[התמונה המבטאת חוק היא תמונה חופשית שהועלתה על ידי Clyde Robinson לאתר flickr; התמונה המבטאת חזון היא תמונה חופשית שהועלתה על ידי Lola Audu לאתר flickr]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בעיתון 'מקור ראשון' והוא מובא פה באדיבות nrg.co.il, באישור מערכת העיתון והמחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

הקשבתי קשב רב לנימוקיי  חבר הכנסת בני בגין, מדוע הצביע נגד חוק ההסדרה (רשת ב' 10:40, 8.2.17 ). הבנתי שיש בדבריו, לא סתם עיקשות אלא עניין רציני הראוי להתבוננות ולבירור. דבריו ביטאו תאוריה פוליטית כוללת לסוגיות  סדרי מדינה, רצון העם, מנהיגות שלטונית ושלטון החוק. גישתו נתמכת היטב בכתבי המכון הישראלי לדמוקרטיה, שלא במקרה הדגיש בשנים האחרונות בפרסומי המכון, את מעלת תורתו הליברלית של זאב ז'בוטינסקי. מבחינה תאורטית, מנקודת מבט דמוקרטית ליברלית, דברי בני בגין מייצגים שלמות הגיונית חפה מסתירה.  בדיוק כאן מתחיל הדיון, בהבנה שהמחלוקת עמו, הולכת הרחק מעבר לשאלת חוק ההסדרה.

המחלוקת נוגעת לעצם השאלה, מהי ריבונות ומה ציפיותינו ממנהיג ברמה הלאומית. אכן, כל עוד הכל מתנהל כסדרו, ללא מצוקת הערכים המתנגשים, לא באמת זקוקים למנהיג, גם לא לרב או לשופט. זקוקים ללא יותר ממנהל תפעול חרוץ ויעיל.  הצורך במנהיגות מתחיל במצוקת צומת ההחלטה לנוכח מתחים בלתי פתורים, דוגמת גילוי התנגשות בין הכוונת החוק כלשונו וכרוחו, לבין מימוש מטרה לאומית נעלה. כאן מבחנו של מנהיג, ברגע בו הוא נדרש להחלטה פורצת דרך שמעבר למסילת הנוהל  והחוק.

במסגרת מפגש חניכי המכללה לביטחון לאומי עם השופטת דורית ביניש - שכיהנה אז כנשיאת בית המשפט העליון - שאלתי על התנגדותה לחוק ועדות הקבלה ביישובים. סיפרתי כדוגמה, על המצב ביישוב מי-עמי, הסמוך לאום אל פאחם. ביישוב היו אז כשמונים משפחות הזקוקות לקליטת זוגות צעירים ולהרחבת היישוב. תכנית ההרחבה התבססה על שטחי היישוב. כשהבינו  שאינם פטורים מחובת המכרז הפתוח לכל אזרח - וכתוצאה מכך לא יוכלו למנוע את קניית המגרשים על ידי תושביי אום אל פאחם - ביטלו את תכנית ההרחבה, בלית ברירה. שאלתי את השופטת, אם היא מכירה בפגיעה שהחוק פוגע בזכויות חברי הישוב, במניעת יכולתם להתרחב ולהגן על אופיו הקהילתי של יישובם? היא השיבה: "זהו החוק ומה לעשות שמי-עמי כל כך קרובה לאום אל פאחם?"

זו רק דוגמה אחת לסוגיה חוזרת ונשנית, במצוקת המתחים בין יישום החוק לבין צרכים נסיבתיים בדרך למימוש מטרות לאומיות. זה אינו רק המתח - המוכר לכל שופט במאמץ פירוש החוק - בבקשת האיזון הראוי בין פרוצדורה למהות, אלא גם מתח בין מהויות מתנגשות.

בני בגין הסביר, שלמד מאביו כי המטרה אינה מקדשת את האמצעים. אין על כך ויכוח. בכל זאת, מה עושים כאשר האמצעים מונעים את מימוש המטרה?

לגמרי מוסכם כי גוף או ארגון אינם יכולים להתקיים ולהתנהל באורח רציונלי, ללא מטרה. האם חוק המדינה הוא מטרה? על ההבחנה בין מטרה לאמצעים אמר בן גוריון:

"דרוש מצפן וכיוון. המצפן הוא הגאולה המלאה והשלימה של העם העברי בתוך גאולתה המליאה והשלימה של האנושות כולה... המדינה היהודית הדרושה עכשיו אינה מטרה אלא אמצעי" (אוקטובר 1941). ובכן גם המדינה אינה אלא אמצעי, כנראה גם חוקיה. ומהי המטרה?

[בתמונה: פסל בן גוריון מתרגל יוגה באתר צריף בן גוריון בשדה בוקר. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Avi1111 dr. avishai teicher . קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

מתגלות כאן שתי שאלות יסוד:

• האחת, האם יש מקום במדינה דמוקרטית למטרת-על, או לחזון שמעל לחוק?
• השנייה היא, מהי מטרת העל שלנו כמדינה, אם בכלל ישנה כזו? ראוי לברר עם בני בגין, היכן  דבריו ממוקמים בהתייחס לשתי שאלות אלו.

גישות ליברליות מתקשות להכיל מנהיג לאומי, וגם לא משרתי ציבור - עובדי מנגנון - שבאים לעבודה, מודרכים על ידי מטרת-על וחזון נשגב כמו "גאולת ישראל". בעיניים ליברליות  זה נראה מסוכן. מדינה לשיטתם, צריכה להתמקד בחובותיה הבסיסיות כלפי אזרחיה, לא במיזם גאולה לאומית, להסתפק במטרות-על צנועות, לא הרבה מעבר להענקת שרותי "וועד בית" באורח יעיל והגון.

בהתנגשות בין חזונו של וועד הבית לבין החוק, באמת ראוי לבחור בהכוונת החוק. בדומה לכך, אין לגישה הליברלית מסגרת מכוננת ומאחדת להתנהלות סדורה, במכלול האינטרסים הנפרדים של כלל האזרחים הפרטיים, מלבד החוק והמנהל התקין.  בגישה לאומית קולקטיבית, לעומת זאת, לאורה פעלו מנהיגי תנועות הפועלים - בכללם בן גוריון - לפני הכל, ישנו ציבור ולאום. הפרט כמובן קיים, והמדינה נועדה לשרת גם את צרכיו. אבל, מעל לכל, היא כלי הנועד למימוש מטרה וחזון לאומי. כדברי בן גוריון: "כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם והתקדמותם של תושביה, מדינתנו מצווה גם על כך. אבל אין זה העיקר. מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא גאולת ישראל וקיבוץ גלויות." (כוכבים ועפר, עמ' 32)  ובכן בני בגין, מה עושים ברגע של התנגשות בין צו החוק לבין מה שנראה כפעולה נדרשת בדרך למימוש חזון-העל?

כאן מונחת הנחה נוספת המאפיינת את הנאורות הליברלית, זו ההנחה שבמאמץ תבוני נאות ניתן ליישב, בשלמות לוגית, את כל המתחים. אלא שמבחן המציאות מלמד על מתחים רבים שאינם בני יישוב, ובדיוק בהם נדרשות הכרעות מנהיגותיות.

על הלילה בו נכנסה רות המואבייה לגורן של בועז כתב המקובל אלשייך, בן דורו של האר"י הקדוש: "מכאן לומדים שאין דבר שבקדושה שמביא תועלת שאין בו יסוד של חטא." (קיצור אלשייך מגילת רות)

מנהיגות לאומית - במיוחד בשעות גורליות - נבחנת במבחן מהות ייחודי, והוא מתרחש לעתים דווקא במרחב המצוי מעבר למסילת החוק המוכרת. כדברי ר' יוחנן: "לא חרבה ירושלים, אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין" (ב"מ ל:). משום מה נוטים לפרש החלטת שיפוט המגלמת "לפנים משורת הדין", כביטוי לחסד שמעבר לדין הצרוף. אולם, בהחזרת הדימוי אל מקומו הלשוני הראשוני, נמצא כי מדובר במשהו רחב ותובעני פי כמה. מדובר על הרגע בו נדרשת ההעזה לצאת לפנים מן השורה ואף לפרוץ גדר. במאמרו זה, כמו ביתר אגדות החורבן במסכת גיטין, כיוון ר' יוחנן אל תמצית מבחן המנהיגות ברגע הרואי, בו אדם ובמיוחד מנהיג, קונה עולמו - או מאבד עולמו - בשעה אחת.

בדרישתה להעזה מנהיגותית, יש לתובנה זו תפקיד מרכזי, במסד לתאוריה פוליטית מעשית. בלעדיה, לא ניתן היה להנהיג את התפתחות המפעל הציוני, מראשית ימיו ועד עצם ימינו, כתהליך חלוצי, שדרש וממשיך לדרוש  מידי יום, הכרעות מנהיגותיות פורצות דרך.