[בתמונה: "נעלים קונים מהר"... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Steve Hodgson לאתר flickr]

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת שמות, לחצו כאן]

עודכן ב- 31 בדצמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בכל עיר בה היה מצוי קיבוץ יהודי, בית הכנסת של הקהילה מאפשר לנו לדעת פרטים אודותיה -  מה היה מצבה הכלכלי, האם הייתה זו קהילה שמחמירה על קוצו של יו"ד או מקילה בשמירת ההלכה וכדומה. ביקור בבית הכנסת בציפורי מאפשר למתבונן לחוש דברים אלה על פי הפסיפס בית הכנסת שנמצא במקום..

בבית כנסת זה יש אין ספור דברים מפתיעים, ואנו נאזכר שניים מהם. הראשון -  הוא שכיוון התפילה, פונה לכוון מערב ולא לכוון ירושלים (שהיא דרומית לציפורי) כמקובל. יודעים אנו שעניין זה היה נתון במחלוקת[1]. היו שסברו  (רבי עקיבא למשל), שהשכינה מצויה במערב ולכן זהו כוון התפילה המועדף. מסתבר שהקהילה בציפורי נהגה על פי דעה זו שבסופו של דבר לא התקבלה להלכה.

השני - , הוא השימוש בשלוש שפות שונות בפסיפס בית הכנסת. העברית שהיא שפת המקרא, היוונית שהיא שפת הממשל הנוכרי בארץ ישראל, ובעצם מהווה את השפה הבינלאומית של אותה תקופה, והארמית שהיא השפה המדוברת בפי היהודים בקהילה.  כל שלוש השפות הללו נכתבו בפסיפס בית הכנסת.

[בתמונה: פסיפס המזלות בבית הכנסת העתיק בציפורי. התמונה היא נחלת הכלל]

בנוסף לכך, ישנם שלל איורים של אירועים מקראיים, ואיורים בנושאים שונים בפסיפס זה. אחד מהם שייך באופן מהותי לעניינינו, והוא האיור של עקדת יצחק:

בפסיפס, מתוארת העקידה לפרטיה בדומה לפסוקי המקרא. כאשר מביטים בעיון באיור זה, ניתן להבחין כי הנעליים של יצחק מונחים בקרן זווית, ולא על רגליו. הדבר מזכיר לנו את הציווי של האל המקראי למשה, בפרשת שמות, שיחלוץ את נעליו כאשר הוא סר לראות את מראה הסנה:" אל תקרב הלום. של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"[2]. מאמירה של פסוק זה למדו חז"ל שיש חובת חליצת נעלים ועוד דברים שיש להקפיד עליהם במקומות קדושים, כדברי המשנה:" לא יכנס להר הבית במקלו, ובמנעלו, ובפונדתו, ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא (דרך קיצור), ורקיקה מקל וחומר"[3].

ישנה מקבילה מפורסמת נוספת  לציווי של האל למשה כי יסיר את נעליו כי הוא עומד במקום קדוש, אצל יהושע כאשר הוא פוגש את המלאך: "וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן"[4].

בדומה לכך, גם  הכוהנים בבית המקדש שרתו יחפים ללא נעליהם לרגליהם, וכיום כזכר לכך, הם עולים בתפילה בבית הכנסת לברך את העם ללא נעלים לרגליהם[5] .

ברם, בתקופה המקראית אי נעילת נעליים הייתה ביטוי מוחשי ומובהק גם לאבלות. לדוגמא דוד הולך יחף כאשר הוא נס מירושלים במרד אבשלום:" וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה, וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי, וְהוּא, הֹלֵךְ יָחֵף; וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ, וְעָלוּ עָלֹה, וּבָכֹה"[6] .

בימינו אנו יש זכר לדבר, והמנהג הוא  שבימי תענית, או בזמן של אבלות, יש לחלוץ את נעלי העור שאנו רגילים ללובשם בחיי היום יום .

הליכה ללא נעלים מסמלת בספרי הנביאים גם מצב של השפלה לאדם:" א בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן, אַשְׁדּוֹדָה, בִּשְׁלֹחַ אֹתוֹ, סַרְגוֹן מֶלֶךְ אַשּׁוּר; וַיִּלָּחֶם בְּאַשְׁדּוֹד, וַיִּלְכְּדָהּ.  ב בָּעֵת הַהִיא, דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ לֵאמֹר, לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מָתְנֶיךָ, וְנַעַלְךָ תַחֲלֹץ מֵעַל רַגְלֶךָ; וַיַּעַשׂ כֵּן, הָלֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף.  {ס}  ג וַיֹּאמֶר יְהוָה, כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרוֹם וְיָחֵף--שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹת וּמוֹפֵת, עַל-מִצְרַיִם וְעַל-כּוּשׁ.  ד כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת-גָּלוּת כּוּשׁ, נְעָרִים וּזְקֵנִים--עָרוֹם וְיָחֵף; וַחֲשׂוּפַי שֵׁת, עֶרְוַת מִצְרָיִם"[7].

השפלה מסוג אחר קיימת במנהג המקראי,של חליצת נעל כלפי אותו אדם שאין ליבו חפץ להקים זרע לאחיו המת:" ה כִּי-יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין-לוֹ--לֹא-תִהְיֶה אֵשֶׁת-הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר:  יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ.  ו וְהָיָה, הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד--יָקוּם, עַל-שֵׁם אָחִיו הַמֵּת; וְלֹא-יִמָּחֶה שְׁמוֹ, מִיִּשְׂרָאֵל.  ז וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ, לָקַחַת אֶת-יְבִמְתּוֹ; וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל-הַזְּקֵנִים, וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל--לֹא אָבָה, יַבְּמִי.  ח וְקָרְאוּ-לוֹ זִקְנֵי-עִירוֹ, וְדִבְּרוּ אֵלָיו; וְעָמַד וְאָמַר, לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ.  ט וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו, לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו; וְעָנְתָה, וְאָמְרָה, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא-יִבְנֶה אֶת-בֵּית אָחִיו.  י וְנִקְרָא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל:  בֵּית, חֲלוּץ הַנָּעַל"[8].

ובנוסף לכל אלו, הורדת הנעל הינה גם אות וסימן לסיומה של עסקה או מעשה קניון מוצלח ובלתי הפיך, כפי שאנו מוציאים בסיפורה של רות:" ז וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל-הַגְּאֻלָּה וְעַל-הַתְּמוּרָה, לְקַיֵּם כָּל-דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ, וְנָתַן לְרֵעֵהוּ; וְזֹאת הַתְּעוּדָה, בְּיִשְׂרָאֵל"[9].

[בתמונה: נעלים קונים מהר... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Jeffrey and Shaowen Bardz לאתר flickr]

אחרית דבר

מקובל מאז ימי הקדמונים ועד ימינו, כי הורדת נעל מעל רגלו של אדם יש בה אות וסימן לדברים שונים. קדושה מול אבלות. השפלה וסגירת עסקה מוצלחת. האם יש מכנה משותף לכלל המקרים?

קשה לענות על כך. יתכן כי נעילת נעליים מסמלת סוג  של כבוד והבדלות של מין האדם, היות ובממלכת החי אין הדבר מצוי כלל ועיקר. חליצתם של נעליים במקום קדוש כפי שמתואר בציור הפסיפס בבית הכנסת בציפורי, כמו גם חליצתם בסנה או בבית המקדש, רומזת לאדם כי האל המקראי נעלה מעל המין האנושי, וכל חליצה שכזאת מזכירה זאת מחדש. בזמן אבל או מצב אישי טראומטי, כפי שמסופר על דוד לדוגמה, ההליכה ללא נעליים מסמלת סוג של פגיעה במרקם החיים האנושי, היות שהמוות או כל אירוע שדומה לו מזעזע במובן מסוים  את היציבות לה מורגל האדם. כך הם פני הדברים בקשר לסיום מוצלח של קניון או מכר וממכר. יתכן, שחליצת הנעל - שמסמלת  את כבודו של האדם - הינה ערובה טובה לכך שאותו אדם יבצע את חלקו בעסקה ככתבה וכלשונה.

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן]  [לאוסף המאמרים על פרשת שמות, לחצו כאן]

מקורות

• פנחס יחזקאלי (2018), פרשת שמות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 27/12/18.

[1] בבלי, בבא בתרא, דף כ"ה, עמוד א'.

[2] שמות, פרק ג', פסוק ה'.

[3] משנה, ברכות, פרק ט', משנה ה'.

[4] יהושע, פרק ה, פסוק ט"ו.

[5] מסכת יומא, פרק א', משנה ז'.

[6] שמואל ב', פרק ט"ו, פסוק ל'

[7] ישעיהו, פרק כ', פסוקים א' – ד'.

[8] דברים, פרק כ"ה, פסוקים ה' – י'.

[9] מגילת רות, פרק ד', פסוק ז'.