[בתמונה: ציורי תנ"ך; הנושא: יעקב מתפלל לה'; ציירה: אהובה קליין. מוצג באישור היוצרת]

[לקובץ המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן] [לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'פרשת משפטים', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

עודכן ב- 4 בפברואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת משפטים בספר שמות אוצרת בתוכה מגוון רחב של חוקים ומשפטים הקשורים להתנהלות האישית של אדם כלפי זולתו. בנוסף לכך, הפרשה מכילה דינים שונים כדוגמת עבד עברי, דין ארבעת השומרים ומצוות של כיבוד האל וקידוש שמו. אחד הפסוקים המרכזיים העוסקים ביחס הראוי כלפי אוכלוסיות מוחלשות בחברה הוא זה:" כא כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן.  כב אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ--כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.  כג וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב; וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים"[1].

לפי הפשט, הצעקה או התפילה של אותם אנשים כלפי העוול הנעשה להם תמיד נשמעת לפני האל. האם אלה הם פני הדברים? כדי לדון על כך נפנה לעסוק במהותה של התפילה לפי שיטת הרמב"ם. בספר המצוות אומר הרמב"ם כך:" המצווה החמישית, שצוונו לעבדו...יש בו יחוד אחר שהוא צווה לתפילה...ולעבדו זו תפילה.."[2].

כלומר יש כאן קביעה הלכתית כי מצוות התפילה הינה חובה הנלמדת מפסוקי המקרא. בקו דומה ממשיך הרמב"ם כאשר הוא דן בהלכות תפילה בחיבורו ההלכתי משנה תורה, כדלקמן: "א  -  מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר "ועבדתם, את ה' אלוהיכם",  מפי השמועה למדו שעבודה זו--היא תפילה, ונאמר "ולעובדו, בכל לבבכם" , אמרו חכמים, איזו היא עבודה שבלב, זו היא תפילה.  ואין מניין התפילות מן התורה, ולא משנה התפילה הזאת מן התורה.  ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה"[3].

גם בספרו הפילוסופי מורה נבוכים (ראו תמונת כריכה משמאל), כאשר הרמב"ם עוסק במיון טעמי המצוות, הוא  נאמן לכאורה לפשט פסוקי המקרא, כפי דבריו אודותיה -: "... הכלל התשיעי כולל שאר העבודות הכוללות המעשיות כתפילה וקריעת שמע ושאר מה שספרנום בספר אהבה- מלבד המילה. ותועלת זה הכלל מבוארת שהוא כולו מעשים שמחזקים הדעות באהבת האלוה ומה שצריך שיאמן בו ושייוחס אליו"[4].

[בתמונה משמאל: כריכת הספר 'מורה נבוכים לרמב"ם, בפירוש קאפח, שראה אור בהוצאת סיני. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

הרמב"ם מסביר את דבריו אלה בפרק נוסף במורה נבוכים ואומר כי ": המצוות הכלולות בקבוצה התשיעית הן מצוות שמנינו בספר אהבה. סיבת כולן ברורה וטעם כולן גלוי, כלומר תכליתם של אותם מעשי פולחן לזכור את האל תמיד, לאהוב אותו, לירא מפניו...הן התפילה ומה שקשור בהן, כל אלה הם מעשים המקנים דעות מועילות זה ברור ואינו צריך לדיבורים נוספים שאינם אלא חזרה ולא יותר"[5].

לכאורה על פי דברים אלה הדיון אודות התפילה נהיר כל צורכו. התפילה הינה מצווה הנלמדת מהמקרא, ויש לה טעם ברור המביא את האדם המתפלל לידי הכרה באל וכל המשתמע מכך.

ברם בפרקים נוספים במורה נבוכים עולה תמונה קצת שונה מהדברים שהובאו עד כאן. באחד מפרקי הסיום של מורה נבוכים, אומר הרמב"ם את הדברים הבאים אודות התפילה ומהותה: "דע שכול המעשים האלה של עבודת ה', כגון קריאת התורה התפילה ועשיית שאר המצוות אין מטרתם אלא שתרגיל עצמך לעסוק באל ולא תעסוק בענייני העולם הזה"[6]. לשון אחר הרמב"ם רואה בתפילה כלי אינסטרומנטאלי בלבד, שמי שאומרה  יכול להפסיק להתעסק בענייני החומר של העולם הזה ולעסוק בעיקר, שהוא לפי המשך הפרק האמור  לימוד התורה וענפי המדע השונים בדרך להשגת האל השכלית.

במילים אחרות, היות והמקרא מיועד בהבנתו המיידית להמון, דרך הביטוי שלו נעשה בתארים גשמיים לאל, הגם שאין לייחס לאל כול היבט חומרי או גופני. יתרה מזאת, המקרא כספר דת להמון מאזכר עקרונות שבאו לא רק מטעמים דתיים ופדגוגיים אלא גם מההיבטים  המדיניים  והפוליטיים. לכן המקרא מביא למשל את הפחד מפני העונש : "... ועוד ציוותה התורה להאמין קצת אמונות שאמונתם הכרחית בתיקון ענייני המדינה, כאמונתנו שהוא יתברך יחר אפו במי שימרהו- ולזה ראוי שייראו ויפחדו ממרות בו..."[7] .

זו בדיוק הכוונה הנושא בו פתחנו. המקרא מציין במפורש כי צעקת העשוק מיד עושקו תשמע על ידי האל, אולם לפי דברינו האחרונים אין זה אלא כדי לאיים על בעלי השררה והממון שלא יעשקו את הגורמים החלשים בחברה כי אם יעשו כן יבולע להם.

הרמב"ם אומר זאת במפורש בפרק אחר במורה נבוכים כדלקמן: "הבן את מה שאמרנו בדבר האמונות, שיש שהכוונה היא אך ורק שהמצווה תביא לידי אמונה נכונה, כמו האמונה בייחוד, בקדמות האל ובכך שאינו גוף. ויש שאותה אמונה הכרחית להרחקת העושק ההדדי או לקניית מידות טובות, כמו שהאמונה שהאל יעכס מאוד על מי שעשק כמו שאמר וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים, וכגון האמונה שהוא יתעלה נענה מיד לשוועת העשוק או המרומה כמו שנאמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני"[8].

[בתמונה: אמונות... תמונה חופשית שהועלתה על ידי HJSP82 לאתר flickr]

אחרית דבר

הרמב"ם רואה בתפילה יסוד מרכזי בעבודת האל, והוא אף מבסס את חובתה על פי פסוקי המקרא. התפילה הינה לדעתו, כלי חשוב ביותר בהשגת חברה מוסרית וצודקת כמו גם ככלי רוחני הבא להפנות את האדם ואת כוח מחשבתו לעסוק בעולם הרוחני תוך עזיבת העולם החומרי.

הפסוקים במקרא המדברים אודות קבלת התפילה על ידי האל כאשר מדובר באוכלוסיות מוחלשות, באה בשל שני טעמים:

• דעת המקרא אודות התנהגות מוסרית הולמת כלפי החלש והאחר;
• ואיום על אותם בעלי כוח בחברה, שלא יעשו את מעשיהם הנלוזים כי אחרת יבולע להם.

הרמב"ם מכנה זאת כאמונה הכרחית שאין לגלותה להמון, עובדה שתאפשר את קיומה של חברה צודקת לאורך זמן. המקרא לפי דברים אלה, אינו  ספר פילוסופי במובן הטהור של המילה. עיקר תוכנו מופנה לחינוך העם מההיבט האתי והפוליטי, תוך יצירת סביבה תקינה מההיבט החברתי וההשכלתי. הרובד העמוק המצוי במקרא אינו מספיק כאמור ללמוד את רזי הפילוסופיה על בורייה.

[תמונת הרמב"ם משמאל: תמונה חופשית שהועלתה על ידי sason2011 לאתר flickr]

לכן, הרמב"ם ממליץ לשמואל אבן תיבון, מתרגם ספר מורה נבוכים מערבית לעברית,  באיגרתו אליו, ללמוד את המחברים והטקסטים שיש לשים עליהם את הדגש המרכזי, היות והם אשר יובילו את האדם בעזרת לימוד המקרא וקיום המצוות להצלחתו הסופית: "... ובכלל אומר לך, לא תתעסק בספרי מלאכת ההיגיון אלא במה שחיבר החכם אבונצר אלפאראבי, כול מה שחיבר בכלל ובפרט ספר התחלות הנמצאות שלו, הכול סולת נקייה, ויתכן שיבין וישכיל האדם מדבריו, לפי שהוא היה מופלג בחכמה. וכמו כן אבובכר בן אלצאייג חכם פילוסוף גדול, ודבריו וחיבוריו כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת וספרי אריסטו הם הם השורשים והעיקרים לכול אלו החיבורים של חכמות, ולא יובנו כמו שזכרנו אלא בפירושיהם, פירוש אלכסנדר או תמסטיוס או ביאור אבן רושד. ואמנם זולתי חיבורי אלה הנזכרים אין ראוי לאבד הזמן ולהעבירו בהם...דעת אריסטו היא תכלית דעת האדם מלבד מי שנשפע עליהם השפע האלוהי עד שישיגו מעלת הנבואה, אשר אין למעלה ממנה..."[9].

לאחר הופעת מורה נבוכים ותרגומו לעברית בשנת 1224, הוברר כי הרמב"ם, איש ההלכה הדגול, מאפיין את תורת משה כדת פילוסופית. משלים ופסוקים רבים, שהיו קשים להבנה הפכו לאלגוריות, ותאמו את התורות הפילוסופיות והמדעיות של אותה תקופה.

הפיכת קטעים רבים במקרא לאלגוריה, והכנסת המדע האריסטוטלי לתוכו לא מצאה חן בעייני אנשים רבים בקהילות ישראל, והביקורת על הרמב"ם וספרו החלה להישמע בפומבי, חרף מעמדו הרם כפוסק הדור. מאז ועד היום נמשכת המחלוקת סביב משנתו הפילוסופית של הרמב"ם.

כך לדוגמה כיום לומדים כולם את הלכותיו של הרמב"ם, אבל בישיבות החרדיות לא נהוג ללמוד כלל ועיקר את ספרו הפילוסופי, מורה נבוכים.

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'פרשת משפטים', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת משפטים'.
• אוסף המאמרים על הרמב”ם.
• אוסף מאמרי פסח ויציאת מצרים.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת משפטים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/2/19.

[1] שמות, פרק כ"ב, פסוקים כ"א – כ"ג.

[2] ספר המצוות לרמב"ם, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1981, עמודים קנ"ד – קנ"ה.

[3] רמב"ם, משנה תורה, ספר אהבה, הלכות תפילה, פרק א', הלכה א'.

[4] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג', פרק ל"ה. על התפילה ראה- לוינגר, הרמב"ם כפילוסוף ופוסק, עמודים 183- 184; על אהבת האל ראה- קרייסל. ח', אהבת ה' ויראתו במשנתו של הרמב"ם, דעת, 37, תשנ"ו, עמודים 127- 151.

[5] מורה נבוכים, חלק ג', פרק מ"ד, מהדורת שוורץ.

[6] שם, חלק ג', פרק נ"א.

[7] שם, חלק ג', פרק כ"ח. ראה- כשר. ח', מיתוס האל הכועס במורה נבוכים, אשל באר שבע, ד', תשנ"ו, עמוד 96.

[8] מורה נבוכים, חלק ג', פרק כ"ח.

[9]  איגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, תקנ"ג, ב', ירושלים, תשמ"ח.