[מאמר זה ראה אור לראשונה בעיתון 'ישראל היום', ב- 27/1/17. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לאוסף המאמרים על מבצע 'צוק איתן', לחצו כאן]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
עוד בטרם פורסם דו"ח מבקר המדינה ל"צוק איתן", צוטטו בהבלטה היסטרית קטעי פרוטוקול מישיבות קבינט, במגמת ביקורת על מקבלי ההחלטות, רוה"מ, שר הביטחון, הרמטכ"ל ואף ראש אמ"ן.
בקולות שהובילו במשך שתי יממות את השיח הישראלי, הדהדה בנימה ספקנית אמירת בן גוריון: "תדע כל אם עבריה שמסרה גורל בנה בידי מפקדים הראויים לכך". היו שדאגו לבטא חרדתם שמא מסרנו גורל בנינו החיילים בידי מנהיגות לאומית שאינה ראויה.
שתי שאלות יסוד, ראויות במהותן, מחוללות את העניין הציבורי בדו"ח המבקר:
- האחת מבקשת לברר כיצד הובילה אותנו ההנהגה הלאומית בקיץ 2014, לידי מלחמה עם חמאס, והאם הייתה הכרחית?
- השנייה מבקשת הסבר למה שנראה כפגיעה בכבודנו הלאומי: איך מצאנו עצמנו בלתי מוכנים כאומה וכמערכת צבאית לאיום המנהרות?
ביחס לשתי השאלות חשוב להדגיש, כי המערכת הביטחונית עסקה בהן מיד בתום הלחימה ולא חמקה מאחריותה לברור נוקב. צה"ל השב"כ והקבינט הכירו את איום המנהרות הרבה לפני קיץ 2014, וככל הצפוי, דו"ח המבקר ידע לציין זאת. הסוגיה הראויה לברור בעניין היא כיצד הובן האיום, ומה נעשה כתוצאה מהבנת האיום.
זו שאלה רצינית המחייבת בירור ענייני, אלא שלתוך השיח הציבורי נדחפו קטעי פרוטוקול מדיוני הקבינט, המכוונים למניפולציה פוליטית במאבק על מיצוב הדימוי האישי: מי ראה את הנולד טוב יותר? מי באמת רצה להילחם ומי גרר רגליים?
כל בר דעת מבין עד כמה דיון בשאלות לאומיות הרות גורל, בהערכת מצב במטה כללי או בקבינט, חייב להיות סגור, במאמץ לשמרו טהור ככל הניתן מאינטרסים אישיים. אכן תמיד קיים מקום לחשד ביחס לכל אחד מן המשתתפים, שמא הוא מדבר אל הפרוטוקול, במוכוונות לאהדת הציבור או למשפט שר ההיסטוריה. זהו רגע של מבחן עילאי באחריות לאומית, ולפעמים רק אלוהים יודע.
לא ראיתי את הדו"ח במלואו ומובן שאיני בא לחרוץ עליו משפט. בכל זאת מנקודת מבט עקרונית, ניתן בעיני לבקש בירור ראשוני בשאלת סמכותם המקצועית של המבקר ואנשיו, בהתייחסותם לשאלות מערכתיות, כמו השאלה: 'כיצד נקלענו למלחמה בת חמישים ואחד יום?'
כמו לגבי מלחמות רבות בהיסטוריה, יתכן שגם במלחמה זו הייתה בידי ההנהגה יכולת להימנע ממנה. גם מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, המלחמה הייתה בת מניעה כפי שציפה נאסרללה, אלמלא החליטה ממשלת ישראל להגיב בהיקף רחב וחסר תקדים על חטיפת שני החיילים. מדובר בשאלת יסוד הנותרת לעתים פתוחה לעד, ובה נבחן מנהיג לאומי במלוא בדידותו, בעמדו בצומת החלטה גורלית, שאיש לא עמד בה לפניו.
עם כל חשיבותה של שאלת מהות זו, הנותרת בעינה גם כאשר תהליך קבלת ההחלטות נוהל על פי הספר, היא אינה נתונה לסמכות בירור טכנית בידי מבקר מדינה או וועדת חקירה. לחקירת תחומי פעולה טכניים, כמו תפקוד אמצעי הלחימה, הכנת מלאי התחמושת, כשירות הכוחות, תפקוד מערכות הפיקוד והשליטה, יש מתודולוגית חקירה. היא חותרת לאיתור סיבות לכשלים, כמו במתודה לחקירת תאונות מטוסים. בבחינת ההחלטות האסטרטגיות, לעומת זאת, החקירה אינה יכולה להיות טכנית.
ביסוד הגישה של ועדות החקירה שהעמדנו לאחר מלחמותינו - כמו ועדת אגרנט או ועדת וינוגרד - ניצבה הנחה מודרנית, שאם משהו השתבש, מישהו מהאחראים או מהמומחים המופקדים על ניהול העניין, כנראה התרשל. בכל דרך גישה מודרנית, מצפה לשליטה בהתרחשות, גם כשמדובר במלחמה כאירוע הכרוך מטבעו בהליכה אל הבלתי נודע. לכן, גם הפתעות מודיעיניות צבאיות - כמו מצביי משבר בניהול המלחמה - מובילים לבקשת וועדת חקירה או בדיקת מבקר, שרק נדע מי התרשל נציב במקומו אדם אחר ונשוב לשלוותנו.
ובכן, כיצד מבקרים קבלת החלטות בסוגיה אסטרטגית? המבחן הממשי המבוקש הוא מבחן התוצאה. במשחק כדורגל התוצאה בסוף המשחק ברורה וסופית. מלחמה היא תופעה אחרת: היא נבחנת בהישגיה בפרספקטיבה של זמן. על פי רוב, גם לאחר שנים, מבחן התוצאה רחוק מלהיות חד משמעי. במבט מקצועי מבקשים לבחון מה היו מטרות המלחמה ועד כמה הושגו במבחן הימים שלאחר המלחמה. זוהי שאלה מורכבת התלויה ביותר מאמת מידה אחת. מתוך המורכבות, נוטים להעביר את הברור בסוגיה למבחן הממוקד באמות מידה של תקינות תהליך קבלת ההחלטות. זו גישה המניחה, שהחלטות נכונות אמורות להתקבל בתהליך נכון ובנוהל תקין. בבתי הספר הנפוצים בפקולטות למנהל ציבורי ולמדע המדינה, מניחים כי תהליך קבלת החלטות בנוי כהלכה, יוביל בסיכוי גבוה להחלטות נכונות. לצערנו, הנחה זו לא ממש עומדת במבחן המציאות. אלא שחסידי שלטון החוק והמנהל התקין דבקים בדרישתם להעמיד את סדרי עבודת ההנהגה, במיוחד בשאלות הרות גורל כיציאה למלחמה, על תהליכים מובנים וסדורים. בהיבט זה עבודת וועדת חקירה או ביקורת המבקר, בוחרת במקרים רבים להתמקד בבחינת התהליכים: מתי התכנס הקבינט, איזה מידע הוצג למשתתפים, כיצד התאפיינה הדינמיקה של הדיון, האם זומנו המומחים המתאימים, וכו'. כמו במקרים רבים בהתנהלות המנגנון הציבורי ששועבד לדפוסי חשיבה משפטנים, גם בענייני המלחמה, השיח הציבורי, נלכד בעיסוק בפרוצדורה במקום במהות.
לא שאני מבקש לפטור את הנהגת המדינה והצבא מן התביעה לעשות כל שביכולתה על מנת להתכונן כראוי ולהתנהל נכון בשעות מבחן הרות גורל. להפך. אלא שנדרשת קודם כל חקירה עצמית תרבותית של עצמנו כחברה, על ציפיית היתר שאנו תולים בתהליכים ונהלים קבועים לניהול ענייני המדינה. מלחמה היא אירוע שמעצם הגדרתו בהתהוותו יכול לצאת משליטה. מי שמבקש חקירה על מנת להפוך מלחמה לאירוע מנוהל לפי תכנית סגורה מראשית עד אחרית, כאילו הייתה ניהול ותכנון פס ייצור, דומה לאדם שמבקש לקבוע מראש את אופיו של תינוק עוד בטרם הריון. גם בעידן המודרני, לא הכל בידי אדם.
למיטב שיפוטי, מתוך שותפותי להתרחשות כחבר מטה כללי, מתוך הלמידה החקירתית שהובלתי בשבועות שלאחר המלחמה, האורח השקול והאחראי בו התנהלה המלחמה, בהנהגה המדינית והצבאית ראוי לזכות למלוא אמון הציבור.
[לאוסף המאמרים על מבצע 'צוק איתן', לחצו כאן]
מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!
