מאפשרת לצלפים להפעיל כוח קטלני מדויק להפליא מטווח ארוך. הצלפים מתייחדים בין השאר בכך שהם עשויים לפעול ללא סיכון עצמי (בהימצאם מעבר לטווח היעיל של כלי נשק מקובלים, קרים וחמים – בכלל זה קלע דוד, רוגטקה, אקדח ואף רובה). קטלניות נשק הצלפים מחייבת את המפקד והצלף לגלות מודעות ואחריות גבוהות במיוחד: בהיעדרן, פגיעתם עלולה להיות רעה.
אביא להלן דוגמאות אחדות של תקלות נורמטיביות-מקצועיות בהפעלה מבצעית של צלפים משטרתיים (ימ"מ) בארץ, ומקרה השוואה מן העולם ('צוות חילוץ בני ערובה' של האף-בי-איי, ארצות הברית). הדוגמאות נועדו להבהיר את הבעייתיות העשויה להתעורר בהפעלת צלפים משטרתיים, ואת האופן שבו אפשר להתגבר עליה ולעשות בהם שימוש ראוי ותכליתי.
אירועי אוקטובר 2000 – ירי צלפים
מסקנות ועדת החקירה – האירוע באום אל-פחם
המקרה הבולט ביותר של תקלה נורמטיבית-מקצועית בהפעלת צלפים משטרתיים בישראל היה ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000.
מסמך מַפתח להבנת הדינים החלים על ירי צלפים בגבולות מדינת ישראל הוא הדין וחשבון של 'ועדת החקירה לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000 (ועדת אור)' (אוגוסט 2003) (ראו תמונת הכריכה למטה). ועדת החקירה הצביעה על שלוש מערכות דינים העשויות לחול על מצב של ביצוע ירי של תחמושת חיה על ידי צלפי משטרה (ימ"מ). כל המערכות הללו מובילות להבנה כי ירי כאמור יכול להתבצע רק במצב של סכנת חיים ממשית ומידית, ורק אם אין די באמצעים חמורים פחות כדי להשיג את המטרה האמורה.
ועדת אור קבעה כי במהלך אירועי אוקטובר 2000 הופעלו צלפים של הימ"מ שירו תחמושת חיה בשלושה אירועים: באום אל-פחם ב-2 באוקטובר 2000, בנצרת באותו יום וכן ב-3 באוקטובר 2000. הוועדה קבעה לסיכום הנושא: "בכל שלוש ההזדמנויות לא הייתה [לירי] הצדקה, באשר השימוש בו נעשה בנסיבות בהן לא הייתה סכנת חיים מידית וממשית שהצדיקה ירי של אש חיה". מירי הצלפים נהרג אדם אחד ונפצעו חמישה (סאבא 2011: 146).
אתמקד כאן באירוע המרכזי לעניין זה, שהתרחש באום אל-פחם. הוועדה מציינת: "ביום 2.10.2000, הכוח האחראי על כביש 65 (כביש ואדי עארה) היה צוות של הימ"מ, הכולל צלפים כתגבור". מפקד המחוז הצפוני, ניצב אליק רון (ראו תמונה משמאל), העיד בפני הוועדה כי "מטרת הצלפים הייתה לאפשר מענה מידי, מדויק מאוד, במקרה של ירי או סכנת חיים מוחשית שלא תהיה אפשרות לטפל בה בכל דרך אחרת" (עדות אליק רון, תמליל מלא, חלק ב).
[בתמונה משמאל: ניצב אליק רון בשנת 2000. צילום עמוס בן גרשום - לע"ם]
צוות הימ"מ התמקם בצומת ברקאי ושימש ככוח עתודה. צוות הצלפים, ביחד עם מפקד המחוז הצפוני ומפקד חטיבת מג"ב צפון ניצב-משנה בנצי סאו, יצא לאזור צומת אום אל‑פחם בשעת בוקר מוקדמת כדי לאתר עמדות לצלפים, אם יתעורר הצורך להפעילם בהמשך. עמדה כזו אותרה על גבעה ממערב לכביש 65, הנמצאת מול כביש הכניסה לאום אל-פחם. באותה הזדמנות הסביר מפקד המחוז לצלפים את הוראות הפתיחה באש: אין לפתוח באש אלא במצב של סכנת חיים או כשמזהים מישהו חמוש שעלול להשתמש בנשק. לאחר שסיימו את הסיור והתדריך, חזרו שני צלפים לצומת ברקאי ושניים אחרים נשארו באזור צומת אום אל‑פחם, במקום הקרוי 'בית הבד', שם שהו בהמתנה למקרה שיידרש שירותם כצלפים. בסמוך לשעה 11:00 בבוקר התחלפו ביניהם זוגות הצלפים, והזוג שהיה בצומת ברקאי החליף את הזוג שהיה עד אז ב'בית הבד'. לפי יומן המבצעים של מג"ב, בשעה 12:56 בדיוק הורה מפקד המחוז לכוח הצלפים להתמקם בעמדה שנקבעה לכך בסיור הבוקר. ההוראה לביצוע הועברה ממפקד המחוז רון ולמפקד חטיבת מג"ב סאו.
[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Nathan Reeve לאתר flickr]
הנחיות מפקד המחוז אליק רון, כפי שנרשמו ביומן המבצעים, היו "למקם כוח עם צלף לכיוון ערבי מקומי שירה מקלע דוד לכיוון הציר ולכיוון הכוח המשטרתי". אליק רון הסביר בדיעבד כי הניסיון שלו עם קלע דוד "הוא רב מאוד, יותר מאשר לרוב אנשי המשטרה האחרים כמדומני. אני מכיר היטב את 'קלע דוד' – את הטווחים, את הדיוק, את יכולת הדיוק ואת סכנותיו". במענה לשאלתו של השופט אור לגבי דיוק הקליעה באמצעי זה אמר רון: "מטווח של 100 מ', כמעט בוודאות פגיעה בבן אדם, שאם היא בראש היא עשויה להיות קטלנית" (עדות אליק רון, תמליל מלא, חלק ב – www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1086630,00.html). לאחר זמן מה ניתן אישור של "צפון 1" (קוד הקשר של מפקד המחוז) "לבצע ירי לעבר הרגליים, לכיוון היורה". אליק רון העיד: "ההנחיות שלי היו, בין השאר, ירי לרגליים מתחת לברך בלבד". מטרת הירי: "רעולי פנים שמשתמשים בקלע דוד [...] בעמדם חשופים וניתן בוודאות לפגוע ברגליהם" (עדות אליק רון, תמליל מלא, חלק ב – www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1086630,00.html).
חשוב לציין, גורסת הוועדה, כי שמונה דקות לפני כן, בשעה 12:48, נפגע מאבן בפניו שוטר מיחידת 'ארז' שהיה מוצב על כביש 65, ונגרמה לו חבלה חמורה. לפי עוצמת הפגיעה אפשר להניח – אם כי הדבר לא הוכח בוודאות – כי האבן הושלכה באמצעות קלע. בעקבות הנחיית מפקד המחוז התמקמו שני צלפים בעמדה שנקבעה לכך בסיור הבוקר. פקד עמי מועלם, מפקד יחידת 'ארז' של מג"ב צפון, הצטרף אל הצלפים ושימש איש קשר בין הצלפים לבין מפקד המחוז ומפקד חטיבת מג"ב. לדברי מועלם, לפני שעלה עם הצלפים קיבל תדריך ממפקד החטיבה בנצי סאו, שאמר לו כי הוא, מועלם, ייתן אישור לצלפים לירות רק לאחר שיקבל אישור ממפקד המחוז או מבנצי עצמו. מפקד החטיבה הבהיר למועלם כי הירי ייעשה לכיוון הרגליים בלבד, והוא יתבצע רק לכיוון יחידים ורק לעבר מי שיזוהה על ידי הצלפים כמיידה אבנים באמצעות קלע דוד או שיורה באמצעות נשק. מועלם סיפר כי אחרי שהצטרף לצלפים דיבר עִמו מפקד המחוז, ונתן לו אותן הנחיות שנתן לו קודם לכן בנצי סאו. לפי עדות מועלם והצלפים שהיו במקום, והם העריכו את מרחק המתפרעים מן השוטרים שהיו בקִרבת צומת אום אל-פחם ב-15‑40 מ'.
[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Matthew Bricks&Stones D. לאתר flickr]
בשלב הראשון שָׁהוּ בעמדה שני צלפים בלבד, אשר אחד מהם היה מפקד הצוות. לדבריו, הוא ירה רק פעם אחת או פעמיים עד שחבר אליהם הזוג השני של הצלפים. לאחר הגעתם הפסיק לירות, ושימש כמפקד על שלושת הצלפים האחרים. תהליך אישור הירי התבצע כך: הצלפים, ביחד עם מפקדם ועמי מועלם, היו מחפשים מיידי אבנים עם קלע דוד. כאשר איתרו אדם כזה, היה מועלם מתקשר בטלפון הנייד ומוסר פרטים מזהים על מפר הסדר לדובר המחוז סגן-ניצב בועז גולדברג, שעמד ליד מפקד המחוז וסייע לו. מפקד המחוז, באמצעות גולדברג, הוא שנתן בדרך כלל אישור לכך שהצלפים יירו בו ברגליים, ומועלם מצִדו היה מעביר את האישור לצלפים. נוסף לכך, מועלם עִדכן באופן שוטף במכשיר הקשר את מפקד החטיבה בנצי סאו, אשר בדומה לצלפים ולמפקדיהם ניסה גם הוא לאתר מתפרעים. מועלם העיד כי בחלק מן המקרים סאו הוא שנתן את אישור הירי לצלפים ולא מפקד המחוז. הוא הוסיף כי היו מקרים שבהם הצלפים הציעו לירות על מפר סדר מסוים, אך מפקד המחוז או מפקד החטיבה לא אישרו את הירי מאחר שחשבו כי אותו מפגין אינו מסכן את כוחות המשטרה במידה שתצדיק את הירי לעברו. בשלב מסוים הורה מפקד המחוז על הפסקת הירי, ולאחר פרק זמן נוסף שב וחידשו. ירי הצלפים האחרון בוצע בערך בשעה 14:20; ב-14:25 ניתנה הוראה מטעם מפקד המחוז לפַנוֹת את צומת אום אל-פחם.
רון נשאל על ידי הוועדה אם לפני כל ירי שאושר ראה את מי שעמדו לירות בו ונוכח לדעת שהוא מסוכן. על כך השיב: "בחלק מהמטרות. באופן אקראי לחלוטין זיהיתי אותה המטרה וכשנאמר הייתי מכוון לאותה מטרה, כפי שצוינה מבחינת פרטי לבוש ומיקום במקום כזה או אחר. במקרים אחרים – לא בהכרח; אבל הדיווח הניח את דעתי על מנת לאפשר ולאשר את הירי". לשאלה אם ירי הצלפים היה רצוף או שהיו בו הפוגות, השיב רון כי כשלוש פעמים עצר את הירי, כי התרשם שיש רתיעה בקרב המתפרעים. היה לו חשוב לראות אם הירי מצדיק את עצמו. גרסתו של רון כי בחלק מן המקרים דחה בקשה לאשר ירי צלפים, מוצאת סיוע בעדות דוברו גולדברג, אשר הוסיף גם הוא שבחלק מן הפעמים לא אישר מפקד המחוז ירי, כאשר ביקש לבדוק אם פחתו עוצמת האלימות ורצון המתפרעים להתעמת. גם בנצי סאו העיד שלאחר ירי הצלפים שככו האירועים למשך דקות אחדות, ואז ניתנה הוראה לצלפים לחדול מירי. אשר לחלקו במתן הוראות לצלפים לירות כלפי מתפרעים, הוא הודה בעדותו השנייה בפני הוועדה כי במקרה אחד הורה לצלפים באמצעות מועלם שיירו לעבר אדם שהשתמש בקלע.
ביומן המבצעים של מג"ב צפון קיים רישום תמציתי על ירי הצלפים באום אל‑פחם ב‑2.10.2000. לפי רישומים אלה נצפו לפחות שבע פגיעות כתוצאה מירי הצלפים.
האם הייתה הצדקה להפעיל צלפים בנסיבות המקרה? הוועדה קבעה כי רון הוא שהחליט על הפעלת צלפים. הוא לא התייעץ לפני החלטתו עם הממונים עליו. ככלל, הפעלה כזאת אינה מוכּרת בהפגנות ובהתפרעויות שהיו ברחבי המדינה. היא אינה נכללת, לפי הוראות המשטרה ונהליה, ברשימת האמצעים לפיזור הפגנות והתפרעויות או לטיפול בהֲפָרות סדר. רון טען לגבי הצורך בהפעלת צלפים כי הייתה סכנה לחיי אדם, שנשקפה משימוש בקלע מצד מפֵרי הסדר. האמצעים הרגילים לפיזור המון לא יכלו, לטענתו, לשמש תשובה מספקת לאותה סכנה, משום שהגורמים לסכנת החיים – מיידי האבנים באמצעות קלע – עמדו מחוץ לטווח היעיל של האמצעים הרגילים. לכן, הדרך להתמודד עם אותה סכנת חיים הייתה באמצעות הפעלת צלפים. עמדתו הייתה שהוא לא חרג מן המותר כשהורה על ירי הצלפים, וכי דאגתו לכוחות המשטרה שהיו במקום הצדיקה את הפעלת הצלפים.
בבחינת המקרה נקבע כי השוטרים או הנוסעים בדרך לא נמצאו בסכנה אשר הצדיקה ירי אש חיה לעבר מיידי האבנים. יידוי אבנים, לרבות באמצעות קלע, אינה תופעה שנולדה באירוע אום אל-פחם ביום 2.10.2000. עובדה היא שעד לאירועי אום אל‑פחם המשטרה לא הפעילה צלפים כלפי מתפרעים בהֲפָרות סדר, כולל מיידי אבנים. האמצעים לפיזור התקהלות פרועה אינם כוללים ירי של אש חיה לכיוון מפגינים אלא רק – ובמקרים המתאימים – ירי באוויר. אכן, הפעלת צלפים הייתה מקרה חריג. מכל מקום, התנהגות השוטרים במקום מלמדת שלא היה חשש ממשי מפגיעה של אבנים שהצדיק ירי של אש חיה לעבר מידיי האבנים. עובדה היא שלמרות יידוי האבנים לא הורו המפקדים לשוטרים במקום למצוא מחסה או להתרחק מן המתפרעים. במשך פרק זמן לא קצר של יידוי אבנים, עד לרגע שבו נפגע שוטר, לא ראו בכך סכנת חיים ואף לא ניתנה הוראה על הצבת הצלפים בעמדותיהם. אכן, אפשר היה להתמודד עם מיידי האבנים בדרכים אחרות, פוגעניות פחות מירי צלפים לכיוון הרגליים. לגבי המתפרעים שהיו במרחק רב מן השוטרים, החשש שאֵלה ידייקו בפגיעה לא היה כזה שהצדיק ירי מכוון אליהם על ידי צלפים.
גם אנשי המשטרה שחיוו את דעתם שהפעלת צלפים הייתה מוצדקת, התייחסו למיידי אבנים באמצעות קלע דוד בלבד. הוועדה לא השתכנעה כי ירי הצלפים כוון אך ורק אל עבר מיידי אבנים בדרך האמורה. בחלק מהעדויות נזכרה הפעלת צלפים נגד מיידי אבנים שלא בהכרח עשו שימוש בקלע דוד.
לדעת חברי הוועדה עמדה בפני רון דרך להימנע מירי הצלפים, גם אם יידוי האבנים באמצעות קלע היוותה סיכון ממשי ומידי לשוטרים ולעוברי אורח. הדרך הראויה הייתה להתפנות מהצומת. הוועדה סברה כי לפי הוראתו של רון נמשך ירי הצלפים במקום אף שלא קידם כל תכלית, עד שהוא הגיע למסקנה המתבקשת שהמתיחוּת וההתפרעות במקום אינן מאפשרות את שמירת הציר פתוח אלא במחיר כבד של נפגעים נוספים.
באשר לירי הצלפים, נטען בפני הוועדה כי מדובר במכשיר מדויק מאין כמותו. היו שגרסו כי מדובר באמצעי בטוח יותר לשימוש מאשר אמצעים קטלניים פחות (שימוש בכדורי גומי), ועדיף עליו מנקודת המבט של מניעת פגיעה בלתי-נחוצה באזרחים; אולם להערכתם, הדיוק המאפיין ירי זה אינו שולל את העובדה שמדובר בתחמושת חיה אשר השימוש בה עלול להיות קטלני.
במכתב האזהרה ששוגר לניצב רון לקראת מסקנות הוועדה נאמר בין השאר: "בהיותו מפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל, ב-2.10.2000 היה אחראי להפעלה של ירי צלפים באש חיה במסגרת העימותים הקשים בין כוחות המשטרה שפיקד עליהם לבין מתפרעים באום אל‑פחם. ירי זה בוצע בלא שהייתה לכך הצדקה, תוך פגיעה בשבעה אנשים לפחות, ובאחד המקרים אף נגרם מותו של אדם. רון הורה ופיקד אישית על ירי צלפים לעבר מיידי אבנים, ללא הצדקה ובניגוד להוראות המחייבות במשטרה בנוגע לשימוש באש חיה. לבד מכך שעצם הירי נעשה ללא הצדקה, ראויים להדגשה המעשים והמחדלים הבאים: (א) לא היה צידוק למתכונת הירי, בו ירו שלושה צלפים בעת ובעונה אחת לעבר מיידי אבנים; (ב) הירי נעשה תוך שימוש בכדורים בקוטר גדול; (ג) מנסיבות העניין בכללותן עולה כי ירי הצלפים בוצע למטרות הרתעה ופיזור הֲפָרות סדר, בניגוד להוראות המשטרה; (ד) לפני ביצוע ירי הצלפים לא ניתנה אזהרה לאזרחים שהשתתפו במהומות על הכוונה לעשות שימוש בירי חי, בניגוד לנוהלי המשטרה ובניגוד למתחייב מן הצורך להימנע ככל האפשר מיצירת סיכון מיותר לחיים ולבריאות; (ה) לאחר ביצוע ירי הצלפים נמנע מלדאוג לתיעוד כלשהו של ירי הצלפים או של תוצאותיו, למרות שתיעוד כזה התבקש מנסיבות העניין ומנוהלי המשטרה; (ו) לאחר ביצוע ירי הצלפים לא דיווח עליו [לגורמים המתאימים]" (www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1712508,00.html).
לפי פסיקת הוועדה, "ירי הצלפים לא סייע להרגיע או לפזר את המתפרעים הרבים באזור אום אל-פחם, ובסופו של דבר נדרשו כוחות המשטרה לסגור את ציר ואדי ערה ולפנות את צומת אום אל-פחם. למעשה, כבר לאחר הפעמים הראשונות של ירי הצלפים והפגיעה במתפרעים הוברר שאין בכך כדי לסיים את ההתפרעות. במצב דברים זה, ולנוכח המחסור הגדול בכוח אדם בגזרות אחרות שבאזור הצפוני, אחת השאלות המתעוררות לעניין זה היא לשם מה המשיכו כוחות המשטרה להתעמת בצומת, כשצריך היה להיות ברור שאין בכך כדי להשבית את ההתפרעות; מה גם שקיום ההלוויות באותו יום היה צפוי להגביר את העימותים וההתפרעויות".
נספח: ריאיון עם מפקד המחוז הצפוני לשעבר, ניצב בדימוס אליק רון
אלכסנדר (אליק) רון נולד במושב תל עדשים. בשירותו הצבאי היה מפקד יחידת העילית שלדג. בתקופתו הועברה היחידה לפיקוד חיל האוויר. בשנים 1992-1988 היה מפקד יחידת העילית של משטרת ישראל ללחימה בטרור – הימ"מ. רון שימש כמפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל במשך כארבע וחצי שנים, ובכלל זה בעת אירועי אוקטובר 2000. מסקנתה של 'ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות אלה (ועדת אור)' הייתה כי אליק רון נכשל בתפקידו, ואי לכך המליצה שלא ימלא עוד כל תפקיד בתחום ביטחון הפנים.
בשיחה נרחבת שערכתי עם רון (ריאיון אישי, רון, 18.7.2007), הוא סיפר על הרקע המקצועי שלו והתייחס בהרחבה לאירועי אוקטובר 2000. רון פתח את השיחה בהכרזה: "מעולם לא הייתי צלף". עם זאת הבהיר כי בהיותו אוהד של היסטוריה צבאית התעניין תמיד בתחום הצליפה כנושא עיקרי, וכי נושא זה "תמיד מצוי אצלי בראש". אחד הדברים שהטרידו אותו בזמנו היה חשיפה לחומר מודיעיני שציין כי צבאות ערב החלו להצטייד ברובי דרגונוב: "תמיד האמנתי בנשק הרוסי", העיר. רון נתקל לראשונה בצלפים מקצועיים במסגרת פיקודו על הימ"מ.
[בתמונה: פרסום עדותו של אליק רון באתר ynet]
רון סיפר באשר לאירועי אוקטובר 2000 כי ביקש תגבורת של צלפי ימ"מ מכיוון שבהערכת מצב של השב"כ ומודיעין המשטרה דובּר על הפעלת נשק חם. במהלך אירועי אוקטובר הופעל אכן נשק חם נגד שוטרים. הצלפים נקראו לשם אבטחה, במקרה של הפעלת נשק חם. רון השיב לשאלתי לגבי סוג הנשק שהצלפים נשאו עִמם: "במצב שהיה, לא היה בראש מעייניי עם איזה נשק הם הגיעו; לא שאלתי אותם אפילו". הוא הוסיף: "היום, בחכמה שלאחר מעשה, הייתי מפעיל משהו אחר". הוא ציין במפורש: "ההחלטה לשימוש בצלפים הייתה שלי. לא ביקשתי רשות ולא דאגתי לדווח לאף אחד". לטענתו, "קלע דוד הורג [...]. לא היה לי באותו זמן שום דבר להתמודד עם הטווח של קלע דוד. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה אזרחי ישראל השתמשו בנשק הזה [...]. מבחינתי, הם ניסו להרוג [...]. כדורי גומי יעילים עד לטווח של 40 מ'; קלע דוד מהווה סכנה בערך לטווח כפול. הכלי לא מספיק מדויק, אבל קיימת סכנה פוטנציאלית ממשית".
רון הדגיש כי נתן הוראה לירות מתחת לקו הברך (כדי להמעיט את הסכנה של פגיעה בעורק המפשעה ומוות כתוצאה מכך), למרות שהוראה זו חריגה: "צלפי ימ"מ מיועדים להרוג". הוא קבע נחרצות: "אף אחד לא נהרג על ידי צלפים; אף אחד לא יכול להוכיח את זה".[ראה הערה † בסוף המאמר] הוא המשיך והבהיר: "אני מסתמך על הצלפים. הסיכון שמישהו ייהרג קטן". לשאלתי באשר לירי מטחים, רון השיב: "זו אשמתי המוחלטת [...]. בשל כמות האירועים הצלפים לא קיבלו תדריך מסודר [...]. זוהי התרגולת שלהם". רון קבע: "זה לא הציק לי ולא מציק לי. בהסתכלות לאחור, זהו לקח נלמד".
רון ציין: "אני יהודי קנאי: אתה שורף את הדגל, אני אוריד לך את הראש. אני יהודי קנאי למדינה הזאת". הוא המשיך והצהיר: "ויתרתי מראש על איזה שוליים של הדמוקרטיה". לסיכום עניין זה הוא אמר: "אני מוכן לאבד, להרוג ולשרוף כדי לאבטח את מדינת היהודים". בהתייחס לפלסטינים: "מתחת לקרום הדק שאנחנו מהלכים עליו קיימת לַבָּה גועשת. עם רקיעה גסה הלַבָּה מתפרצת". הוא הזהיר: "בנטייתי למדינת היהודים אני אומר לערבים 'הרף!'. אתם תביאו על עצמכם את 'נַקְבָּה ג'". הוא הוסיף: "אירועי אוקטובר 2000 היו חלק מן העניין הזה. אני כמפקד המחוז לא יכול לתת לציבור כלשהו לפרוע חוק בצורה כלשהי. אם אדרש להשתמש בכוח – אשתמש בכוח. פורעים ערבים לא יסגרו כביש ולא יתקפו יישוב יהודי. זוהי חציית קו אדום".
הוא סיפר כי לאחר פרסום דוח ועדת החקירה כתב שיר. למרבה שמחתו, מצא שהנוסח שלו תלוי בתחנות משטרה רבות. להלן מילותיו: "ראיתי שופטים בגלימה מתבדרת, מול אגרוף הפורעים המונף בתֵגר. נמלטים באֵימה דרך דלת אחרת, וראיתי היכל שנשבר. וברחתם אחת וברחתם שנית, והכרזתם שביתה עד שוריינתם זכוכית. וחשבתי ראוי זאת לומר, להבהיר, ומול אגרוף הפורעים המונף בתֵגר, לא מרשים משמרתם להפקיר" (ריאיון אישי, רון, 18.7.2007).
אירועים נוספים
הוועדה מצאה שני אירועים נוספים שבהם ירו צלפי הימ"מ לעבר אזרחים: ב-8 בספטמבר 1982, צלפי הימ"מ ירו למוות באדם שהרג קודם לכן ארבע נשים, והחזיק בידו תת-מקלע. ב-10 במאי 1994, במִתחם של עוזי משולם ביהוד פתח אחד מחסידיו באש לעבר מסוק משטרתי שחג מעל המתחם, ואז צלפי הימ"מ ירו בו והרגוהו (ראו הדמיון לאירוע רובי רידג' להלן) [לתיאור מורחב של פרשת עוזי משולם לחץ כאן]. הוזכר גם מקרה נוסף שהתרחש בשכונת הקטמונים בירושלים, שבו חייל מילואים השתגע, עמד על גג וירה באוויר לכל הכיוונים. כאשר החל לכוון את הנשק, ירו בו לוחמי הימ"מ והרגוהו (ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000 – דין וחשבון, אוגוסט 2003).
מן המידע שהתקבל ממפקדי הימ"מ לשעבר עולה כי רק בשניים או בשלושה מקרים צלפי ימ"מ ירו באזרחים בתחומי המדינה. בכל אותם מקרים האנשים שנורו החזיקו בידם נשק חם, אוטומטי, ובכל אותם המקרים הם אף ירו בנשק לפני כן. אין בהיסטוריה של הימ"מ מקרה הדומה לזה של שימוש בצלפים באירועי אוקטובר 2000, כאשר צלפים ירו במתפרעים שאינם אוחזים בנשק חם ואינם מהווים, כמבואר לעיל, סכנה מידית.
ב-29.9.2000, באירוע בהר הבית, ירה צלף של הימ"מ לעבר שני מתפרעים. המשטרה ניצבה באותו יום בהיערכות מיוחדת בהר הבית בעקבות ביקור ח"כ שרון במקום ביום הקודם, והיה חשש שביקור זה יביא בעקבותיו למהומות בהר. היערכות המשטרה סביב הר הבית לקראת אירועים מיוחדים נעשית לפי פקודה קבועה הנקראת "מעיין מתגבר". לגבי הצלפים נכתב בפקודה: "ימ"מ – יפרוס מערך צלפים סביב הר הבית על בסיס תוכנית מתואמת עם מחוז י-ם". באותו יום, כחלק מהתרגולת הקבועה, הוצבו צלפי ימ"מ על גג המחכּמה – מבנה שנמצא בקצה רחבת הר הבית מעל לכותל. בשלב מסוים הבחין צלף של הימ"מ בשני צעירים על גג המוזיאון האסלאמי שצמוד לשער המוגרבים – השער לידו עמד חלק ניכר מכוחות המשטרה. הצעירים נראו כשהם משליכים לבנים ומוטות ברזל כלפי מטה, למקום בו עמדו קציני המחוז. הצלף לא יכול היה לראות את הקצינים או לבדוק אם מי מהם נפגע, אך העריך כי הם בסכנה חמורה. הוא דיווח בקשר למפקדיו על מה שהוא רואה וקיבל אישור לירות לכיוון רגליהם של אותם שניים שעל גג המוזיאון. יש לציין כי היה אתו צלף נוסף, ובבניין המחכּמה עצמו היו שני צלפים נוספים. לאחר קבלת האישור הצלף ירה באופן מהיר שלושה כדורים לעבר השניים שעל גג המוזיאון. לדבריו, הירי נמשך שלוש או ארבע שניות והוא בוצע במהירות מאחר שהשניים עמדו, ממש באותו רגע, להשליך חפצים לכיוון מטה. לדבריו, הוא ראה כי השניים בהם ירה נפגעו, והבחין כי הם שרויים בהכרה; אחד ניסה לזחול והשני התיישב ותפס את רגלו. לדברי הצלף, מספר שניות אחרי הירי שביצע הוא הבחין בשוטרים רצים מכיוון שער המוגרבים כשהם נושאים אלונקה עם פצוע. מאוחר יותר נודע לו כי פצוע זה היה ניצב יאיר יצחקי, מפקד מחוז ירושלים, אשר נפגע בראשו. יצחקי איבד את הכרתו ופונה לבית החולים, שם אושפז להמשך טיפול. אפשר להניח כי יצחקי אכן נפגע מהטלת החפצים לעברו מגג המוזיאון, שכן חבורת הפיקוד עם יצחקי בראשה עמדה ממש ליד קיר המוזיאון.
הוועדה הסיקה כי "לנוכח המתואר לעיל, ברור ששני אירועי הירי – זה שבהר הבית וזה שבאום אל-פחם – שונים מאוד זה מזה, ואין להסיק מהירי ב-29.9.2000 כאילו הייתה הצדקה גם לירי הצלפים באום אל‑פחם".
מקרה להשוואה – רוּבּי רִידְְג', ארצות הברית
המקרה של רוּבִּי רִידְג' (Ruby Ridge) התרחש באוגוסט 1992 בנחלה של משפחת וויבר (Weaver), הממוקמת בצפון אוֹהַיוֹ שבמערב התיכון של ארצות הברית. בעקבות שרשרת של אירועים שהובילו להריגתם של בנו של בעל הנחלה רנדי וויבר ושל מַרשל של ארצות הברית, צרו סוכנים פדרלים על הבית שבו התבצרו רנדי ובני משפחתו וכן ידידו קווין האריס (Harris).
באירוע פעלו 11 צלפים-מאתרים של יחידת העילית המכוּנה 'צוות חילוץ בני ערובה' של האף‑בי-איי (FBI Hostage Rescue Team) – יחידה שנוסדה ב-1982, ומיועדת לתפקד ככוח לאומי ללחימה בטרור במצבים רגישים ומסוכנים באופן קיצוני. הצלפים הוזעקו למקום מבסיסם שבקוואנטִיקוֹ, וירג'יניה. ביניהם נמנה לוֹן טוֹמוֹהִישָׁה הוריאוצ'י (Lon Horiuchi), צלף-מאתר ומפקד צוות – בוגר ווסט פוינט וקצין לשעבר בחיל הרגלים של צבא ארצות הברית, בן 45, ממוצא יפני שגדל בהוואי (ראו תמונה משמאל).
[בתמונה משמאל: צלף 'צוות חילוץ בני ערובה' של האף‑בי-איי לוֹן טוֹמוֹהִישָׁה הוריאוצ'י]
הוריאוצ'י ירה ופצע ב-22 באוגוסט 1992 בשעה 17:58 אחר הצהריים את רנדי בזרוע ימין, לאחר שהעריך כי הוא מתכונן לירות אל עבר מסוק של צוות החילוץ שחלף מעל הבית במשימת תצפית. שניות ספורות לאחר מכן, כאשר רנדי, בִּתּוֹ בת השש-עשרה שרה וידידו קווין ברחו אל תוך הבית, הוריאצ'י ירה ירייה שנייה לכיוון קווין. בהתאם לעדויות, "קווין הושיט את ידו השמאלית אל הדלת, ופסע צעד אחרון כלפי הפתח. הוריאצ'י עקב אחרי המטרה הנעה, וכיוון את הרובה מעט לפניה. הצלב של הכוונת הטלסקופית ניצב על קצה הדלת או על חלק העץ של הדלת. הדלת הייתה פתוחה לרווחה והוריאצ'י יכול היה לראות את הפתח כולו, מלבד החלק התחתי שלו. בזמן הירייה, ה'מטרה' החזיקה את הנשק בידה הימנית והושיטה את ידה השמאלית. הוריאצ'י ראה את האדם נרתע כאילו נפגע, ואז נופל ונעלם בתוך פתח הכניסה. לאחר כ‑30 שניות שמע צווחה של אישה; הוא הניח שהאישה צווחת מכיוון שקווין נפגע. למעשה, ויקי וויבר, שעמדה מאחורי הדלת לא-חמושה ואחזה בזרועותיה את בִּתה אלישבע בת עשרה החודשים – נורתה למוות על ידו" (www.byington.org/Carl/ruby/ruby4.6.htm).
להלן סרטון יו-טיוב המתאר את האירוע, ומאפשר לראות את הבקתה של רובי וויבר ומשפחתו ברובי רידג', צפון אידהו:
דוח של מחלקת המשפטים האמריקנית (1993) מצא כי הירייה הראשונה שנורתה על ידי הוריאצ'י עמדה באמות המידה של "סבירות אובייקטיבית" הנדרשות על ידי החוקה לשימוש חוקי בכוח קטלני. לעומת זאת, הירייה השנייה – שנורתה ממרחק של 200 יארד (כ-180 מ') – לא הייתה חוקתית, מכיוון שקווין ושני בני משפחת וויבר רָצו לתפוס מחסה ולא היוו סכנה ישירה ומידית. כוח המשימה האשים את הוריאצ'י באופן אישי על כך שירה לעבר הדלת מבלי שידע אם מישהו מצוי מצִדה השני, וגם את אלה שהחליטו על "כללי ההיתקלות" (rules of engagement) ששימשו באירוע זה. כללים אלה הורו לצלפים-מאתרים של צוות חילוץ בני הערובה כי לפני הודעה על כניעה הם יכולים לירות בכל גבר מבוגר חמוש שיופיע מחוץ לבית. מסקנת מחלקת המשפטים הייתה כי חלקים מסוימים מכללים אלה לא רק סותרים את המדיניות של הפעלת כוח קטלני הנהוגה באף‑בי-איי, אלא גם מנוגדים לחוקת ארצות הברית. יתר על כן, המחלקה קבעה כי כללים אלה לא היו ברורים ויצרו אווירה שעודדה הפעלת כוח קטלני שהביא להריגה לא מכוונת (www.mega.nu/batf/croaker/ruby0.htm).
בדיווח של צוות המשימה מ-10 ביוני 1994 נאמר כי כאשר מפקד צוות החילוץ, ריצ'רד רוג'רס (Rogers), נשאל אם הביא בחשבון את האפשרות שמבוגר עשוי להיצפות עם כלי נשק התלוי על כתפו או נישא באופן לא מאיים, השיב: "כן, הדבר הובא בחשבון, ולפי ידיעתי הצלפים‑מאתרים שלי וחברי הצוות האחרים שוקלים תמיד בבירור האם להשתמש בכוח קטלני; ובהתבסס על הכשרתם, על ניסיונם, ידעתי שהם ניחנים בכושר השיפוט הטוב ביותר לקביעת הזמן הראוי להשתמש בכוח קטלני". הוא אישר כי כללי ההיתקלות שהציע פירטו כי "כל מבוגר נושא נשק שייצפה בסביבת הבית של וויבר באזור קרב היריות עשוי וצריך להיות מושא לכוח קטלני". אחד מצלפי הצוות סיפר: "אני זוכר שהתבוננתי [ברוג'רס] זמן ממושך כאשר קרא מרישומים בכתב ידו. דבריו הפתיעו אותי" (Whitcomb 2001: 263).
רוג'רס טען כי דן בכלל זה עם סגן מנהל ה-אף-בי-איי לארי פוטס (Potts), שהסכּים אִתו באופן מלא. פוטס ראה במידע שהוצג בפניו על ידי שירות המַרשלים בסיס לכללי ההיתקלות המוצעים. הוא זכר כי הכללים המוצעים קבעו כי "כל מבוגר נושא נשק שייצפה בסמוך לביתו של וויבר או באזור קרב היריות עשוי להיות מושא לכוח קטלני. יש לעשות כל מאמץ להימנע מעימות כלשהו עם ילדים; אולם אם עימות כזה יהפוך לבלתי-נמנע מי שיעמוד בפני סכנת חיים או בפני פגיעה גופנית חמורה רשאי להשתמש במדיניות הרגילה של ה-אף-בי-איי להפעלת כוח קטלני" (opr/readingroom/rubyreport126_165.pdf/149.101.1.32).
מנהל האף-בי-איי לואיס ג' פרי (Freeh) אמר בעדות רִשמית (אוקטובר 1995): "בהתייחס לירייה השנייה של הסוכן המיוחד הוריאוצ'י, איני אומר שאני מאשר אותה; איני מנסה להצדיק אותה; איני אומר שהייתי יורה אותה; איני אומר שאחרים היו צריכים לעשות מה שהוא עשה. ודאי שאיני אומר שבנסיבות עתידיוֹת דומות סוכני אף-בי-איי או משטרה צריכים לירות ירייה כזאת. האף-בי-איי ישאף להתאמן בכדי להימנע ככל האפשר מתוצאות טראגיוֹת כאלה. החוקתיוּת של הירייה השנייה של הסוכן המיוחד הוריאצ'י היא אכן בעיה קשה. אין זה עניין שאפשר להתייחס אליו במונחים של 'שחור-לבן'. אין לענות על שאלה זו קטגורית או במידה רבה של ודאות. עם זאת, בשיקול כוללני אני סבור כי הירייה השנייה של הסוכן המיוחד הוריאצ'י הייתה חוקתית. בהתאם לכלל הנסיבות שסוכן מיוחד הוריאצ'י ניצב בפניהן ב-22 באוגוסט 1992, ובהתבסס על העדויות בכללן, אני מאמין שהיה זה חוקי בזמן ובמקום לירות את הירייה השנייה" (www.fas.org/irp/congress/1995_hr/s951019f.htm).
ב-1997 האשים התובע המחוזי של אידהו את הוריאצ'י בהריגה; אולם כתב האישום הוסר על ידי הרשות השיפוטית הפדראלית בהתבסס על 'פסקת העליונות' (Supremacy Clause), הנותנת עדיפות לחוקה הפדראלית על פני כל דבר חוק אחר (En.wikipedia.org/wiki/Ruby_Ridge).
[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Matthew Bricks&Stones D. לאתר flickr]
דיון ומסקנות
הפעלת צלפי משטרה מחייבת היכרות מעמיקה עם מערכת נשק מיוחדת זאת ועם שיטות הפעולה הייחודיות למפעיליה. היכרות כזאת חסרה במידה רבה בקרב מפקדים – הן במשטרה והן בצבא. בהיעדרה, וללא הריסון המתחייב, צלפים עלולים לחדול כאשר פעולתם נדרשת, או לפעול שלא כנדרש. מערכת הנשק הקטלנית הנתונה בידי הצלף מחייבת את המפקד להקדיש לצלפים תשומת לב מתאימה, ולהנחותם כנדרש – בהתאם להתניות הנורמטיביות-המקצועיות.
ההפעלה הלקויה של צלפים הביאה לשינוי תורת הפעלתם הן בישראל והן בארצות הברית. ועדת אור סיכמה את עבודתה בקביעה כי לא הייתה להערכתה הצדקה, בנסיבות כפי שהיו בצומת אום אל‑פחם ב-2.10.2000, לעשות שימוש בירי צלפים אל המתפרעים במקום. "הפעלת הצלפים בידי האחראים להם, ללא אזהרה מוקדמת על הכוונה לעשות כן, נַגדה את ההוראות ואת הנהלים המחייבים במשטרה והיא נגועה במחדל של אי נקיטת צעדים סבירים המתבקשים לשם מניעתו של נזק ירי הצלפים או הקטנתו".
הוועדה קבעה כי "תחמושת חיה אינה מתאימה בשום פנים ואופן לשמש לפיזור הֲפָרות סדר". הפעלת צלפים "מתחייבת זהירות מופלגת", ויש להגבילה "למצבים של סכנת חיים ממשית ומידית". הוועדה הוסיפה: "אין לשכוח שגם בפגיעה ברגליים מירי של אש חיה יש פוטנציאל לגרימת נזק קשה, ואין לעשות בכך שימוש אלא במקרה של סכנה ברמת סבירות גבוהה לכוחות המשטרה או לאזרחים, אשר אין אפשרות להימנע ממנה בדרך אחרת".
בעקבות מסקנות ועדת אור, ממשלת ישראל קיבלה החלטה בדבר "תורת ההפעלה של משטרת ישראל בתחום הפרות הסדר – יישום והמלצות" (החלטה מס' 2032, 13.6.2004). היא קובעת בין השאר: "אש חיה אינה אמצעי לפיזור הפרות סדר. השימוש בכלי ירייה עשוי שיתרחש בכל שלב בהפרות הסדר רק במקרה של סכנת חיים ממשית ומידית, ויהיה בהתאם לפקודות המשטרה (6.4.2014)". הממשלה קבעה באופן מוגדר כי "אנשי הימ"מ, לרבות צלפים, לא יופעלו ככוח לטיפול בהפרות סדר, אלא כמענה לאיוּמים הנמצאים במסגרת הטיפול הייחודי של כוח זה, כמו הטיפול במצבים של סכנת חיים". הממשלה רשמה לפניה כי "לטיפול בהפרות סדר בהר הבית קיימת תורת הפעלה נפרדת, שונה וייחודית. עם זאת, גם באירועים של הפרות סדר בהר הבית תקוים המדיניות לפיה אין שימוש באש חיה כלפי מפגינים אלא במקרה של סכנת חיים".
הוועדה ציינה כי "באום אל-פחם השתמשו הצלפים בכדורים בקוטר 7.62 מ"מ"; זאת בין השאר מכיוון שלצלפי הימ"מ לא היו אמצעים להפעלת תחמושת בקוטר קטן יותר [0.22 אינץ]. אליק רון העיד: "לוּ הייתה ברירה, הייתי מנסה ראשית 22." (עדות אליק רון, תמליל מלא, חלק ב – www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1086630,00.html). "נוהל מבצעי – נוהל פתיחה באש" של משטרת ישראל הנוהג כיום (תאריך עדכון: 16.12.2015) מדגיש אכן כי "אין לפתוח באש לפי הוראות אלו אלא במקרה של סכנה מוחשית ומידית לחיי אדם". וכן: "גם במקום בו קמה סמכות לפתוח באש לפי נוהל זה ייעשה, ככל הניתן, שימוש בירי באופן המינימלי הנדרש למניעת הסכנה. לדוגמה: תינתן עדיפות לירי ברוגר [0.22 אינץ] במקום בו הדבר אפשרי, כאשר כלי נשק זה מצוי בידי הכוח".
ברור שגם תרגולת של 'ירי מטחים' היא חריגה, ויש להשתמש בה בנסיבות מבצעיות מוגדרות היטב. הוועדה קבעה כי "תחילה ירו שני צלפים לעבר כל מטרה. אחרי כן, כשהיו ארבעה צלפים ביחד, ירו שלושה לעבר כל מטרה. לפי תרגולת של הימ"מ, כמה צלפים יורים באותה מטרה כדי להגביר את סיכויי הפגיעה. רון, אשר שירת בעבר כמפקד הימ"מ, העיד שתרגולת זו מוכרת לו וכי הוא מבין שהדבר מגביר את הסיכון לפגיעה חמורה. אכן, חלק מן הנפגעים באותו יום נפגעו מיותר מכדור אחד, כפי שעולה מסקירת תוצאות הפגיעה מירי ברגליים באותו יום. הוועדה סברה כי "בנסיבות העניין לא היה מוצדק ירי של שלושה צלפים לעברו של כל מיידה אבנים. ראינו שבפקודות המטה הארצי נדרש, בין היתר, ש'השימוש בכלי הירייה [...] ייעשה במידה שלא תעלה על מה שסביר לעשות למניעת אותה פגיעה'. הירי לעבר מיידה האבנים נועד לנסות ולמנוע ממנו להמשיך במעשיו. די היה בירי של כדור אחד ברגלו כדי לנטרלו [...]. התִרגולת של צלפי הימ"מ לירות שלושה במטרה אחת יכולה להיות טובה ומוצדקת במקרים אחרים. אלה המקרים הטיפוסיים שהצלפים מאומנים לקראתם. כך, כלפי מי שעמד לירות בכלי נשק מידית כלפי אחר; כך, במקרה של רצון לנטרל חוטפים של בני ערובה. במקרים כאלה, הפגיעה היא באדם המהווה סכנה ברמה גבוהה, ונדרש לנטרלו ביעילות ובמהירות. לא כך בענייננו".
באשר לארצות הברית, מנהל האף-בי-איי לואיס ג' פרי אמר בעקבות האירוע ברובי רידג' בהתייחס ל'כללי ההיתקלות': "האף-בי-איי יפעיל מעתה כוח קטלני בהתאם למדיניות של מחלקת המשפטים, המתירה הפעלה כזאת רק למול סכנת חיים מידית או סכנה לשלמות גופו של שוטר או של אדם אחר [...]. כללי ההיתקלות לא יהיו עוד לעולם נתונים לפרשנות כה מרחיבה [בדומה למצב ברובי רידג']. במצבי משבר עתידיים לא תהיה אי‑בהירות כלל ביחס לזיקות הגומלין בין מדיניוּת של הפעלת כוח קטלני לבין כללי היתקלות. מדיניות הפעלת הכוח הקטלני הרשמית תהיה המדיניות התִקנית היחידה, למרות שמפקדים בזירה יורשו להוסיף ולהגביל הפעלת כוח קטלני שיידרש" (www.fas.org/irp/congress/1995_hr/s951019f.htm).
לסיום אציין דוגמה מובהקת להפעלה מוצלחת ומובהקת של צלפים: 'אוטובוס האימהות' (מרס 1988) – השתלטות על אוטובוס חטוף על ידי שלושה אנשי פת"ח, ובו עשר נשים שהוחזקו כבנות ערובה. לוחמי ימ"מ הוזעקו לזירת האירוע, בסמוך לסיום האולטימטום שהציבו המחבלים להריגת בנות הערובה. לאחר דקות אחדות נשמעו יריות מתוך האוטובוס. בהמשך דיווחו צלפי הימ"מ כי שלושת המחבלים נמצאים על הכוונת שלהם, וניתן להם אישור לפעול. במטח של הצלפים נפגעו שני מחבלים. לוחמי היחידה פרצו לאוטובוס, הרגו את המחבל השלישי, וחילצו את בני הערובה (www.police.gov.il/yamam/contentPage.aspx?pid=536&mid=63).
מקורות
- ועדת אור, ועדת חקירה ממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים בחודש אוקטובר 2000. ירושלים, אוגוסט 2003.
- סאבא, לינא, אירועי אוקטובר 2000: האם כובד עקרון השוויון בפני החוק? ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2011.
- לדמוקרטיה, 2006: 190-175.
- Whitcomb, Christopher, Cold Zero: Inside the FBI Hostage Rescue Team. New York: Warner Books, 2001.
פסקי דין
- א"ע 751/68, חמאמה רעד ואח' נ' מדינת ישראל, 17.2.1971).
- ע"פ 8133/09, 8181/09, שחר מזרחי נ' מדינת ישראל, 2009.
- ת"פ 6088/07, מדינת ישראל נ' מזרחי, 7.6.2009.
ריאיון אישי
- ניצב (דימ') אליק רון, מפקד המחוז הצפוני לשעבר, משטרת ישראל.
העשרה
- פנחס יחזקאלי (2007), אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי בישראל, 28/4/07.
- ג'יהאד קבלאן, אנה אזארי (2007), עימותים בין כוחות הביטחון בישראל לערבים בישראל לפני אירועי אוקטובר 2000, 28/4/7.
- פנחס יחזקאלי (2016), פרשת עוזי משולם, 26/10/16.
הערות
- סאבא, לינא, אירועי אוקטובר 2000: האם כובד עקרון השוויון בפני החוק? ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2011.
- Miller, Seumas, Shooting to Kill: The Ethics of Police and Military Use of Lethal Force. Oxford: Oxford University Press, 2016.
- Whitcomb, Christopher, Cold Zero: Inside the FBI Hostage Rescue Team. New York: Warner Books, 2001.
- [†]ועדת החקירה קבעה: "באירועים באום אל-פחם נהרג מסלח אבּו ג'ראד, תושב דיר אל בלח שברצועת עזה. הוא נפגע כשהיה באזור המכתש הנמצא בצד הצפוני של כביש הכניסה לאום אל-פחם, באזור הנמצא מתחת לבית הידוע כ'בית האדום'. גופתו נותחה במכון הפתולוגי, ונמצא כי מותו נגרם עקב חדירת שני רסיסי קליע לצד השמאלי של בית החזה [...]. רסיסי הקליע שהוצאו מגופתו של אבּו ג'ראד נשלחו לבדיקה במעבדה הבליסטית של המשטרה, וכן גם כדורים מקוטר 7.62 מ"מ שמשמשים את כלי הנשק של צלפי הימ"מ [...]. הרכּב המתכות של רסיסי הקליע הושווה עם הרכּב המתכות של הקליעים השלמים שנשלחו למעבדה [...]. נמצא כי הרכב המתכת של רסיסי הקליע זהה להרכב המתכת של כדור ה-7.62 שבהפעלת צלפי הימ"מ, ושונה מהרכב המתכת של שאר סוגי הקליעים. מבדיקות אלה מתבקש, ברמה גבוהה של ודאות, כי הקליע שרסיסים שלו גרמו למותו של מסלח אבּו ג'ראד נורה על ידי צלפי הימ"מ".
