[תמונתו של דונלד טראמפ היא תמונה חופשית שהועלתה על ידי Gage Skidmore לאתר flickr; תמונתו של ולדימיר פוטין נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Kremlin.ru. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 4.0]

האסטרטגיה הרוסית - של הפעלת כוח צבאי, מוגבל בהיקפו וממוקד במטרתו, לצורך הרחבת האינטרס הלאומי ושינוי ההגמוניה הבינלאומית - שועתקה למזרח התיכון על ידי האיראנים, אם כי בקנה מידה קטן הרבה יותר.

בנאומו לפני האספה הלאומית, בראשון לדצמבר2016, הגדיר נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, את האסטרטגיה הרוסית במונחים מאוד ברורים: "איננו מחפשים עימות עם אף מדינה. איננו מחפשים אויבים ואנחנו צרכים חברים. אבל מאידך, לא נאפשר למדינות העולם להתעלם מהאינטרס הרוסי. אנחנו מבינים את גודל האחריות המוטלת עלינו כמעצמה ומוכנים לקחת חלק בפיתרון בעיות עולמיות ומקומיות באותם מקומות בהם אנחנו יכולים להועיל ונוכחותינו נדרשת על ידי המדינות" ( http://al-monitor.com/…/middle-east-russia-foreign-policy-s…):

[בתמונה: "לא נאפשר למדינות העולם להתעלם מהאינטרס הרוסי"... ולדימיר פוטין]

מקריאת דבריו של פוטין עולה שהאסטרטגיה הרוסית היא דו ראשית:

• מצד אחד עומד "האינטרס הרוסי", מונח אמורפי שיכול להתעדכן בהתאם לנסיבות המשתנות.
• מצד שני פוטין הביע נכונות לשתף פעולה ביצירת סדר חדש במידה ויתאים הדבר לאינטרס הרוסי.

האסטרטגיה עליה הכריז פוטין בדצמבר 2016 הינה אסרטיבית יותר וברורה הרבה יותר מזאת עליה הכריז בדצמבר 2013. אז הכריז פוטין, שרוסיה שואפת להיות מובילה בינלאומית; ושאופת להגן על החוק הבינלאומי על מנת להבטיח את המשילות, העצמאות והייחוד של כלל המדינות בעולם. רוסיה - לטענתו דאז - איננה שואפת למעמד של מעצמה בינלאומית ומבינה, שסדר עולמי חשוב לעולם:

[בתמונה: האסטרטגיה של פוטין, מודל 2013...]

אחד הגורמים שהביאו לשינוי במדיניות הרוסית - כפי שבאה לידי ביטוי בהצהרתו של פוטין, מחד גיסא; ובהתנהלותה של רוסיה באוקראינה ובמזרח התיכון מאידך גיסא, הינו החולשה שהסתמנה במדיניות החוץ האמריקאית, ברחבי העולם, בתקופת ממשל אובאמה.

ההסלמה הנוכחית בין ארה"ב לאיראן מבוססת על טענות לגיטימיות מאוד נגד החתרנות האזורית של טהראן. ההסלמה נותנת למוסקבה הזדמנות להשפיע על הכיוון האיראני, ומחייבת את איראן לבחור - אחת ולתמיד - בין יחסים עם המערב ליחסים עם המזרח. ההסלמה גם מאפשרת לרוסים להרחיב את תפקידה של איראן ככלי להשגת המטרות האסטרטגיות הרוסיות, ובמיוחד באספקט של השכנת סדר בסכסוכים אזוריים.

האיראנים משמשים ככלי בידי הרוסים על מנת להרחיב את השסע בין המדינות הסוניות לארה"ב, שסע שמדיניותו של אובאמה תרמה להרחבתו. הטורקים משמשים ככלי בידי מוסקבה, על מנת לחייב את מדינות אירופה ונאט"ו לחשב כיוון מחדש, ולכייל את מדיניות הביטחון והאנרגיה של האיחוד האירופי ומדינות נאט"ו.

בתקופה הקרובה ינסה הנשיא פוטין לצנן את הטמפרטורה של ההידרדרות בין ארה"ב לאיראן. סביר להניח שהוא ינסה לעשות זאת בדרך של שימוש באיראן, בדומה לאופן השימוש בסוריה בפתרון המשבר סביב הנשק הכימי הסורי, או במשברים הרבים שליוו את שיחות הגרעין.

מרבית ההישגים של רוסיה במזרח התיכון הושגו בעזרת טהרן. בסוריה ובעיראק עזרו פעולות האיראנים בדחיקת גבולות ההשפעה האמריקאים, ע"י תקיעת טריז בין המדינות הסוניות לארה"ב. טריז זה שימש את פוטין לניהול מו"מ ולהרחבת ההשפעה הרוסית בקרב המדינות הסוניות עצמן (טורקיה וערב הסעודית כדוגמה).

איראן מהווה חלק אינטגרלי מהאסטרטגיה הרוסית במזרח התיכון, ולא נכון לצפות לניתוק הקשרים בין שתי המדינות. יחד עם זאת, באם תימצא דרך אחרת למלא את תפקידה של איראן באסטרטגיה המזרח תיכונית הרוסית, ניתן יהיה להוריד את רמת שיתוף הפעולה בין שתי המדינות.

החזרת היציבות למזרח התיכון עוברת, קודם כל, בהקטנת היקף שיתוף הפעולה בין רוסיה לאיראן. השגת היעד תהיה אחד האתגרים הגדולים ויעד מרכזי של ממשל טראמפ וממשלת נתניהו.