[בתמונה: נס פך השמן... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[לקובץ המאמרים באתר בנושא חנוכה, לחצו כאן]

עודכן ב- 9 בדצמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

הגיבור המרכזי לכאורה של חג החנוכה הוא יהודה המקבי (מלשון מקבת = פטיש). יהודה המכבי נולד במודיעין שבהרי יהודה והיה השלישי מחמשת בניו של הכוהן הגדול, מתתיהו החשמונאי. במהלך תקופה זו,  אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) הטיל גזרות דת על היהודים. בעקבות גזרותיו של אנטיוכוס נהרגו רבים מן העם ששמרו על מצוות התורה, היו כאלה שברחו אל המדבר וכאלה שנכנעו למצוות המלך - המתייוונים.

מתתיהו הכוהן ובניו לא יכלו לעמוד מנגד נוכח הגזרות שהוטלו על היהודים. כאשר הגיעו הגזרות אל עירם, מודיעין, יצאו מתתיהו ובניו במרד גלוי כנגד השלטון הנוכרי.

המרד החל בשנת 166 לפני הספירה והסתיים בשנת 161 לפני הספירה. סיום המרד, בניצחון החשמונאים הוביל להתחלת השלטון היהודי העצמאי בארץ ישראל. לזכר המרד נקבע במסורת היהודית - חג החנוכה חג בו אנו מעלים את זכרו של יהודה המקבי ואחיו. בשנת  165 לפני הספירה,  שנה לאחר תחילת המרד, נפטר מתתיהו, שהיה המפקד ויוזם המרד. לפני מותו מסר מתתיהו את הפיקוד לבנו יהודה, שנחשב לדמות המרכזית במרד וטיהור המקדש אולם המציאות ההיסטורית הינה שונה בתכלית.

יהודה אמנם   עמד בראש צבא המורדים היהודי והשיג מספר ניצחונות מזהירים על אויביו. הקרב שנחשב לאחד מניצחונותיו החשובים ביותר של יהודה הוא קרב אמאוס – (לטרון של ימינו). קרב זה הביא הלכה למעשה להתמוטטות השליטה הסלווקית ביהודה, וליהודים ניתן חופש פולחן דתי. הניצחון אף חיזק את מעמדו של יהודה המקבי בקרב העם, והוא הפך למנהיג של רוב הציבור היהודי. עד כאן העובדות הידועות לכל בר בי רב.

אולם המציאות ההיסטורית כאמור הינה שונה בתכלית. למרות חלקו הנכבד של יהודה, המרד בראשו עמד נכשל כישלון חרוץ. שני המקורות ההיסטוריים העיקריים של התקופה – ספר חשמונאים א' וכתבי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו – מספרים על הסיום הטרגי של יהודה והמרד אותו הוביל. לאחר שרשרת של ניצחונות מזהירים על הצבא הסלווקי - שבעקבותיהם בוטלו גזרות הדת של אנטיוכוס - הצליח בקכידס לגבור על צבאו של יהודה ולהנחיל לו מפלה מוחצת. בקרב אלעָשָׁה שנערך כנראה באזור הר חצור שבהרי בית-אל, נהרג יהודה והושמד רוב צבאו שמנה כשמונה מאות לוחמים.

לאחר מות יהודה שבו היוונים ועוזריהם המתייוונים והשתלטו על ירושלים והמקדש וחידשו את הרדיפות הקשות של היהודים שנשארו נאמנים לחוקי האבות. זאת ועוד. אלקימוס הכוהן הגדול חידש את חילול המקדש. כלומר כל ההישגים אותם השיג יהודה במלחמותיו נמחקו כלא היו.

על פי התיאור בספר חשמונאים, המצב אף הורע ממה שהיה לפני המרד כדלקמן: "אחרי מות יהודה פרחו הרשעים (=כינוי ליהודים שסטו מדרך התורה - מתיוונים) בכל גבולות ישראל ויציצו כל פועלי אוֶן... אז בחר בקכידס את האנשים הרשעים וישימם לאדוני הארץ. הם חיפשו ומצאו את ידידי יהודה ויביאום אל בקכידס, והוא עשה בהם נקמה ויתעלל בהם. ותהי צרה לישראל אשר לא נהייתה כמוה למן היום אשר לא היה נביא בהם"[1].

[בתמונה: מכבים... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

גם המקור הנוסף של התקופה אומר דברים דומים: "אחרי מות יהודה כינס בקכידס את אלה מן היהודים שפשעו באורח החיים היהודי ובחרו בחיים של הגויים ומסר לידם את ההשגחה על הארץ. הללו הגבירו חיל והרעו ליהודים בכל דרך אפשרית. הם הסגירו את אנשי יהודה לידי בקכידס והלה עינה אותם והרגם. כך נתרגשה ובאה על היהודים צרה, שכמותה לא נתנסו מאז שובם מבבל"[2].

שני מקורות אלה אומרים דבר מפתיע: לא זו בלבד שכל הישגי יהודה המקבי נמחקו לגמרי, מצב היהודים בעקבות מותו בקרב נעשה אף יותר גרוע ממה שהיה קודם המרד החשמונאי.

אם אלה פני הדברים מי היא אם כן, הדמות המרכזית של חג החנוכה? על פי המקורות המדובר ביונתן הצעיר באחים לבית חשמונאי.

הוא אסף את שרידי הלוחמים שיהודה אחיו הנהיג, וברח אִתם למדבר תקוע והתחבא במערות שבנחל תקוע[3]. בקכידס רדף אחריהם אל המדבר, אבל יונתן ואנשיו הצליחו להסתתר ולא להיתפס. יונתן רצה להיעזר בנבטים אבל אלה הפנו לו עורף.

יונתן לא התייאש, ארגן את חייליו והחל בפעולת תגמול צבאיות. פעילות זו, עוררה מחדש את רוח המרד בעם, ורבים מאלה שהתייאשו ממרידה ונטשו את המקבים שבו והצטרפו אל יונתן ואנשיו.

בסדרה של פעולות גרילה כנגד צבאו של בקכידס - ובמשך כשנתיים של לחימה נועזת - עלה בידו  של יונתן להתיש את הצבא הסלווקי ולהוציאו משיווי משקלו.[4] התוצאה הייתה שבקכידס עזב  את הארץ, ניתק את קשריו עם היהודים המתייוונים וכרת ברית מדינית/ צבאית  עם יונתן.

מתי נכנס יונתן למקדש וטיהרו פעם נוספת? זאת עשה רק לאחר שהיה בטוח בכוחו הצבאי, בשנת 152 לפני הספירה, תשע שנים לאחר מות יהודה. רק אז הוא נכנס אל המקדש והחל לכהן ככוהן גדול לפי המסופר בספר חשמונאים: "ויונתן לבש את מעיל הקודש והחל לכהן במקדש בחודש השביעי בשנת מאה ושישים (למניין השטרות) בחג הסוכות, לאחר שאסף צבא גדול ויכן כלי מלחמה לרוב". ^[5]

אחרית דבר. למרות שכולנו גדלנו על דמותו של יהודה המקבי כמנהיג המרד החשמונאי הרי שהדמות המרכזית האמיתית שייכת  דווקא לאחיו הצעיר יונתן. אין זה מוריד כהוא זה מהישגיו הצבאיים והמדיניים של יהודה, אולם חנוכת המקדש האמיתית שהחזיקה מעמד "יתר על מאתיים שנה"[6], היא חנוכת המקדש של יונתן ולא של יהודה. יתכן שדמותו של יהודה התקבעה כדמות המרכזית של חג החנוכה בעקבות  התפיסה הציונית של שלהי המאה התשע-עשרה.  היותו של יהודה לוחם אמיץ שנטל את גורלו בידיו, הייתה הדמות שרבים מראשוני הציונות חיפשו.  חשיבה זו עמעמה  את פועלו של יונתן לאחר מכן, שהוא כאמור הדמות המרכזית האמיתית בסיפור של המרד החשמונאי והצלחתו.

[בתמונה: מלחמת המכבים ביוונים... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[לקובץ המאמרים באתר בנושא חנוכה, לחצו כאן]

העשרה

•  בר כוכבא, ב. מלחמות החשמונאים, ירושלים: יד יצחק בן צבי ותל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1980.
• בן ארצי, ח. הסיפור הלא מוכר של מרד החשמונאים, בר אילן, דף שבועי 996  , תשע"ג. 

•  גולן, ד. תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים:  מאגנס, תשמ"ז-1987.
• רפפורט, א. ספר מקבים א': מבוא, תרגום ופירוש, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשס"ד, 2004.
•  שטרן, מ. התעודות למרד החשמונאים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ה-1965.

[1] ספר חשמונאים א', פרק ט, פסוקים  כ"ג-כ"ז (מהדורת הרטום הוצאת יבנה, תל אביב תשכ"ג-תשכ"ט).

[2] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ,מהדורת שליט, מסדה, 1985,ספר שלושה עשר א', 1‑6.

[3] ראה - חשמונאים א, פרק ט, פסוק לג.

[4]  על פי - חשמונאים א', פרק ט', פסוקים ס"ב-ס"ז.

[5] שם, פרק י, פסוקים: ט"ו-כ"א.

[6] רמב"ם, משנה תורה, ספר זמנים, הלכות חנוכה, פרק א', הלכה א'.