[בתמונה: ושמי ה' לא נודעתי להם – האומנם? תמונה חופשית שהועלתה על ידי Seniju לאתר flickr]

[לאוסף המאמרים על פרשת וארא, לחצו כאן]

עודכן ב- 10 בינואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

הפסוקים הפותחים את פרשת וארא בספר שמות מציבים אתגר פרשני קשה. העולה מהם לכאורה הוא שהאל המקראי לא נגלה לאבות האומה בשמו המוכר כדלקמן:

"ב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה.  ג וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם"[1]. ברם, למרות פסוק זה אנו מכירים כי מצויים פסוקים בספר בראשית שעולה מהם ההפך הגמור. לדוגמא:" ז וַיֹּאמֶר, אֵלָיו:  אֲנִי יְהוָה, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים--לָתֶת לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְרִשְׁתָּהּ.  ח וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי יְהוִה, בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה"[2], וכן - :" יג וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ--לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ"[3].

לשון אחר, המספר המקראי לכאורה סותר את עצמו. בהתגלות האלוהית אל משה הוא אומר במפורש כי שמו של האל המקראי לא היה ידוע לאבות האומה. מנגד, ישנם פסוקים מפורשים שנאמרו לאבות האומה במהלך התגלות אלוהית ומהם עולה ששמו של האל המקראי היה ידוע להם.

רלב"ג[4] על אתר, פותר זאת בדרך פרשנית יוצאת דופן. לטענתו, המילה להם בפסוק ו"שמי ה' לא נודעתי להם", מוסב על בני ישראל השוהים בארץ מצרים ולא על אבות האומה. למרות פרשנותו המקורית, רוב המפרשים חושבים אחרת ממנו ומנסים לתרץ את הסתירה הקיימת באופנים שונים, היות וזה הכוונה של פשוטו של מקרא[5]. הסתירה האמורה הביאה כאמור את הפילוסופים היהודיים של ימי הביניים לנסות ולהסבירה באופן מקורי אחר. ר' יהודה הלוי[6], בספרו הכוזרי אומר על כך את הדברים הבאים:"

באמרו "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי" רוצה לומר בדרך הכוח והניצחון, כמו שאמר, לא הניח איש לעשקם ויוכח עליהם מלכים,ולא ברא להם מופת כאשר ברא למשה ועל כן אמר "ושמי ה' לא נודעתי להם". ועשה עם משה וישראל מה שלא הניח ספק בנפשות שבורא העולם ברא את הדברים הם בריאה חדשה מכוונת; כמו מכות מצרים וקריעת ים סוף והמן ועמוד הענן וזולתם; לא מפני שהם גדולים מאברהם יצחק ויעקב, אך מפני שהם רבים והנה הספק בלבבם, והאבות היו בתכלית האמונה וברי הלבב, שאפילו לא היו פוגעים כל ימותם כי אם רעה, לא הייתה אמונתם באלוקים נחלשת, ולא היו צריכים אל כל זה".[7]

[בתמונה: ושמי ה' לא נודעתי להם... תמונה חופשית שהועלתה על ידי angelofsweetbitter2009 לאתר flickr]

לפי פרשנות זו, הכוונה של המקרא לומר כי אבות האומה לא זכו לנסים גלויים בדומה לאלה שנעשו בידי משה לעיני בני ישראל. זאת, נוכח חוסר האמונה שהיה מנת חלקם של בני ישראל ביחס לאמונתם המוצקה של אבות האומה באל המקראי.

הרמב"ם[8], מפרש זאת בדרך פילוסופית שונה כדלקמן: "כבר הבהרתי לאנשים כולם את ארבעת ההבדלים אשר בהם נבדלת נבואת משה רבנו מנבואת שאר הנביאים...כן הדבר, לדעתי, גם באשר לנִסיו ונִסי זולתו, כי נִסיו אינם ממין נִסיהם של יתר הנביאים. הראיה מן התורה שנבואתו שונה מנבואת כל מי שקדם לו היא דברו: וארא אל אברהם [אל יצחק ואל יעקב באל שדי] ושמי ה' לא נודעתי להם (שמות ו', 3). הרי שהודיענו שאין השׂגתו כהשֹׂגת האבות, אלא רבה יותר. על אחת כמה וכמה מהשׂגת אלה שקדמו להם. אשר להיותה שונה מנבואת כל המאוחרים, אמר בתור הודעה ולא קם נביא עוד בישֹראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים (דברים ל"ד, 10). הרי שהבהיר שהשׂגתו שונה מהשׂגת כל המאוחרים לו בישֹראל, אשר הם ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט, 6) ובתוכם ה' (במדבר ט"ז, 3), כל שכן בשאר האומות"[9]. כלומר, מטרת האמור בספר שמות, הוא להבליט את דרגתו של משה בנבואה על פני אבות האומה. משה זכה לדרגה בכירה בסולם הנבואה, שהאבות לא זכו לה מחד גיסא, ואיש לאחר תקופתו של משה לא ישיג אותה מאידך גיסא. הרמב"ם אומר עקרון זה כלפי משה, היות ולפי המקרא, הוא האיש אשר נתן את התורה לעם ישראל ולא אבות האומה. וכדי לאשש את הדבר שהמדובר  בדת האמת היחידה,שניתנה בידי אדם מיוחד במעלתו הנבואית, הרמב"ם מדגיש זאת באופן ברור ונחרץ, מול הערעור של הנצרות ובעיקר מול התפיסה המוסלמית שטענה שהדת היהודית של משה הינה שקרית, והאסלאם הוא דת האמת היחידה[10].

במחקר המודרני של חקר המקרא, בשנת 1883, פרסם  יוליוס ולהאוזן, ספר שכותרתו  הקדמות לתולדות ישראל. הופעתו של ספר זה, חוללה את המהפכה הגדולה ביותר בחקר המקרא (שאצל ולהאוזן כלל גם את ספר יהושע). ולהאוזן התייחס בו בעיקר לשאלת חיבור המקרא, ובהקשר זה הציג תיאוריה הידועה בכינויה תורת המקורות או תורת התעודות, העומדת עד היום במרכז חקר המקרא, אף על פי שרבים כיום, אינם מקבלים אותה ואף טוענים כי אינה מדויקת דיה.

[בתמונה: [בתמונה: ושמי ה' לא נודעתי להם... תמונה חופשית שהועלתה על ידי angelofsweetbitter2009 לאתר flickr]תמונה חופשית שהועלתה על ידי Alan לאתר flickr]

על-פי שיטת המקורות של ולהאוזן, כללה התורה ארבעה מקורות ראשיים. המקור הראשון סומן באות J , קיצור של השם המפורש יהוה, ובעברית הוא קרוי מקור י'. מקור זה נהג להשתמש בשם המפורש יהוה בכל סיפוריו וחוקיו, החל בסיפור הבריאה.

המקור השני סומן באות  E , קיצור של השם אלוהים. נהוג לקרוא לו המקור האלוהיסטי, ובעברית – מקור א'. מקור זה מכנה את האל בשם אלוהים, וזאת עד סיפור התגלות האל למשה בתוך הסנה. על-פי מקור E היה זה רגע מכריע מבחינה תאולוגית, שכן זו פעם ראשונה מתגלה האל לאנושות, באמצעות משה, בשמו המפורש: "ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם. ויאמר עוד אלוהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל יהוה אלוהי אבותיכם אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדר ודר"[11].  מכאן ואילך נוקט מחברו של מקור זה בשם אלוהים ובשם המפורש יהוה לסירוגין.

המקור השלישי, המסומן באות P , הינו קיצור של  Priestly Document (המקור הכוהני), שבניגוד לשני קודמיו אינו מקור עממי. ההנחה היא שנכתב בקרב חוגים כוהניים, ולכן מרבים לעסוק בו בענייני פולחן וקורבנות.

בכל הנוגע לשימוש בשמו של האל, נוהג המקור הכוהני כמקור האלוהיסטי: בכל הסיפורים, עד התגלות האל למשה בתוך הסנה, מכונה האל בשם אלוהים או אל שדי. משה נחשב לאדם הראשון שהאל גילה לו את שמו המפורש: "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני יהוה. ואראה אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יהוה לא נודעתי להם". מכאן ואילך נוקב מקור זה בשם אלוהים ובשם המפורש לסירוגין.

המקור הרביעי מסומן באות  D, קיצור של דיוטרונומי (Deuteronomic), על-פי השם הלטיני של ספר דברים, ובעברית הוא קרוי מקור ד'. לעומת שלושת המקורות: י', א' ו-כ', הפזורים בספרים בראשית, שמות ובמדבר, הרי המקור הרביעי, D, מרוכז כולו בספר דברים, ואין בו דבר מן המקורות האחרים[12].

אחרית דבר

פסוקי המקרא בתחילת פרשת וארא בספר שמות, מציגים גישה שאינה עולה בקנה אחד עם הכתוב קודם לכן בפסוקים של ספר בראשית. פרשני הדורות עמלו רבות כדי לתרץ את הסתירה הקיימת בתוך גוף המקרא. העניין לא נעלם אף מעיני הפילוסופים היהודיים של ימי הביניים, וכל אחד תרם את פרשנותו המקורית:

• ר' יהודה הלוי חשב כי הפסוקים בספר שמות, מצביעים על פער בין אמונת אבות האומה לבין אמונתם הפחותה של  בני ישראל.
• בניגוד אליו, כתב הרמב"ם, כי הפער נסב אודות דרגת נבואותו של משה מול דרגת נבואתם של אבות האומה, שהייתה בדרגה פחותה מזו של משה נותן התורה.
• ולבסוף, המחקר המודרני של המקרא, השתמש בפסוקים בספר שמות, כאישוש לתורת המקורות המקראית אותה שכלל  יוליוס ולהאוזן. קשה לומר מי צדק בוויכוח הפרשני, כיצד ליישב את פסוקי המקרא האמורים. מה שאומר כי הטקסט המקראי, פתוח לפרשנויות רבות מקוריות ואף סותרות זו את זו מניה וביה.

[בתמונה: ושמי ה' לא נודעתי להם... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Ted Van Pelt לאתר flickr]

[לאוסף המאמרים על פרשת וארא, לחצו כאן]

מקורות

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וארא באתר 'ייצור ידע', ייצור יידע, 3/1/19.

[1] שמות, פרק ו', פסוקים ב' – ג'.

[2] בראשית, פרק ט"ו, פסוקים ז' – ח'.

[3] שם, פרק כ"ח, פסוק י"ג.

[4] רבי לוי בן גרשום(רלב"ג), פרשן מקראי, מדען, רופא, מהנדס, מתמטיקאי ומחשובי הפילוסופים היהודיים בימי הביניים. פעל בחבל פרובאנס שבדרום צרפת, 1288 – 1344.

[5] על כך ראה – כהן, כ. ושמי ה' לא נודעתי להם, דעת, תשנ"ח.

[6] ר' יהודה הלוי(ריה"ל), משורר ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד, מגדולי הכותבים היהודיים בימי הביניים, 1075 – 1141.

[7] ר' יהודה הלוי,ספר הכוזרי, מאמר ב', פרק ב'.

[8] ר' משה בן מימון(הרמב"ם), מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות,1135 – 1204.

[9] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק שני, פרק ל"ה, מהדורת שוורץ.

[10] על כך ראה - דנה, נ. למי שייכת הארץ הזאת?, עיון מחודש בקוראן ובמקורות אסלאמיים קלאסיים נוספים על עם ישראל, תורתו וזיקתו לירושלים וארץ הקודש, הוצאת אוניברסיטת אריאל ומוסד ביאליק, 2013.

לצרוס יפה, ח. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים; מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים,  1996.

[11] שמות, פרק  ג', פסוקים י"א-ט"ו.

[12] ראה - הופמן, י. סוגיות בביקורת המקרא, הוצאת משרד הביטחון, 1997.