[בתמונה: מראה כללי של מצודת ביריה. תמונה חופשית שהועלתה לויקיפדיה על ידי Boazshlomi]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
זהו מאמר ראשון מתוך ארבעה בסוגיית עמונה. המאמרים האחרים:- גרשון הכהן: מאבק עמונה – להפסיד קרב ולנצח במערכה, או להפך;
- גרשון הכהן: חורבן עמונה – הימים שאחרי;
- פנחס יחזקאלי: הלקחים המבצעיים של עמונה.
* * *
אירועי עמונה הזכירו לי מאוד את פרשת העלייה לביריה: פרשה מתקופת היישוב, שהחלה בסוף חודש פברואר 1946 והגיעה לשיאה בין ה- 14 במרץ ל-17 במרץ 1946 (ויקיפדיה).
פרשת ביריה
תחילת הפרשה בהחלטתם של שלטונות המנדט הבריטי להכריז על היישוב היהודי ביריה, הסמוך לצפת, כ"שטח צבאי מוחזק", וזאת לאחר שתושביו, בני המחלקה הדתית של הפלמ"ח, נתפסו בהחזקה בלתי חוקית של נשק. כתוצאה מההכרזה הורד היישוב מן הקרקע, חל איסור על מגורי יהודים במקום, והשטח נתפס והוחזק על ידי החיילים הבריטיים (ויקיפדיה).
הורדתה מהקרקע של נקודת היישוב הגלילית המבודדת, נתפסה על ידי הנהגת היישוב כתקדים מסוכן, וכפגיעה ישירה בזכות להתיישבות חופשית, בהמשך לגזירות "הספר הלבן" וחוק הקרקעות המפלה שבא בעקבותיהן (ויקיפדיה).
היישוב הגיב בעלייה המונית של אלפים אל ביריה, אל מול התנגדותו של הצבא הבריטי. העלייה נערכה על ידי חניכי תנועות הנוער, פועלים וחיילים משוחררים, בלילי"א באדר ה'תש"ו (1946). תאריך זה נבחר, אם במטרה להסמיך את האירוע למאורעות תל חי ואם במטרה להסוות את האירוע כעלייה השנתית של בני נוער לתל חי. בתחילה גילו הבריטים התנגדות עיקשת ופיזרו את המתיישבים בטנקים ובשריוניות. לאחר הפעם השנייה שעלו המונים לביריה הסכימו שלטונות המנדט לקיומו של יישוב קבע במקום (ויקיפדיה).
ההתנגדות ההמונית להסרת נקודת היישוב היהודית וכניעת השלטונות הבריטים, נתפסה כהצלחה של אנשי היישוב במאבק על ההתיישבות. ביריה נתפסה כסמל להתיישבות ולעמידה איתנה וכציון דרך חשוב לקראת התיישבות חופשית, עלייה חופשית ומדינה עברית עצמאית (ויקיפדיה).
באותה העת נתפס האירוע כאירוע היסטורי חשוב בתודעת הציבור כולו, ובמיוחד בקרב הציבור הדתי, שלקח חלק פעיל בנעשה. העובדה כי האירוע אירע בפורים הביאה לכינויו כ"פורים דְבִּיריה". זכרו של האירוע צוין בשירים, בספרים, ובקריאת ספינת מעפילים בשם "ביריה". תנועת הנוער "בני עקיבא" ממשיכה בפעילות חינוכית הקשורה לאירוע וחניכיה מציינים את העלייה לביריה מדי שנה בי"א באדר, אך בקרב הציבור הרחב נדחק מעט זכר הפרשה (ויקיפדיה).
נתן אלתרמן על 'אדמת ביריה'
על האירועים הללו כתב המשורר הלאומי, נתן אלתרמן, בטורו השבועי:
שלוש פעמים עקר הצבא הבריטי את גדרות ביריה,
והן נתקעו מחדש. אנשי המקום והמאות שנהרו
ובאו לעזרתם השתטחו על האדמה, והחיילים
עמלו לטלטלם ולעקרם בכח מאדמת הר כנען.
הוא שיטח את גופו בשדה מלוא קומה
ועינו כסכין הבריקה.
ואדמת הטרשים, הפראית, הקדומה
אחזה בו, תפסה והחזיקה.
לצבא ניתן צו: "טלטלהו מכאן!
על כורחו על רגליו נקימנו!"
אך אדמת הטרשים העזה, בת שטן,
לא רצתה להרפות ממנו.
על פנים ועל גב גלגלהו עד תום.
משכוהו.
גררוהו בזרוע.
אך אדמת הטרשים לא נתנה אותו יום
את גופו מעליה לקרוע.
ושלוש הוא נתלש
וזורק חזרה
והוקם והושלך מדי פעם
כי אדמת הטרשים, בת שדים אפורה,
רדפתהו בכוח ונהם.
ושלוש הוא נתלש
וזורק חזרה,
ושלוש היא נדרה לו נדר,
ושלוש פעמים הגדר נעקרה
ושלוש התייצבה הגדר.
אז אמרו הרואים: במכלול עם עדי
לבושות ארצות לתפארת.
אבל כך,
בגופו של אדם יהודי,
לא תחזיק אדמה אחרת!
בהיסוג הצבא סח הנער בלאט:
לא ירה הצבא זאת הפעם.
אך יכלו מקלעיו עוד היום, זאת ידעת,
לנתקני ממך, ארץ זעם.
אז ענתה לו בצחוק הטרשה, המלחה:
לו כדור גם פילח אותך מצח,
לא היו מנתקים מאיתי את גופך,
כי איתי אז נשארת עד נצח.
* * *
כמה עומק יש בשיר הזה...
אז התקופה לא אותה תקופה, והשלטון כולו שלנו; אבל הלהט אותו להט והמטרות נותרו בעינן...
