[בתמונה: וחרב אין ביד דוד... התמונה שותפה ברשתות החברתיות. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com. עוגן ברשת]

[לאוסף המאמרים על סיפור דוד וגוליית ומשמעויותיו, לחצו כאו]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

ב-24 במרץ 2016 - לאחר ששני מחבלים תושבי חברון הגיעו לעמדת צה"ל בתל רומיידה ודקרו את אחד החיילים - נורו השניים על ידי החיילים. אחד מהם נהרג מהירי, והאחר נפצע קשה. כעבור מספר דקות ירה סמל אלאור אזריה בראשו של המחבל הפצוע, ששכב על הקרקע, והרג אותו.

בהשראת הירי, הופצה תמונה של תומכיו בה נראה דוד כורת את ראשו של גוליית, שהיה לפי הסיפור המקראי מנוטרל לכאורה בלשוננו (ראו תמונה למטה). המסר היה ברור לכאורה: אם לדוד מותר לעשות זאת, הרי הדבר מותר לכל אחד. כמובן שאין לעשות קל וחומר מתמונה או מסיפור מהעת העתיקה, בה כללי המוסר שאנו רגילים בהם היום, בעיקר בזמן מלחמה לא היו ולא נבראו. בזמן העתיק, המלחמה הייתה מלחמה טוטאלית, והרג שבויים או אזרחים היה דבר שבשגרה. המקרא אמנם מטיל סייגים כאלה ואחרים בזמן מלחמה אולם כללי האתיקה של חוקת ז'נבה לדוגמא, לא היו אז.

לכן, כל השוואה בין ימינו אלה לימי קדם הינה השוואה של הבל מוחלט:

[העיבוד של גושל פייסבוק לתמונת דוד וגוליית, פייסבוק, ינואר 2017. התמונה המקורית היא נחלת הכלל]

מיתוס דוד וגוליית

בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי אחד המיתוסים הגדולים הקיימים, הוא הקרב בין דוד וגולית. זה סיפור של ניצחון של החלש מול החזק, של הצדק מול הרשע, ושל התחכום אל מול הממסד הצבאי המקובל.

הסיפור עצמו מובא באופן הבא: "א וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-מַחֲנֵיהֶם, לַמִּלְחָמָה, וַיֵּאָסְפוּ, שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה; וַיַּחֲנוּ בֵּין-שׂוֹכֹה וּבֵין-עֲזֵקָה, בְּאֶפֶס דַּמִּים.  ב וְשָׁאוּל וְאִישׁ-יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ, וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה; וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה, לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים.  ג וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל-הָהָר, מִזֶּה, וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל-הָהָר, מִזֶּה; וְהַגַּיְא, בֵּינֵיהֶם.  ד וַיֵּצֵא אִישׁ-הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת:  גָּבְהוֹ, שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת.  ה וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ; וּמִשְׁקַל, הַשִּׁרְיוֹן--חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִים שְׁקָלִים, נְחֹשֶׁת.  ו וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת, עַל-רַגְלָיו; וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת, בֵּין כְּתֵפָיו.  ז וחץ (וְעֵץ) חֲנִיתוֹ, כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ, שֵׁשׁ-מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל; וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה, הֹלֵךְ לְפָנָיו.  ח וַיַּעֲמֹד, וַיִּקְרָא אֶל-מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לָהֶם, לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה:  הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי, וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל--בְּרוּ-לָכֶם אִישׁ, וְיֵרֵד אֵלָי.  ט אִם-יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי, וְהִכָּנִי--וְהָיִינוּ לָכֶם, לַעֲבָדִים; וְאִם-אֲנִי אוּכַל-לוֹ, וְהִכִּיתִיו--וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים, וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ.  י וַיֹּאמֶר, הַפְּלִשְׁתִּי, אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת-מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה; תְּנוּ-לִי אִישׁ, וְנִלָּחֲמָה יָחַד.  יא וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֶת-דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה; וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ, מְאֹד.  יב וְדָוִד בֶּן-אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וּשְׁמוֹ יִשַׁי, וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים; וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל, זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים.  יג וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי-יִשַׁי, הַגְּדֹלִים--הָלְכוּ אַחֲרֵי-שָׁאוּל, לַמִּלְחָמָה; וְשֵׁם שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו, אֲשֶׁר הָלְכוּ בַּמִּלְחָמָה--אֱלִיאָב הַבְּכוֹר וּמִשְׁנֵהוּ אֲבִינָדָב, וְהַשְּׁלִשִׁי שַׁמָּה.  יד וְדָוִד, הוּא הַקָּטָן; וּשְׁלֹשָׁה, הַגְּדֹלִים, הָלְכוּ, אַחֲרֵי שָׁאוּל.  טו וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב, מֵעַל שָׁאוּל, לִרְעוֹת אֶת-צֹאן אָבִיו, בֵּית-לָחֶם.  טז וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי, הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב; וַיִּתְיַצֵּב, אַרְבָּעִים יוֹם... מ וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ, וַיִּבְחַר-לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי-אֲבָנִים מִן-הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר-לוֹ וּבַיַּלְקוּט--וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ; וַיִּגַּשׁ, אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי.  מא וַיֵּלֶךְ, הַפְּלִשְׁתִּי, הֹלֵךְ וְקָרֵב, אֶל-דָּוִד; וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה, לְפָנָיו.  מב וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת-דָּוִד, וַיִּבְזֵהוּ:  כִּי-הָיָה נַעַר, וְאַדְמֹנִי עִם-יְפֵה מַרְאֶה.  מג וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל-דָּוִד, הֲכֶלֶב אָנֹכִי, כִּי-אַתָּה בָא-אֵלַי בַּמַּקְלוֹת; וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת-דָּוִד, בֵּאלֹהָיו.  מד וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל-דָּוִד:  לְכָה אֵלַי--וְאֶתְּנָה אֶת-בְּשָׂרְךָ, לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה.   מה וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי, אַתָּה בָּא אֵלַי, בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן; וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ, בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ.  מו הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְהוָה בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ, וַהֲסִרֹתִי אֶת-רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה, לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ; וְיֵדְעוּ, כָּל-הָאָרֶץ, כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים, לְיִשְׂרָאֵל.  מז וְיֵדְעוּ כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה, כִּי-לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְהוָה:  כִּי לַיהוָה הַמִּלְחָמָה, וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ.  מח וְהָיָה כִּי-קָם הַפְּלִשְׁתִּי, וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד; וַיְמַהֵר דָּוִד, וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי.  מט וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יָדוֹ אֶל-הַכֶּלִי, וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע, וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל-מִצְחוֹ; וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו אָרְצָה.  נ וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן-הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן, וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ; וְחֶרֶב, אֵין בְּיַד-דָּוִד.  נא וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת-חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ, וַיְמֹתְתֵהוּ, וַיִּכְרָת-בָּהּ, אֶת-רֹאשׁוֹ; וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי-מֵת גִּבּוֹרָם, וַיָּנֻסוּ"[1].

לפי הפסוקים הללו, גוליית נהרג מיד דוד, וזה האחרון הורגו ואז כורת את ראשו מעליו. כפי שנאמר כבר קודם לכן, אין ללמוד מסיפור זה דבר וחצי דבר הלכה לימינו.

מה שכן מעניין בסיפור האמור, הם שני דברים אחרים. האם גוליית אכן היה ענק? וכן, האם דוד הוא הדמות שהרגה את הפלישתי?

לגבי השאלה הראשונה התשובה הינה פשוטה בתכלית. פרופ' ברגינר, נוירולוג מאוניברסיטת בן-גוריון, שחקר את הנושא של ממדי גולית, הגיע למסקנה כי גולית סבל ממחלה המוכרת כיום כ "אקרומגליה" או "גיגנטיזם". התסמונת נובעת מגידול שפיר בבלוטת יותרת המוח המפרישה את הורמון הגדילה. הפרשת יתר של ההורמון גורמת לממדי גוף גדולים מהרגיל (כולל גולגולת גדולה ולעיתים מעוותת). בנוסף לכך גורם הגידול ללחץ על עצבי הראיה, דבר המביא להפרעה בשדה הראיה[2].

לפי המסופר בפסוקים, היה גבהו של גוליית שש אמות וזרת. יש הטוענים כי המדובר בגובה של שלושה מטרים. הממדים הללו נראים אמנם מעט מוגזמים וככל הנראה מדובר בענק שגובהו למעלה משני מטרים. גובה זה הווה באותם ימים גובה יוצא דופן בהנחה שמרבית האוכלוסייה לא הגיעה לגובה העולה על 150 ס"מ. בנוסף, לפי המסופר גולית נושא מיגון כבד על גופו, במשקל של כחמישים ק"ג, מרשים בהחלט בכל זמן ותקופה. דוד לעומתו, לא נושא מיגון כלל, וגובהו היה כנראה כממוצע של אותה תקופה, 150 ס"מ.

כיצד הצליח דוד להתגנב קרוב כל כך לגוליית מבלי שיפגע? התשובה על כך ברורה. גוליית שסבל כאמור ממחלה שפגע בראייתו, התקשה להבחין בדוד הנמוך. בנוסף, גוליית עמד כנגד השמש, ודוד ניצל זאת באופן יעיל וקטלני.

כאן מגיעה השאלה השנייה אודות המאורע והיא - האם דוד אכן הרג את גוליית הפלשתי? זו אינה שאלת סרק היות ובמקור נוסף נאמר כך:" יט וַתְּהִי-עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב, עִם-פְּלִשְׁתִּים; וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן-יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי, אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי, וְעֵץ חֲנִיתוֹ, כִּמְנוֹר אֹרְגִים"[3].

בניגוד לסיפור הריגת גוליית ביד דוד, סיפור שאין לו מקבילה בשום מקום מקראי אחר, הרי שלהרג גוליית בידי אלחנן בן יערי מצויה המקבילה הבאה: "ה וַתְּהִי-עוֹד מִלְחָמָה, אֶת-פְּלִשְׁתִּים; וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן-יעור (יָעִיר), אֶת-לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי--וְעֵץ חֲנִיתוֹ, כִּמְנוֹר אֹרְגִים"[4].

כלומר, לפי מקור זה אלחנן בן יערי לא הרג את גוליית, אלא את אחיו. לחילופין, היו פרשנים שטענו שאלחנן זה שמו הנוסף של דוד.

אחרית דבר

הרג גוליית ביד דוד נחשב לאחד מסיפורי המקרא הידועים ביותר. המיתוס שהוא מעצב בתוכו נשאר בזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי של כל הדתות. אולם לא ניתן להתעלם מהקושי שיש לסיפור מקבילות ההופכות זיכרון היסטורי זה על פניו. לדעת חוקרי מקרא בני זמננו [5], הסיפור על דמותו השולית של אלחנן בן יערי, מאוגד ומסופח לדמותו של המלך דוד, שהיא הדמות המרכזית באירוע. לפי שיטה זו, סיפורו של אלחנן בן יערי הוא המסורת הקדומה והנכונה של המאורע, ואילו סיפור מלחמת דוד בגוליית הוא סיפור מעובד ומאוחר הבא להאדיר את שמו של דוד [6]. ספר דברי הימים, המנסה לפתור את הסתירה האמורה, אומר כי הפלשתי שהרג אלחנן בן יערי היה אחיו של גוליית המקורי, ובכך להותיר את הרג גוליית ביד דוד על מכונו. האם ניתן לקבוע בוודאות איזו מסורת צודקת? כנראה שלא, ואנו נוותר עם הסיפור של ניצחון דוד על גוליית, תוך ידיעה שיתכן שחרב אין ביד דוד, והוא רק נשאב לסיפור בזמן מאוחר בגלל מעמדו הרם.

[לאוסף המאמרים על סיפור דוד וגוליית ומשמעויותיו, לחצו כאו]

מקורות והעשרה

• גרסיאל, מ. "היסטוריה וריאליה בתיאור המערכה בעמק האלה וקרב דוד וגלית, בספר: אריה שמואלביץ' (עורך), זירת קרב - קרבות הכרעה בארץ ישראל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2007.
•  זקוביץ,י.  שנאן, א.לא כך כתוב בתנ"ך. תל אביב, משכל, 2004.
• פרידמן, ד. הרצחת וגם ירשת - משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא, הוצאת דביר, 2000, עמודים, 59-48.

[1] שמואל א', פרק י"ז.

[2] פרוינד, א. מלחמת דוד בגוליית, דעת, 2004

[3] שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ט.

[4] דברי הימים א', פרק כ', פסוק ה'.

[5] ראה - מזר, מ. עולם התנ"ך: שמואל ב', תל אביב, 1993, עמוד 182.

[6] זקוביץ, י. דוד מרועה למשיח, ירושלים, יד יצחק בן צבי, 1995, עמודים, 97-96.