[לקובץ המאמרים על עסקאות טיעון באתר, לחצו כאן]
ד"ר יוסף זהר, הינו עמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.
מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.
יוסף הואשם ברצח שלא היה, ישב במעצר שלושה חודשים באבו-כביר וארבע וחצי שנים (!) במעצר בית עד שזוכה זיכוי מלא מכל אשמה.
לאחר מאבק של ארבע שנים נוספות, הפרקליטות ומשטרת ישראל פיצו את זוגתו ואותו על הנזק והעוול שגרמו להם.
* * *
בארה"ב כ 99% מההרשעות מתבססות על הסדרי / עסקאות טיעון, ובישראל אנו מתקרבים לכך במהירות. בימים אלו מתנהל קמפיין ציבורי בארה"ב נגד עסקאות הטיעון בשם "Guilty Plea Problem" [ראו: #guiltypleaproblem], מתוך הבנה, שהן הסיבה המרכזית להרשעות שווא ולעיוותים במערכת המשפט.
עסקאות הטיעון מטעות אותנו להאמין שהן חוסכות במשאבים, מוכיחות את האשמה, מפחיתות בעונש ומצמצמות את פערי הענישה. ככל הנראה תפיסות שגויות אלו הובילו את הרב יובל שרלו, לטעון במאמר דעה ב YNET מיום ה 7.02 שלעיתים ניתן להצדיק עסקאות טיעון. עסקאות הטיעון לעולם אינן מוצדקות!
[בתמונה למעלה: מאמרו של הרב יובל שרלו ב- ynet מה- 7/2/17, לפיו, לעתים ניתן להצדיק עסקאות טיעון]
דעה זו של הרב שרלו מוזרה משהו, מכיוון שהוא תומך מוכר במאבק להפחתת מעמד ההודאה במשפט הפלילי בישראל. לדעתו, "כשהמטרה העיקרית של המשפט היא לקבוע את אשמתו של מי שפשע ולהעניש אותו - אז נכון לקדם כמה שיותר את עסקאות הטיעון."
הכשל הלוגי בטענה נעוץ בכך, שהשיטה המשפטית בישראל מבוססת על יריבות. כאשר בית המשפט מאשר עסקת טיעון הוא לא עורך בירור עובדתי ולא ניתן לדעת את האמת, במה פשע הנאשם אם בכלל. הרב הפרופ' אהרון קירשנבאום ז"ל, שנפטר בפברואר אשתקד, הסביר בספרו, 'הרשעה עצמית במשפט העברי' (ראו תמונת כריכה משמאל), כי “הודאה באשמה כפעולה עצמאית או כחלק מעסקת טיעון, יש בה כדי לבטל את ההליך כולו: בטלה היריבות – בטל המשפט.”
הרב שרלו יודע, כפי שכתב קירשנבאום בספרו, ש"לפי הדוקטרינה ההלכתית נשלל מההודאה הפלילית על כל צורותיה כל מעמד משפטי. הלכה זו יוצרת מחויבות לבירור האמת העובדתית, ו"אף על פי שההיגיון מאחורי הדוקטרינה העברית עטוף בערפלי גזרות הכתוב, יש תוצאות חיוביות רבות לאי-קבילות ההודאה הפלילית. ..., יצירת תריס כנגד עינויי אדם כאמצעי שיפוטי להוציא את ה'אמת' מפיו".
שרלו טוען ש"העובדה שבסופו של דבר מסכמים על עונש מופחת יחסית אינה גורעת מחומרת ההרשעה ומהטלת הכתם של פושע פלילי על הנאשם", אלא שללא הליך של בירור ראייתי עובדתי, לא נוכל לדעת האם עבריין “יצא בזול”, או שחף מפשע הודה על לא עוול מחשש שלא יוכל לעמוד בנטל הכלכלי ויקבל עונש חמור יותר במשפט.
למעשה, עסקאות הטיעון משקפות את יחסי הכוחות במיקוח. לכן, אף שהן אמורות היו להקטין את השונות בתוצאת המשפט, בפועל הן מחריפות את פערי הענישה והאפליה.
שרלו טועה גם בכך ש"עסקאות אלה חוסכות ממון רב, משאבי כוח אדם ועוד עניינים הקשורים במשפט הפלילי", שכן לכאורה עסקאות הטיעון מסיימות את ההתדיינות ומקצרות את ההליך, אבל בפועל הן מאריכות אותו. עסקאות הטיעון מייצרות תמריצים לתובעים להחמיר בסעיפי האישום ולנתב משאבים לתיקים המתנהלים, ובכך הם מאריכים את המשפטים והן את המשאים ומתנים עליהם. העובדה היא, שעונשי המאסר דווקא מתגברים ומתארכים, ואף ששיעור ההרשעות עולה, פחות אנשים מורשעים בישראל. כתוצאה מכך ומגורמים אחרים, שיעור הכלואים בישראל הוא מהגבוה בעולם!
השופט לנדוי כתב בשנת 1972, בפס"ד בו ביהמ"ש העליון אישר לראשונה עסקת טיעון, ”לא נוכל כנראה בלעדי השימוש במכשיר זה, למרות היותו פגום מבחינה מוסרית, וגם בתי-המשפט אינם יכולים להתעלם מהכרח שלא יגונה.” במודע או שלא, שאל לנדוי את הביטוי מספרו של קפקא 'המשפט', “לא, אמר הכהן, אין בהכרח שתקבל הכול כאמת לאמיתה, די שתקבל הכול כהכרח בל-יגונה. דעה עגומה, אמר ק’, השקר הופך לסדרו של עולם.”
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שהועלתה על ידי Alexa LaSpisa לאתר flickr]
יישר כח יוסף!