[בתמונה: פלנקס יווני. התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים באתר בנושא חנוכה, לחצו כאן]

עודכן ב- 7 בדצמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

המאמר מתאר - אלה מול אלה - את הצבא הסלווקי ואת המחנה היהודי ובעלי בריתו, בניצחון החשוב ההוא של המקבים על הממלכה הסלווקית, והמלך אנטיוכוס הרביעי אפיפאנס בשנת 167 לפני הספירה, והממלכה היהודית הריבונית שהוקמה בשנת 140 לפני הספירה.

את הידע שלנו על שהתרחש אנחנו חייבים לכנסייה הנוצרית. גרסת הצד המכבי לאירועים תועדה בספרי המכבים, אבל, ספרים אלה לא נכללו בתנ"ך, יחד עם שאר הספרים החיצוניים, הכנסייה הנוצרית, לעומת זאת, הכלילה אותם, יחד עם ספרים חיצוניים אחרים, בברית הישנה שלה וכך ניצל התיאור ההיסטורי של מרד המכבים לדורי דורות. הסיבה לכך הייתה, כפי הנראה האיסור של האימפריה הרומית על היהודים לקרוא בהם ולהחזיק בהם, כיוון שהם נתפסו כחומר חתרני מתסיס באוכלוסיה שמרדה בהם שלוש פעמים: במרד הגדול (67 לספירה), במרד התפוצות האכזרי (115) ובמרד בר כוכבא (132). גם מחברי הקאנון העברי העדיפו להותיר את מעללי המכבים מחוץ לגרסה הרשמית של התנ"ך מאותו חשש בדיוק - שיעודד מרידות - שהסתיימו בגלות ישראל מארצו (שלו, 2016).

הצבא הסלווקי

בזמנו של אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס, ראו דיוקן בתמונה למטה) הייתה עדיין ממלכת בית סלוקוס המעצמה בעלת הפוטנציאל הצבאי הגדול ביותר במזרח ההלניסטי; רק במאמץ מיוחד יכלה המעצמה היריבה, התלמית, להעמיד כוח בשדות-הקרב המכריעים שישתווה פחות או יותר לכוח הצבאי הסלוקי.

[בתמונה: אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס). התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Classical Numismatic Group, Inc. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

לא נודעו מספרים בדוקים, לא על גודל האוכלוסייה של הממלכה הסלווקית בכלל, ולא על מספריה של זו המוקדונית-היוונית בתוך האוכלוסייה הכללית של הממלכה. מלכי בית סלווקוס לא גייסו כמעט לצבאם את האוכלוסייה המקומית המזרחית של סוריה. חיל-הרגלים הכבד - הפלנקס המוקדונית המסורתית שהייתה עיקר משענתם של הסולוקים (ראו התמונה בראש הדף) - מורכב היה בראש-וראשונה מן המתיישבים הצבאיים המוקדונים-היוונים שבתוך ממלכתם, ומשכירים שגויסו בעולם היווני. במיוחד הייתה חשובה ההתיישבות המוקדונית-היוונית בצפון סוריה. בתחומה של ארץ-ישראל עצמה, יש להצביע על סמריה כעל מקור כוח-אדם לצבא הסלווקי, וכן על ערים מסוימות שבעבר-הירדן המזרחי וגם על ערי-החוף, אך ללא ספק, שימשו גם בימי אנטיוכוס אפיפנס שכירים שונים מן העולם היווני.

בין המפקדים הגבוהים והנציבים של קוילה-סוריה ופיניקיה היו איטולים, וכן אנשים מן הפלופונס (כמו העיר דימה שבאכאיה), וכן היו יחידות שלמות שהורכבו משכירים בני ארצות מסוימות, מיסים, בני קפריסין, ופרשים תרכיים מופיעים יחד עם גורגיאס בקרבות באדום לאחר טיהור המקדש.

במקורות מצוינים מספרים גבוהים ביותר של אנשי-הצבא הסלווקיים, שלקחו חלק במערכה נגד היהודים:

• על שני הניסיונות הראשונים של הממלכה הסלווקית לדכא את המרידה - מסעותיהם של אפולוניוס וסירון - אין ספר מקבים א מוסר מספרים (מקבים ב אינו דן במאורעות אלה). על אפולוניוס שאסף צבא גדול משומרון וביחס לסירון נאמר רק, שאנשי יהודה מעטים היו לעומת הרבים שהיו עם סירון (מקבים א ג טז-יח).
• מספרים מפורשים היו בספר מקבים א, רק ביחס למסע השלישי בהנהגתו של תלמי בן דורימנס: ארבעים-אלף רגלים ושבעת-אלפים פרשים (מקבים ב ח ט מזכיר כאן רק עשרים-אלף איש).
• במסע המלחמה הראשון של ליסיאס לקחו חלק לפי ספר מקבים א (ד כח) שישים-אלף רגלים וחמשת-אלפים פרשים; ואילו במסע ליסיאס השני לקחו חלק - לפי אותו מקור (ו ל) - מאה-אלף רגלים, עשרים-אלף פרשים ושלושים ושניים פילים. ספר מקבים ב יא ב נוקב במספר שמונים-אלף, ביחס למסע ליסיאס הראשון.

מה באשר לפוטנציאל הצבאי של הממלכה הסלווקית? המקורות מפרטים את אבידות הסלווקים, וגם את כמות הלוחמים כמפורט:

• בהסתערות של היהודים ליד בית-צור נהרגו אחד-עשר אלף רגלים של האויב ואלף ושש-מאות מפרשיו;
• אשר למסע ליסיאס השני, נמנים בספר מקבים ב יג א, מאה ועשרה אלף רגלים וחמשת-אלפים ושלוש-מאות פרשים, עשרים ושניים פילים ושלוש-מאות מרכבות מלחמה מצוידות בחרמשים.
• בפיקודו של בקכידס בקרב נגד יהודה המקבי, במערכת אלעשה, היו עשרים-אלף רגלים ואלפיים פרשים.

רובם המכריע של מספרים אלה נראים מופרזים מאוד, ביחס לפוטנציאל הצבאי של הממלכה הסלווקית, כפי שעולה ממקורות אחרים. מספר אנשי-הצבא הסלווקים המובא בספר מקבים א, ביחס למסע ליסיאס השני - מאה עשרים אלף אנשי-צבא - עולה בהרבה על מספרי הצבאות שהטיל בשעתו אנטיוכוס השלישי למערכות המכריעות של ימי מלכותו: למערכת רפיח נגד תלמי הרביעי (שנת 217 לפני-הספירה); ולמערכת מגנסיה נגד הרומאים (שנת 189 לפני-הספירה), ועוד יותר על הצבא שריכז אנטיוכוס אפיפנס למסדר של דפני (שנת 166 לפני-הספירה). מן המספרים שהובאו לעיל נשמע ריאלי רק המספר הקשור במלחמתו של בקכידס נגד יהודה המקבי.

נשווה אפוא את המספרים של הצבא הסלווקי במערכות יהודה - לפי ספרי המקבים - עם הנתונים האחרים על הצבא הסלוקי, המתקבלים בעיקר מן המסורת הפוליבינית שעניינה בשלוש ההזדמנויות הבולטות שמנינו:

• במסדר של דפני, שהתקיים בפרוס המערכות ביהודה (פוליביוס, ל, 25 = לא, 3), השתתפו עשרים-אלף איש מזוינים ומאומנים לפי מתכונת הפלנקס המוקדוניות; יש להוסיף לאלה חמשת-אלפים אנשי-צבא נבחרים ומזוינים כדרך הלגיונות הרומיים, ובסך הכל עשרים וחמישה אלף איש. שוב, כמו במערכות נגד יהודה המקבי מופיעים כאן חיילים מיסים ותרכים (חמשת-אלפים מיסים ושלושת-אלפים תרכים). אך גם כאן עולה השאלה אם הללו היו שכירים תרכים ומיסים שבאו במישרין מתרכיה או ממיסיה או שהיו אלה אנשי-צבא שבאו מתוך ההתיישבות הצבאית בתוך הממלכה הסלוקית גופא. בצדם נמנים שלושת-אלפים קיליקים שהיו חיל רגלים קל וכן אנשי-צבא גלטים. חיל-הפרשים של אנטיוכוס, שעבר בסך באנטיוכיה, מגוון היה לפי הרכבו, ובלטו בו אלף פרשים מדים, ונוספו עליהם מרכבות מלחמה. בסך-הכל מנה הצבא שעבר בדפני יותר מחמישים-אלף איש ; לפיכך אפשר להגיד שחיל-הרגלים, כבד השריון, היה לא פחות ממחצית הכוח.
• בקרב רפיח התקרב הצבא הסלווקי למספר של שבעים-אלף איש. בסיכומו של פוליביוס (ה, 79) נאמר שהרגלים מנו שישים ושניים אלף חיילים, ששת-אלפים פרשים ומאה ושניים פילים. מתוך אלה ציין פוליביוס שהפלנקס הסלווקית מנתה עשרים-אלף איש. אולם בצד זה, הוא מנה גם כוח של עשרת-אלפים אנשי-צבא נבחרים מכל הממלכה שמזוינים היו כדרך המוקדונים (רובם ארגירספידים - בעלי מגיני כסף) וחמשת-אלפים שכירים. הצבא הסלווקי כלל גם חיל רגלי קל זיון ויחידות מיוחדות, שהיו מורכבות ממדים ועמים איראנים אחרים, קשתים וקלעים פרסים, אנשי-צבא כרתים וערבים.

[בתמונה: פלנקס יווני. התמונה היא נחלת הכלל]

• צבא סלווקי גדול הוטל גם לקרב המכריע נגד הרומאים במערכת מגנסיה, שבעים ושניים אלף איש. המספרים הגבוהים ביותר של אנשי-צבא סלווקים מתייחסים למאמץ הכולל האחרון של הממלכה, מסעו של אנטיוכוס השביעי נגד הפרתים. לפי המקור העיקרי מנה צבאו של אנטיוכוס שמונים-אלף לוחמים (יוסטינוס, לח, 10, 2). כל המספרים האלה, הקשורים במאמצים הגדולים ביותר של הממלכה נגד המעצמות העוינות או במסדר של דפני, קטנים בהרבה, למשל, מן המספרים הנקובים בספרי המקבים בהקשר של מסע ליסיאס השני. לפיכך אין אפשרות אחרת אלא לפסול את מהימנותם של מספרים אלה ולהתייחס אליהם כאל גוזמאות השגורות בהיסטוריוגראפיה העתיקה בכלל, לבד מכמה מקורות יוצאים מן הכלל.

 הצבא היהודי

ומה ביחס למספרי הצבא היהודי בשלבי המרד הראשונים?

לרשותו של יהודה עמד תחילה רק חלק מן הפוטנציאל הצבאי של היישוב החקלאי של יהודה המצומצמת והפלכים המיושבים יהודים סמוך ליהודה. עם ההצלחות הראשונות, הועמד פוטנציאל זה בצורה מעמיקה יותר לרשותו.

ביחס לקרבות הראשונים של יהודה המקבי (נגד אפולוניוס וסירון) לא נמסרו מספרים, לא במה שנוגע לצבא יהודה ולא במה שנוגע לצבא האויב; אך נאמר, שלהתמודדות עם צבא סירון בא יהודה בצבא קטן ושהמלחמה הייתה מלחמת מעטים נגד רבים (מקבים א ג טז-יט). לראשונה נזכר מספר - מספר שיחזור עוד כמה פעמים - של שלושת-אלפים אנשי-צבא בפיקודו של יהודה המקבי, בהקשר של המלחמה נגד צבא גורגיאס וניקנור במערכת אמאוס (מקבים א ד ו); וגם לאלה לא היו די מגינים וחרבות שיספקו את צורכיהם (לפי מקבים ב ח א היה סך-כל הצבא היהודי באותו זמן ששת-אלפים איש).

הניצחון המזהיר ליד אמאוס הגביר את שליטתו של יהודה המקבי על חלקים גדולים של ארץ יהודה וגרם לגידול מקורות כוח-האדם שעמדו לרשותו. בעת מסע ליסיאס הראשון היו כבר ליהודה עשרת-אלפים חיילים (מקבים א ד כט) ומספר זה אף עלה לאחר טיהור המקדש והשתלטות יהודה המקבי על ירושלים.

נאמר, שיהודה המקבי עצמו נטל אתו למסע-המלחמה לגלעד שמונת-אלפים איש, שמעון אחיו עמד בראש שלושת-אלפים לוחמים במסע-המלחמה שלו לגליל. באותו זמן עצמו, נשאר כוח ניכר של לוחמים ביהודה עצמה בפיקודם של יוסף בן זכריה ועזריה. על מספרם של אנשי-הצבא היהודים בקרב בית-זכריה לא נודע.

גם בקרב ליד אדסה נגד ניקנור (שנת 161 לפני-הספירה) חוזר במקבים א המספר שלושת-אלפים (ז מ), ממש כמו במערכת אמאוס שלפני-כן, ובקרב האחרון של יהודה המקבי, במערכת אלעשה, לאחר-מכן.

על צבאות יהודיים גדולים נודע רק בסוף ימי יונתן (ארבעים-אלף איש - מקבים א יב מא), ובימי שמעון במלחמתו נגד צבא קנדביוס (עשרים-אלף איש - מקבים א טז ד). צבאות גדולים אלה היו ביטוי להתעצמותה של יהודה בימי יונתן ושמעון, כשהם יכולים היו כבר למצות את מלוא הפוטנציאל של ארץ-ישראל היהודית, וכשעמדו לרשותם דפוסי התארגנות שאפשרו להפעיל כוחות צבאיים ניכרים גם במרחק מן הבסיסים המקוריים של יהודה.

גם התקדמותה של יהודה בציוד ובנשק הייתה ללא ספק רבה במשך השנים שחלפו, והיא שינתה מן הקצה אל הקצה את המצב ששרר בימי הקרבות הראשונים של יהודה המקבי, כשלא יכול היה לספק מגנים וחרבות בכמות מספקת גם לשלושת-אלפים הלוחמים שניצחו בקרב אמאוס.

[בתמונה: נס ניצחון המכבים/ציירה: אהובה קליין.(c) שמן על בד]

 יחסי הכוחות

בסיכומו של דבר, אין לקבל כלל את דברי המקורות על יחסי המספרים שבין הצבא הסלוקי והצבא היהודי במערכות המרד עד מותו של יהודה המקבי. ודאי שהפוטנציאל הצבאי הסלוקי היה גדול בהרבה גם מבחינת כוח-האדם, גם מבחינת היתרון בכלי-נשק, בציוד, בניסיון הקרבי ובתשתית מן הפוטנציאל הצבאי היהודי. אך מלוא הפוטנציאל הזה לא יכול היה להיות מנוצל בחזית היהודית, כיוון שמחציתו לפחות של כוח זה נמצאה בפיקודו האישי של אנטיוכוס אפיפנס שפעל במזרחה של הממלכה. גם לאחר-מכן, עם עלייתו של המלך דמטריוס הראשון על כס-המלוכה (שנת 162 לפני-הספירה), היה חלק ניכר מכוחות הממלכה עסוק בדיכוי המרידה של טימרכוס, השליט בפחוות המזרחיות.

[בתמונה: ציורי תנ"ך/ המנורה במשכן/ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

עם זאת, ברור שגם בהטלתם של כוחות המחצית המערבית של צבא המלכות לחזית יהודה היה כדי להקנות עליונות צבאית לסלוקים ; בריכוזם של עשרים-אלף אנשי-צבא סלוקים היה כדי להעניק יתרון מספרי וסיכוי ברור לניצחון בשדה-הקרב עצמו בימיו של יהודה המקבי. פחות ברור הוא אם יתרון זה הספיק כדי לעקור כליל את ההתנגדות היהודית, כמו בימי הקיסרות הרומית. הסלוקים לא יכלו לשגר ליהודה גיסות כה מכריעים מבחינה מספרית שימגרו את המרד על-ידי החנקה הדרגתית, כפי שעשו זאת לאחר-מכן הרומאים בימי המרד הגדול ובימי מרד בר-כוכבא.

אין ספק שבאותם שלבים של המרד בימי יהודה המקבי שבהם ידוע על פעילותם של מצביאים רמי-מעלה, כגון תלמי בן דורימנס, ליסיאס או בקכידס שמילאו תפקידים במנהל ובפיקוד הסלוקיים, שחרגו הרבה מעבר לשטחה המצומצם של יהודה או אף השומרון, היה לצבא הסלוקי גם יתרון מספרי ברור על היהודים. במערכות של אמאוס, בית-צור, בית-זכריה ואלעשה מנה אפוא צבא המלכות יותר לוחמים מאשר צבאו של יהודה המקבי ; שני הקרבות האחרונים אף הסתיימו בניצחון סלוקי בשדה-המערכה, אף שנצחונות אלה לא הביאו כלל לחיסול ההתנגדות היהודית. גם במערכת בית-חורון היה יתרון משמעותי לכוח של סירון על הכוח היהודי שניצל את תנאי הקרקע, ויש לזכור שההדגשה של ספר מקבים א על היהודים המעטים בהשוואה לאויבים הרבים מופיעה בקשר לקרב בית-חורון.

אין כל נתונים מספריים על ההתנגשות שבין אפולוניוס ויהודה המקבי. במערכת אמאוס עלה בידי יהודה, הודות לתכנון וביצוע מזהירים, לנצח את הצבא הסלוקי העדיף עליו במספר ובנשק. המקורות לא מסרו כלל מספרים על צבאו של ניקנור, שעליו נחל יהודה את נצחונו האחרון, מכיוון שניקנור היה רק מושלה ומפקדה של יהודה, גם אם נוספו לו כוחות מיוחדים. מכל מקום, ספק אם עמד לרשותו צבא אדיר, עדיף על הכוח היהודי.

[בתמונה: ניצחונו של יהודה המכבי, באיור מעשה ידי גוסטב דורה. התמונה היא נחלת הכלל]

כוח-האדם היהודי לא היה אפוא מבוטל כלל וכלל. בהתמודדות עם הכוחות המקומיים ואף עם הכוחות הסלווקיים המצומצמים שחנו ביהודה ובארץ-ישראל הייתה יד היהודים על העליונה. יישובה היהודי של ארץ-ישראל מנה כמה מאות אלפי נפש, ועיקרו היה יישוב של איכרים הכשרים פוטנציאלית לשמש בתור חיילים. רק התערבות מרוכזת ומתמדת של כוחות גדולים של השלטון המרכזי יכלו להכריע את המרד. אולם, כאמור, דבר זה היה בדרך-כלל בלתי-אפשרי, בגלל הסכנות האחרות שאיימו על שלמות הממלכה ובשל המאבקים הפנימיים שהפכו לתופעה כרונית כמעט בחיי המדינה הסלווקית לאחר מותו של אנטיוכוס אפיפנס, והחלישו את כוח עמידתה.

 הלהט הדתי של לוחמי יהודה

גורם מרכזי בחישול הכוח היהודי היה הלהט הדתי של הלוחמים וההכרה שפיעמה בלבם שהם נלחמים למען אמונת ישראל ולמען קיומה של תורת ישראל נגד מחללי המקדש וגוזרי הכליון על היהדות ועל כל מוסדותיה החברתיים. תודעה זו של המוני הלוחמים היהודים ניזונה מחדירתה העמוקה של האמונה היהודית שנוסחה בצורה ברורה ומפורשת בספרי התורה והנביאים וטיפחוה "סופרים" ומורים. אמונה זו נתלוותה בהרגשת קיפוח ונישול, למראה ההשתלטות של אנשי החקרה בסיוע המלכות, על חלק גדול מאדמת יהודה, ודחיקתם של המוני האיכרים של יהודה למעמד של אריסים.

[בתמונה: בול של קק"ל שיצא בארצות הברית בשנת 1938. הבול מסמל את הלך הרוח העורך הקבלה בין הגיבור המכבי לגיבור הציוני. הועלה לויקיפדיה על ידי מכון שיטים. התמונה היא נחלת הכלל]

 הנהגת בית חשמונאי

בית חשמונאי הציע למרד הנהגה אחידה, שכיוונה בכשרון רב את מהלך המלחמה. לצדו התייצבה רוב האומה. גם חוגים של מתייוונים מתונים התייצבו בשעת ההכרעה לצד בית חשמונאי ושלומי אמוני ישראל. במהלך מלחמת-האזרחים היו קיצוני המתייוונים מיעוט חלש, שלא היה בכוחו להחזיק מעמד, ולו לזמן קצר, בלי סיוע ומרץ מתמיד של המלכות.

ההתנגדות היהודית למלכות בית סלוקוס הסתייעה גם בגורמים חיצונים: המעצמה האדירה ביותר של העולם הים תיכוני, הרפובליקה הרומית, ראתה ברצון את התרופפותה של הממלכה הסלוקית החזקה במדינות המזרח ההלניסטי. הרומאים הציעו את סיועם ליהודים, עוד בשלב מוקדם של המרד, ובשנת 161 לפני-הספירה אף נכרתה ברית בין רומא ליהודים. פחות ידוע על היחסים בין הממלכה התלמית ויהודה המקבי, אם כי בהתחשב באיבה הגלויה ששררה בין הסלווקים והתלמים, אפשר לשער שאלה האחרונים ראו בעין יפה את המרידה היהודית, אף-על-פי שידיעות ישירות על התערבות תלמית בארץ-ישראל יש רק מימי יונתן החשמונאי. יחסים הדוקים התפתחו גם בין הנבטים והיהודים, שהאיבה לאויב המשותף איחדה אותם לזמן-מה.

 עזרת יהודי חוץ-לארץ

יהודים היו בעלי ניסיון צבאי הן במצרים התלמית והן בממלכה הסלוקית, ולכן, אפשר לשאול אם לא היו ביניהם מי שסייעו להתקדמותה של יהודה בתחום הצבאי. אין ידיעות על סיוע כזה, אף-על-פי שנודע על השתתפותם של יהודים מעבר-הירדן המזרחי, פרשים מארץ טוביה בצבאו של יהודה המקבי (מקבים ב יב לה, לפי חלק מכתבי-היד).

תהיה אשר תהיה התרומה של יהודי התפוצות לחיזוק הכוח הצבאי היהודי, היה תהליך הדרגתי של התקדמות מבחינה צבאית בקרב מחנה היהודים. הללו סיגלו להם בהדרגה את שיטות הלחימה ההלניסטית הסדירה, ובימיהם של יונתן ושמעון פעלו בהצלחה נגד צבאות סלוקיים גם מחוץ לגבולות יהודה ודרום השומרון.

[לקובץ המאמרים באתר בנושא חנוכה, לחצו כאן]

מקורות העשרה

• חמי שלו (2016), מיהודה המכבי עד דונלד טראמפ, דברים משתנים - אבל לא לגמרי, הארץ, 23/12/16.