[בתמונה: ציורי תנ"ך / יהודה ניגש אל יוסף / ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

[לאוסף המאמרים על פרשת ויגש, לחצו כאן]

עודכן ב- 17 בדצמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפרשת ויגש בספר בראשית, אנו מגיעים לשיא הדרמה של סיפור המאבק בין יוסף לאחיו. בסוף הפרשה הקודמת מקץ,  נמצא גביע הכסף באמתחתו של בנימין, עובדה שחייבה אותו לחיי עבדות אצל יוסף. בניסיון אחרון למצוא מוצא ולהציל את המצב, יהודה, שחזר לעמדת מנהיגותו בין האחים, נושא נאום מרגש ורב-עָצמה.

יהודה מלמד אותנו שיעור ברטוריקה. הוא מעלים את הדברים הפחות נוחים לו כדוגמת עניין האשמת האחים בריגול, מדבר ישירות ליוסף ופורט על נימי נפשו. ואכן יוסף לא נשאר אדיש; ובסוף נאומו של יהודה, יוסף מתוודה אל אחיו, ומגלה להם את זהותו. אחד מהטיעונים הענייניים של יוסף, נאמר באופן הבא: "עתה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים"[1].

מה כוונתו של יוסף בדברים אלה? האם התכוון יוסף לומר כי נשלח בצו של האל למצרים? לחלופין היש כאן רמז לכך שכל המהלך הינו מהלך אלוהי ואין להרהר אחריו יתר על המידה?. התשובה המידית לכאורה היא חיובית. יש כאן לכאורה מהלך דברים סמוי, שהמחזיק בחוטים טווה אותו באופן מדויק.

אולם לפי השקפת הרמב"ם, הזכרת אלוהים במשוואה אינה מחייבת תמיד שאלה הם פני הדברים. הזכרת האל במשוואה כאן ואצל שאר נביאי ישראל כגורם למתחולל בעולם, הינה דילוג על האמצעים הטבעיים שהם חוקי הטבע תחתם פועל העולם. לעתים, הנביאים משמיטים את הסיבות האמצעיות, קרי הטבע וחוקיו, ומיחסים את הכול לאל.

כך מתאר הרמב"ם את מאמרם של הנביאים כאשר הם משמיטים את חוקי הטבע, ומיחסים את כל הקורות בעולם לאל": מבואר הוא מאד, שכל דבר מחודש אי אפשר לו מבלתי סיבה קרובה חדשה אותו ולסיבה ההיא סיבה, וכן עד שיגיע זה לסיבה הראשונה לכל דבר, רצוני לומר, רצון ה' ובחירתו. ומפני זה יחסרו הנביאים פעמים בדבריהם הסיבות ההן האמצעיות כולן וייחסו זה הפועל... אל הבורא ויאמרו, שהוא יתעלה עשאו. וזה כולו ידוע וכבר דיברנו בו אנחנו וזולתינו מן המאמתים (החכמים) וזהו דעת אנשי תורתנו כולם.

ואחרי זאת ההצעה, שמע מה שאביאהו בזה הפרק והתבונן בו התבוננות מיוחד... והדבר אשר אבארהו לך הוא זה: דע כי הסיבות הקרובות כולן אשר מהם יתחדש מה שיתחדש אין הפרש בין היות הסיבות עצמיות טבעיות או בבחירה או במקרה... שזה כולן יוחס לשם(לאל) בספרי הנביאים... בלשונות, שהשם "פעלו" או "ציוה בו" או "אמרו". ובא באלו הדברים כולם לשון "אמירה" ולשון "דיבור" ולשון "ציווי" ולשון "קריאה" ולשון "שליחה", וזהו העניין אשר רציתי להעיר עליו בזה הפרק והוא: ...ואני אזכור לך מאלו כולם משלים ועליהם תקיש כל מה שלא אומרהו. אמר במה שימשך מהעניינים הטבעיים כהתוך השלג כשייחם האויר והמיית מי הים בהסתער הרוח, אמר (תהלים קמ"ז) "ישלח דברו וימסם" ואמר (תהלים ק"ז) "ויעמד רוח סערה ותרומם גליו", ואמר בירידת המטר (ישעיה ה') "ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר". ואמר במה שתהיה סיבתו בחירת אדם במלחמת עם ישלטו על עם או איש ישתדל להזיק לאיש, אמר בשלוט נבוכדנצר הרשע ומחנהו (ישעיה י"ג): "אני צויתי למקודשי, גם קראתי גבורי לאפי", ואמר בענין שמעי בן גרא (שמואל ב' ט"ו) "כי ה' אמר לו: קלל את דוד", ובהמלט יוסף הצדיק מבית הסוהר אמר (תהלים ק"ה) "שלח מלך ויתירהו", ...ובענין אליהו באשר סבב ה' לו פרנסתו נאמר לו (מלכים א' י"ז) "הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך". ואמר יוסף הצדיק "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים".[2]

[בתמונה: ציורי תנ"ך/ יוסף בוכה במצרים / ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

אחרית דבר

כבר הראנו[3] בעבר כי דעת הרמב"ם בהשגחה קרובה מאוד לדעת אריסטו. בכול הנוגע לגרמי השמיים, ההשגחה האלוהית והחוקיות הטבעית חד הם. בעולם מתחת גלגל הירח, חלה ההשגחה רק על המין ולא על הפרט, להוציא את האדם.

ברם, גם לגבי מין האנושי, ההשגחה בו קשורה קשר הדוק עם אותם אלה ששכלם יצא מהכוח אל הפועל. כל זמן שהאדם משכיל את האל, ושומר על מוסריות קפדנית השפע האלוהי או בשמה האחר ההשגחה האלוהית רלוונטית כלפיו. ברגע שהקשר השכלי האמור נפסק או לא היה בנמצא, הרי שגם השפע השכלי האלוהי סר מעל אותו האדם.

ממלכת החי והצומח בעולם השפל אינה עומדת תחת השגחה כלל, ובעצם ממלכות אלה מונהגות בהתאם לחוקיות הטבעית הקיימת. ההשגחה אם כן קיימת רק  על נפש האדם המשכיל ובכך היא שייכת לעולם הנצח. לכן כאשר נביא כלשהו או יוסף מזכירים בדבריהם את האל, יש לבחון זאת לפי התיאור אותו הם מביאים, ולפרש אותו לפי אמות מידה שונות ממה שאנו רגילים לחשוב בפשט הדברים. במקרה שלנו  - פשוטו של מקרא – ירידת יוסף, וכל המשתמע ממנה, הינה מהלך אלוהי מתוכנן מראש. לפי הדרש הפילוסופי האמור – המדובר בעשייה אנושית אוטונומית המביאה בסופה לאותה תוצאה.

[לאוסף המאמרים על פרשת ויגש, לחצו כאן]

העשרה

• מרגלית, א. ‏דטרמיניזם וחופש הרצון, מחשבות, 64, דצמבר 1992.
• סולברג, ש. בחירה והשגחה במשנת הרמב"ם, דעת, כרך י"א.
• שוורץ. ד, אסטרולוגיה ומגיה בהגות היהודית בימי הביניים, רמת גן, 1991

[1] בראשית, פרק מ"ה, פסוק ח'.

[2] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ב', פרק מ"ה

[3] אבי הראל, לב לדעת ועיניים לראות...עיקרון הבחירה החופשית, ייצור ידע, 21/9/2016