תקציר: הנוצרים במזרח התיכון, שהיו חלק מהמרקם החברתי והתרבותי של האזור במשך מאות שנים, מתמודדים בעשורים האחרונים עם אתגרים קשים שמסכנים את קיומם ההיסטורי. חלקם היגרו, חלק גדול אחר עבר רצח שיטתי וטרנספר. עוד מספר עשורים ישארו נוצרים במזרח התיכון רק בישראל. מאמר זה מוקדש לטרגדיה של הנוצרים במזרח התיכון: להיסטוריה שלהם, להתנגדות החברתית והפוליטית שהם חווים, ולתופעת הטרנספר שנוגעת לגירוש מכוון של הקהילות הנוצריות מהאזור.

עודכן ב- 1 בינואר 2025

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר ראשון מתוך שניים על מצב הנוצרים במזרח התיכון. למאמר האחר לחצו כאן:

• פנחס יחזקאלי: הדיסוננס הקוגניטיבי של הערבים הנוצרים בישראל.

*  *  *

תמונת השער אומרת הכל: סנטה קלאוס מתייפח על רקע חורבות התרבות הנוצרית במזרח התיכון. הם, שהיו חלק מהמרקם החברתי והתרבותי של האזור במשך מאות שנים, מתמודדים בעשורים האחרונים עם אתגרים קשים שמסכנים את קיומם ההיסטורי, מהתנכלויות, דרך התקפות קשות ועד גירוש.

הטבלה למטה ממחישה היטב את עומק הטרגדיה: קהילות עיראק וסוריה עברו השמדה וטרנספר. הנוצרים בירדן ובשטחי הרשות הפלסטינית היגרו החוצה מזמן. מי שיכול מקרב הקופטים במצרים עוזב. לבנון נותרה עם חצי מנוצריה והפכה למדינה בעלת רוב שיעי. בערבו של יום יוותרו נוצרים רק בישראל.

המשמעות היא שבסוף העשור הזה כבר לא יהיו עוד ערבים נוצרים בלבנט, כלומר בצפון המזרח התיכון. במרחב שהופך סלפי ואלים, אין מקום לנוצרים הערבים, והם מגורשים באלימות קשה. התופעה מתרחשת במלוא העוצמה גם ברשות הפלסטינית (בכור, 2013).

מאמר זה מוקדש לטרגדיה של הנוצרים במזרח התיכון: להיסטוריה שלהם, להתנגדות החברתית והפוליטית שהם חווים, ולתופעת הטרנספר שנוגעת לגירוש מכוון של הקהילות הנוצריות מהאזור.

בסרטון למטה: השמדת כנסיות ע"י דאעש

ההיסטוריה המפוארת של הנוצרים במזרח התיכון: אליטה מובילה, ששילמה את מחיר עזיבת המעצמות הקולוניאליות

הנצרות נולדה במזרח התיכון במאה ה-1 לספירה, ומשך דורות היו הערבים הנוצרים ה'יהודים' של הערבים: המשכילים, העשירים ובעלי ההשפעה. האזור היה במשך מאות שנים מרכז תרבותי, דתי ופוליטי עבורם, והם פיתחו קהילות חזקות, במיוחד במדינות כמו לבנון, סוריה, ומצרים. התרבות הנוצרית הותירה חותם עמוק על המורשת ההיסטורית והאדריכלית של האזור, ובמהלך ההיסטוריה, הם תרמו רבות להתפתחות המדע, האומנות והפילוסופיה. מעמדם התחזק מאוד בתקופה הקולוניאלית, שבה הפכו לאליטה המקומית, המקורבת לשלטון האירופי הזר.

אבל אין ארוחות חינם. מרגע שקיבלו המדינות הערביות את עצמאותן, החל שעונם של הנוצרים לתקתק לאחור. אויביהם היו כמובן האסלאמיסטים, שראו בהם משת"פים של השלטון הקולוניאלי מחד גיסא, ובני חסות' ('דימי') שמרדו באדוניהם המוסלמים מאידך גיסא, שיש להחזירם ע"פ מצוות האסלאם למעמד הנחות והמשפיל הראוי להם.

הנוצרים ניסו להימלט מגורלם הידוע מראש, דרך 'בשורת' הפאן ערביות החילונית, שבמסגרתה, כך סברו, יוכלו לשמור על מעמדם כאליטה, המקשרת בין המערב למזרח, כחלק מהתגובה לעידן שבו ניסו קהילות רבות במזרח התיכון להיאבק על זכויותיהם ועל זהותם התרבותית. כך, במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, שיחקו הנוצרים במזרח התיכון תפקיד מרכזי בעיצוב הלאומיות הפאן-ערבית. אנשי רוח נוצריים, כגון המשורר ג'ריס אל-חורי והחוקר ואליד עבד אל-מגיד, תרמו רבות לפיתוח רעיונות לאומיים ולהפצת מושגי עצמאות וחירות. הם יזמו תנועות תרבותיות ופוליטיות שחתרו לקידום השפה והזהות הערבית, תוך חיבור הקהילות הנוצריות עם האוכלוסייה המוסלמית במדינותיהם. תנועה זו פעלה במרץ לאיחוד מדיני, חברתי וכלכלי בין העמים והמדינות הערביות במזרח התיכון. הם נשאו בגאון את נס הלאומיות הפאן ערבית, שאימצה, כאמור, זהות חילונית, כי החילוניות הזו הבטיחה להם לכאורה שוויון בינם לבין "אחיהם" המוסלמים.

הדאגה מהידרדרות מעמדם של הנוצרים עם יציאת המעצמות הקולוניאליות, היא הבסיס להקמת לבנון

זה נעשה פחות מתוך דאגה ללבנונים ויותר בגלל הצורך לשמר את האינטרסים הצרפתיים באזור, וליצור מדינה שמייצגת גשר בין מזרח למערב, עם מעמד מיוחד לנוצרים שתמכו במעצמות המערב. השיטה הייתה הקמת לבנון במתכונתה הנוכחית כדי לשמר את מעמדם הפוליטי והחברתי של הנוצרים המרונים - אשר היוו חלק משמעותי מהאוכלוסייה ההיסטורית של אזור הרי לבנון - תוך מתן הגנה להם כקבוצה דתית נרדפת.

הנוצרים המרונים בלבנון קיימים באזור מאז המאה ה-4 לספירה והיו קשורים בכנסייה הקתולית. במהלך מאות שנים, המרונים הצליחו לשמור על אוטונומיה יחסית באזור הררי שהעניק להם ביטחון מפני כוחות חיצוניים, כולל שליטים מוסלמים עות'מאניים. אך בסופו של דבר, הם נזקקו לגיבוי חיצוני כאשר האימפריה העות'מאנית שלטה באזור, ורבים מהם פנו לצרפת, שהייתה הכוח הקולוניאלי שתמך בהם.

בתחילת המאה ה-20, בעקבות התמוטטות האימפריה העות'מאנית לאחר מלחמת העולם הראשונה, קיבלה צרפת את המנדט על סוריה ולבנון במסגרת חלוקת המזרח התיכון על ידי מעצמות המערב. הצרפתים, שהיו בני ברית היסטוריים של המרונים, ראו בהקמת מדינה נפרדת בלבנון הזדמנות להבטיח את זכויות הנוצרים באזור. בשנת 1920, צרפת יצרה את "המדינה הגדולה של לבנון", שכללה לא רק את האזורים ההיסטוריים של הנוצרים המרונים בהרי לבנון, אלא גם אזורים בעלי אוכלוסייה מוסלמית – כמו דרום לבנון והבקאע – כדי ליצור מדינה מגוונת אך עם עליונות נוצרית פוליטית.

לבנון קיבלה עצמאות בשנת 1943, והמבנה הפוליטי שלה התבסס על מערכת המכונה "האמנה הלאומית" (الميثاق الوطني), שנועדה לאזן בין הקבוצות הדתיות במדינה. המערכת הזו יצרה שיטה של חלוקת הכוח על פי מפתח עדתי, כאשר הנשיאות ניתנה לנוצרי מרוני, ראשות הממשלה למוסלמי סוני, ויושב ראש הפרלמנט למוסלמי שיעי. עם זאת, נוכחות חזקה של המיעוט הנוצרי הייתה עיקרון מנחה מאחורי השיטה הפוליטית הזו.

נוצרים בארגוני הטרור הפלסטינים בשנות ה- 70 של המאה הקודמת

שנות ה-70 של המאה הקודמת היו תקופה מטלטלת עבור האזור כולו בכלל, ועבור הפלסטינים בפרט. מטבע הדברים, כחלק מהאליטה הפלסטינית, נטלו הנוצרים חלק מרכזי במאבק, ורבים מהם הציבו את עצמם בחוד המאבק נגד ישראל ואף בארגוני הטרור, אם כדי להשיג מטרות לאומיות ואם כדי לשפר את מצבם, שכבר החל להתערער בקרב האוכלוסיה המוסלמית. הם שימשו כאחד הקולות הבולטים בהובלת המאבק הפלסטיני, בין השאר דרך דמויות כמו ג'ורג' חבש וד"ר אדוארד סעיד, אשר עיצבו את התפיסות הלאומיות הפלסטיניות והשפיעו על השיח הבינלאומי.

1. תרומת הנוצרים לארגוני ההתנגדות: כמה מהארגונים הפלסטיניים, כגון פתח והחזית העממית לשחרור פלסטין, כללו חברים נוצרים כחלק בלתי נפרד ממבנהיהם. נוצרים רבים האמינו שניתן לשפר את מצבם הפוליטי והחברתי בתוך הקונצנזוס הפלסטיני, ושזוהי דרך להתמודד עם אתגרים לאומיים ודתיים.
2. הזהות הלאומית: עבור חלק מהנוצרים, המעורבות בפוליטיקה הפלסטינית הייתה חלק מהמאבק הלאומי. הם ראו את עצמם כחלק מהמאבק הכללי לשחרור, והרגישו שזו הזדמנות ליצור סולידריות עם האוכלוסייה המוסלמית.
3. תופעות של קיצוניות: עם זאת, המעורבות הזו לא הייתה נטולת מתחים. ככל שהקונפליקטים הפכו לקשים יותר והקבוצות הקיצוניות התחזקו, נוצרים שהיו מעורבים בארגונים אלו מצאו את עצמם לעיתים נקרעים בין זהותם הדתית למטרות הפוליטיות של הארגונים שבהם היו חברים.

ג'ורג' חבש הוא דוגמה לטרוריסט נוצרי מפורסם. הוא היה נוצרי יווני-אורתודוקסי, מייסד ומנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין (PFLP), אחד מארגוני הטרור המשמעותיים ביותר בהיסטוריה הפלסטינית. ארגון זה תחת הנהגתו של חבש, נקטה בפעולות טרור רבות, כולל חטיפות מטוסים בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, כחלק מהמאבק הפלסטיני להחזרת אדמותיהם. חבש היה דמות כריזמטית שהובילה את הארגון בגישה מרקסיסטית-לאומית, שקראה למהפכה לא רק נגד ישראל אלא גם נגד המערכות הפוליטיות הערביות המושחתות.

מעניין מה היו הטרוריסטים הללו חושבים היום, כשהיו מתבוננים על טיהור הנוצרים ברשות הפלסטינית...

מלחמת שלום הגליל: הניסיון לשמר עליונות נוצרית בלבנון בעזרת ישראל

לאורך השנים, הדמוגרפיה של לבנון השתנתה בצורה ניכרת, והנוצרים המרונים, שהיו בעבר רוב במדינה, הפכו למיעוט. מלחמת האזרחים בלבנון (1975–1990) העמיקה את המחלוקות הפנימיות בין העדות, והביאה לירידת ההשפעה הנוצרית בפוליטיקה הלבנונית. כיום, למרות שעדיין יש להם כוח פוליטי מסוים, הנוצרים רחוקים מלהיחשב מובילים, כפי שהיו בראשית ימיה של לבנון המודרנית.

בשנות ה-70 של המאה הקודמת, נוצרו קשרים עמוקים בין ישראל לבין חלקים מסוימים בקהילה הנוצרית בלבנון, בעיקר עם משפחת ג'ומאייל, שהנהיגה את המיליציה המרונית "הפלנגות" (כוחות הלבנון). הפלנגות, שהיו מזוהות עם הימין הלבנוני, ראו בישראל בעלת ברית במאבק נגד הפלסטינים והכוחות המוסלמיים בלבנון. מטרתם הייתה להבטיח את המשך קיומם הפוליטי והחברתי במדינה שבה הדמוגרפיה והכוחות הפוליטיים הלכו והשתנו לרעתם.

באותן שנים, הפלסטינים בלבנון, בראשות אש"ף (ארגון השחרור הפלסטיני), הפכו לגורם משמעותי מבחינה צבאית ופוליטית, ושימשו מקור לאי יציבות בלבנון, מה שהוביל לתגובת נגד מצד הכוחות המרונים. עבור ישראל, ההתחזקות של אש"ף בדרום לבנון היוותה איום ביטחוני ישיר, כשהאזור הפך לבסיס לירי רקטות ופיגועים נגד יישובים בצפון ישראל.

מטרת ישראל במבצע "שלום הגליל" הייתה בעיקר להחליש את אש"ף בלבנון ולהוציא אותו מהאזור. במובן זה, הקשרים עם הנוצרים המרונים שירתו אינטרסים הדדיים: הפלנגות ראו בישראל שותפה במאבקם להחזיר את לבנון תחת שלטון נוצרי דומיננטי, בעוד שישראל ראתה בפלנגות בני ברית פוטנציאליים נגד הפלסטינים ונגד סוריה, שניסתה להרחיב את השפעתה בלבנון. במהלך המלחמה, ישראל תלתה תקוות רבות בבשיר ג'ומאייל, מנהיג הפלנגות, שהפך לנשיא לבנון ביוני 1982 תחת חסות ישראלית, כאשר כוחות צה"ל הגיעו לביירות והצליחו לגרום לנסיגת אש"ף מהעיר. הרעיון היה שג'ומאייל יבסס את שלטונו וייצור מדינה לבנונית פרו-מערבית ופרו-ישראלית, שתעניק ביטחון לישראל בגבול הצפוני.

עם זאת, הניסיון להחזיר את השליטה לנוצרים נכשל מכמה סיבות מרכזיות:

1. התנגדות פנימית: הנוצרים המרונים לא ייצגו את כל העדות בלבנון. היו עדות מוסלמיות, דרוזיות, ושיעיות שהתנגדו לכוחות המרונים ולשיתוף הפעולה שלהם עם ישראל, מה שהוביל להעמקת הקרע הפנימי במדינה.
2. התנגדות סורית: סוריה, שהייתה בעלת השפעה משמעותית בלבנון, התנגדה לכל ניסיון ישראלי לחזק את הנוצרים המרונים, וראתה בכך איום על ההשפעה האסטרטגית שלה.
3. חיסול בשיר ג'ומאייל: בשיר ג'ומאייל נרצח בפיגוע יזום ע"י הסורים בספטמבר 1982, שבועות ספורים לאחר שנבחר לנשיא. הרצח היה מכה קשה ליוזמה הישראלית, שכן הוא היה השותף המוביל בתוכנית הישראלית להקמת לבנון פרו-ישראלית.
4. טבח סברה ושתילה: בעקבות רצח ג'ומאייל, נכנסו כוחות הפלנגות למחנות הפליטים סברה ושתילה, ויצרו זעזוע בינלאומי בעקבות הטבח שביצעו בפלסטינים שם. התגובה הבינלאומית והזעם הציבורי פגעו עוד יותר במאמצים הישראלים, והובילו לנסיגה משמעותית מהתמיכה הפוליטית במלחמה.

לסיכום חלק זה, מלחמת "שלום הגליל" הייתה ללא ספק הזדמנות עבור הנוצרים המרונים לחזור לשליטה בלבנון, בתמיכת ישראל. אולם הכוחות הפוליטיים, הדמוגרפיים והבינלאומיים בלבנון היו חזקים מדי, והיוזמה נתקלה במכשולים פנימיים וחיצוניים שהובילו לכישלונה.

עלייתו של מיעוט חזק באזור - היהודים - יכול היה לשמש עוגן לפריחת הנוצרים באזור. ברית אמת בין הערבים הנוצרים ליהודים בישראל הייתה יכולה להיות 'קפיצת מדרגה' שמשנה מציאות. אבל הנוצרים העדיפו תמיד לשבת מהצד ולאפשר לאחרים להוציא עבורם את הערמונים מתוך האש. כך קרה בבית לחם, כשהנוצרים זעקו מרה, 'מתחת לשולחן', שישראל לא תצא ממנה, אולם לא היו מוכנים לעשות מעשה ולבקש זאת פומבית. שהרי, אם היו הנוצרים בעלי ברית תקיפים - הזועקים נגד פינוי בית לחם על ידי ישראל ומסירתה למוסלמים - היו הנוצרים ברשות הפלסטינית נותרים במקומם וחיים את חייהם בשלווה, חופשיים מטיהורים ומכפיה.

אבל הערבים הנוצרים בחרו להשתלב בכל מחיר באוכלוסיה המוסלמית ומעולם לא ראו בישראל שותף של ממש. גם כאשר פנו לישראל לעזרה במלחמת לבנון הראשונה - בהתחלה לצורכי קבלת סיוע הולך וגדל, ולאחר מכן, כדי להושיעם מהטבח הצפוי להם מידי המוסלמים - לא התכוונו מעולם לברית אמת בין שתי הדתות. הם היתלו בישראל, אך ראו עצמם תמיד חלק מהמרחב הערבי שבתוכו הם חיים, וסברו ששרידותם תלויה ביכולתם להמשיך ולהתקיים לצד אוכלוסייה מוסלמית ערבית גדולה, שבקרבה ולצידה הם חיים. סופו של הרומן קצר הימים של ישראל עם הנוצרים במזרח התיכון היה בטבח סברא ושתילה, שביצעו הפלנגות הנוצריות בתושבי המחנות הפלסטינים בלבנון (ראו בתמונה למטה).

היום שוב תולים הנוצרים בלבנון את יהבם על ישראל שתוציא עבורם את הערבונים מן האש. אולם לבנון היום היא מדינה בעלת רוב שיעי. גורלם במזרח התיכון נחרץ.

בתמונה: תמונה ממלחמת חרבות ברזל, של העיירה הלבנונית הנוצרית רמייך, על הגבול עם ישראל. אחד המקומות הבודדים בדרום לבנון שבהם עדיין חיים נוצרים. בעוד שמאות אלפי מחבלים ותומכי חיזבאללה נמלטו מדרום לבנון, תושבי רמייך נותרו. הם הניפו דגל לבן באמצע העיירה, והצהירו שאינם חלק מממלחמתו של חיזבאללה. עתה הצבא הישראלי מגן על תושבי רמייך מפני איומי חיזבאללה לפגוע בהם:

טרגדיה וטרנספר

בעשורים האחרונים, הנוצרים במזרח התיכון נתקלים באתגרים הולכים ומתרבים, כולל:

1. אלימות דתית: עם עליית הקיצוניות הדתית, במיוחד במדינות כמו סוריה ועיראק, הנוצרים חוו רדיפות, התקפות על קהילותיהם, והשמדת אתרים דתיים. תופעות אלו הגבירו את התחושות של חוסר ביטחון ופחד בקרב הקהילות הנוצריות.
2. חוקי אפליה: במדינות רבות, במיוחד במדינות ערביות, הנוצרים סובלים מאפליה חוקית ומדינית, המונעת מהם להשיג זכויות שוות לאלה של המוסלמים. הדבר כולל חסמים במועצות מקומיות, בעבודה ובמערכת החינוך.
3. הגירה וטרנספר: במקביל לאתגרים האלו, המצב הכלכלי הרעוע והאלימות דחפו רבים מהנוצרים לעזוב את מולדתם. ההגירה של נוצרים לארצות אחרות, כמו ארצות הברית, קנדה ואירופה, הפכה לתופעה מדאיגה. זהו טרנספר תרבותי ופוליטי, שמוביל להתמעטות הקהילות הנוצריות במזרח התיכון.

• בעיראק של 2003, עד להפלת סדאם חוסין, היו 1.5 מליון נוצרים. ב- 2013 נשארו מהם רק 250,000, כלומר מליון ורבע היגרו, נהרגו, או אוסלמו בכפייה, ומאז היגרו עוד ועוד. כיום מוערכת אוכלוסיית הנוצרים בעירק על כ- 2% בלבד מהאוכלוסיה.
• בסוריה שלפני המרד חיו 1.75 מליון נוצרים, ואלה שלא נהרגו היגרו לאירופה או שנתקעו מחוסר יכולת להגיע לשם.
• בירדן: בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, העריכו שמספר הנוצרים בירדן עמד על כ-5% עד 7% מאוכלוסיית המדינה. כיום, לפי ההערכות, מספר הנוצרים בירדן ירד משמעותית ועומד על כ-2% בלבד מכלל האוכלוסייה, כלומר בין 150,000 ל-180,000 נוצרים, מתוך אוכלוסייה של כ-10 מיליון תושבים. למרות הירידה המספרית, הנוצרים בירדן עדיין מהווים קבוצה מוגנת יחסית בהשוואה למדינות אחרות במזרח התיכון. יש להם נציגות בפרלמנט הירדני, והם חופשיים לקיים את פולחנם הדתי. הממשל הירדני, בהנהגת בית המלוכה ההאשמי, מקפיד לשמר יחסים טובים עם הקהילה הנוצרית, ולעיתים אף מגן עליה מפני איומים חיצוניים, במיוחד מצד גורמים קיצוניים. עם זאת, האתגרים הכלכליים והחברתיים עומדים בעינם, ורבים מהצעירים הנוצרים מחפשים הזדמנויות מחוץ לירדן, מה שמגביר את ההגירה ואת המשך הירידה באחוזם באוכלוסייה.
• במצרים, הנוצרים (בעיקר הקופטיים) סובלים מהתקפות גוברות והולכות מצד קבוצות קיצוניות, והדבר מעמיד אותם בפני דילמה קשה: להישאר במולדתם ולתמודד עם הסיכונים, או לעזוב ולהשאיר מאחור את ההיסטוריה והתרבות שלהם. רבים עוזבים.
• ברשות הפלסטינית: הנוצרים היו חלק בלתי נפרד מהחברה הפלסטינית, עם היסטוריה ארוכה של נוכחות, תרבות והשפעה. אבל, הם היו המפסידים העיקריים מהסכמי אוסלו ומנסיגת ישראל משטחי יהודה ושומרון בשנות ה- 90 של המאה הקודמת, שחשפה אותם להתעללות הרוב הפלסטיני. קבוצות מוסלמיות קיצוניות, החלו לראות בנוצרים איום על הזהות האסלאמית של האזור, והקהילה הנוצרית נאלצה להתמודד עם תקריות אלימות וחרמות חברתיים, שהובילו לירידה משמעותית ברמות החיים ובתחושת הביטחון. קהילה זו חווה הגבלות על חופש הפולחן, כמו גם על יכולתה לקיים טקסים דתיים פומביים. התקפות על כנסיות ומסדרים נוצריים הפכו לתופעה מדאיגה, והדבר פוגע באווירה הבטוחה להן. כלכלה מתדרדרת והתמוטטות מקומות עבודה הובילו רבים מהנוצרים להרגיש שאין להם עתיד ברשות הפלסטינית. ההגירה הפכה לתופעה רחבה. משפחות נוצריות רבות נאלצו לקבל החלטות קשות, ולעיתים קרובות נאלצו לעזוב את בתיהם, את קהילותיהם ואת המסורת שלהם. מספר גורמים סייעו להאצת ההגירה. בית לחם היא עדות עצובה לכך: אם חיו בה פעם 90% נוצרים, ב- 2013 היו כבר 65% מוסלמים ועוד היד נטויה, וראש עירייה מוסלמי הוא רק עניין של זמן! ברשות הפלסטינית כולה נותרו, לפי ההערכות, רק כמה עשרות אלפים בלבד והמגמה ברורה (בכור, 2013) (המהגרים הללו אגב, ממשיכים להיספר בסטטיסטיקה הפלסטינית כתושבי יהודה ושומרון, אבל זה נושא למאמר נפרד...).
• בעזה החמאסית לשעבר, נכחדו הנוצרים באש, דם ותמרות עשן. חמאס טיפל בהם ביד קשה כשהשתלט על הרצועה: בתי ספר, מוסדות ציבור ותרבות נוצריים נשרפו והופצצו, אישי ציבור נוצרים נרצחו ורבים אולצו לברוח... (לוי, 2012; צימרמן, 2010). ב- 2010 נותרו עוד כמה מאות נוצרים נרדפים בלבד מתוך 2,500 נוצרים שהיו שם קודם לכן. היתר היגרו, נרצחו או אוסלמו בכפייה. היום הם היסטוריה.

ערבים נוצרים בישראל: אנטומיה של דיסוננס קוגניטיבי

אחד מפעילי ההסברה הבולטים של מלחמת חרבות ברזל - שממלא את הרשתות החברתיות ואת המסך הקטן בפטריוטיזם ובאהבת ישראל וצה"ל - הוא בכלל איננו יהודי. יוסף חדאד, ערבי נוצרי, נכה צה"ל ממלחמת לבנון השנייה, מנכ''ל עמותת 'ביחד ערבים זה לזה', שמגדיר את עצמו כ"גאה להיות ערבי וגאה להיות ישראלי"!

ישנם ערבים נוצרים פחות גאים בישראליותם. אלה בעיקר בני הדור הישן. ניתן למנות עליהם למשל את חבר הכנסת לשעבר סאמי אבו שחאדה, יושב ראש מפלגת בל"ד, את ח"כ עאידה תומא סלימאן מחד"ש ואחרים.

הפער שבין שני האחרונים לחדד איננו רק פער דורי. הוא סיפור הדיסוננס הקוגניטיבי של הערבים הנוצרים בישראל, המצויים בצומת דרכים פוליטית וחברתית מורכבת, הנובעת ממאבק פנימי הנוגע לשאלת נאמנותם, זהותם הלאומית והחיים בתוך מדינה יהודית-דמוקרטית.

[להרחבה בסוגיה זו ראו את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: הדיסוננס הקוגניטיבי של הערבים הנוצרים בישראל]

נספח 1 מדף הטוויטר של Dr. Maalouf: הם חוטפים גם נוצרים...

ג'וליה עאטף, נערה נוצרייה קופטית מצרית בת 21 משוברה אל חימה, ליד קהיר, הייתה ב-26 באוקטובר 2024 בדרכה לטקס בכנסייה. היא נחטפה לאור יום על ידי איסלאמיסטים. הרשויות המצריות לא עושות דבר כדי לאתר אותה. הם והמוסלמים המצריים אוהבים להציג דימוי של דו-קיום דתי, אבל המציאות שונה לחלוטין. מדי שנה, מאות נערות קופטיות נחטפות, נאלצות להתאסלם, ומתחתנות עם חוטפיהן. ג'וליה היא רק אחת מהן.

הנוצרים הקופטים הם ילידיה של מצרים, ומגיע להם יותר. אבל מה זה יעזור? כדאי שנפנים שאלה שכנינו וזה יהיה גם גורלנו, אם חלילה נחלש!

נספח 2 מדף הטוויטר של Dr. Maalouf: הנצרות במזרח התיכון הולכת ונמוגה, והעולם הנוצרי שותק!

היום לפני 13 שנים חצו מחבלים פלסטינים מעזה באופן בלתי חוקי למצרים, והפציצו בשם דאעש כנסייה קופטית באלכסנדריה, במהלך מיסת חצות, בערב ראש השנה הנוצרי. 23 נוצרים קופטים נהרגו, ו-97 נפצעו. במזרח התיכון יש היום רק שתי מדינות שבהן הנוצרים אינם נרדפים: בישראל ובאיחוד האמירויות. הם הבינו, ועוזבים את המזרח התיכון בהמוניהם.

[לאוסף, המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא 'דיסוננס קוגניטיבי', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נצרות ונוצרים, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף, המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל'.
• אוסף המאמרים על המגזר הערבי בישראל.
• אוסף המאמרים בנושא 'דיסוננס קוגניטיבי'.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: הצורך לאהוב את החפץ לפגוע בנו.
• אוסף המאמרים על נצרות ונוצרים.
• הרחבת המושג: 'אין ארוחות חינם'.
• אוסף המאמרים על דמי חסות (פרוטקשן) וכופרים בני חסות ('דימי').
• אוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם.
• אוסף המאמרים על ההיבטים השונים של מטרה.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: הדיסוננס הקוגניטיבי של הערבים הנוצרים בישראל.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2019), המגזר הערבי בישראל באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 23/7/19.
• פנחס יחזקאלי (2017), דיסוננס קוגניטיבי, ייצור ידע, 7/12/17.
• פנחס יחזקאלי (2024), הצורך לאהוב את החפץ לפגוע בנו, ייצור ידע, 10/4/24.
• פנחס יחזקאלי (2020), נצרות ונוצרים באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/12/20.
• בכור גיא (2013), טיהור הנוצרים מן המרחב הערבי, ידיעות אחרונות, 29/12/13.
• פנחס יחזקאלי (2014), אין ארוחות חינם, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2022), דמי חסות (פרוטקשן) ו'כופרים בני חסות' ('דימי') באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 8/8/22.
• פנחס יחזקאלי (2023), אליטות ואליטיזם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 13/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2020), מלחמת העולם הראשונה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/3/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2024), הדיסוננס הקוגניטיבי של הערבים הנוצרים בישראל, ייצור ידע, 20/10/24.