[בתמונה: כתבת nrg, בעקבות מותו של בצלאל מזרחי]

[בחזרה לתוכן העניינים של עברייני ישראל] [להרחבה בנושא: 'רשימת ה- 11', לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 1 במרץ 2021

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

בצלאל מזרחי היה טייקון במונחי הימים ההם: קבלן, מלונאי ואדם מקושר מאוד בגיל צעיר מאוד. בין היתר, ידיד קרוב של רחבעם זאבי ואלופי צה"ל נוספים.

שמו קושר לפשע המאורגן בישראל עם פרסום רשימת ה-11 שנחשדו על ידי המשטרה, כראשי הפשע המאורגן בישראל, שהודלפה לתקשורת ב- 1977. הוא נפטר בפברואר 2013.

אם היה מזרחי עבריין בכיר, הרי שהיה שייך לדור העבריינים הישן מ"העידן הרומנטי" לכאורה של הפשע בישראל: מעין 'דון' עוזר ומסוכך, ששימש במשך 30 שנה כפטרונה של קבוצת 'בני יהודה', שנתן במה לזמרים בתחילת דרכם כמו שימי תבורי, זוהר ארגוב ואחרים, ושישב במסעדה שבבעלותו ואנשים היו עולים אליו לרגל, ומבקשים טובות... (לוי, 2013)  (פלג, 2013).

[בתמונה: הם חייבים לו הרבה: זהר ארגוב מימין ושימי תבורי משמאל. תמונתו של זהר ארגוב נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי דובר צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0; תמונתו של שימי תבורי נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Gilabrand. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

בריתות וקשרי עבודה	יריבויות משמעותיות
מרדכי 'מנטש' צרפתי; מוניה שפירא; רחמים 'גומדי' אהרוני; וטוביה אושרי	מיכאל (פפה) רוקנשטיין

[להרחבה על מרדכי 'מנטש' צרפתי, לחצו כאן] [להרחבה בנושא: מוניה שפירא, לחצו כאן] [להרחבה על רחמים 'גומדי' אהרוני, לחצו כאן] [להרחבה על טוביה אושרי, לחצו כאן]

ילדות וצמיחה

בצלאל מזרחי נולד באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת בשכונת פלורנטין שבדרום תל אביב, למשפחה בת שבעה ילדים. בכיתה ה' עזב את בית הספר ועבר כילד חוץ לקיבוץ עין חרוד. זו הייתה תקופה מאושרת, אבל הוא נאלץ לחזור לתל אביב כדי לעזור בנגרייה המשפחתית. לכן מעולם לא השלים את השכלתו הפורמלית (לוי, 2013)  (פלג, 2013).

מזרחי צמח בעזרת פטרון: מרדכי (מנטש) צרפתי (ראו תמונה משמאל), פעיל במפא"י, בעל קשרים בצמרת השלטון, הצבא והמשטרה, שעסק בעסקי הובלה. גם מנטש 'כיכב' ברשימת ה-11. הוא הוחשד במימון עסקאות סמים ורכוש.

[משמאל: חלק מתמונה נדירה של 'מנטש'. התמונה פורסמה ב- Xnet ללא ציון המקור. השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

במשפט הדיבה שיזם מזרחי נגד עיתון הארץ והכתב, אבי ולנטין (ראו בהמשך), הגדיר מנטש בעדותו את מזרחי "כמו הבן שלי", אבל הכחיש בתוקף את הטענות של ולנטין שהוא שותף סמוי בעסקי המלונאות של מזרחי או בעסקים פליליים אחרים (וייץ, 2008ב').

מנטש הכיר וחיבב את מזרחי גם בשל השורשים הסלוניקאיים של השניים, אבל גם משום שבצלאל הצעיר היה איש חרוץ. מזרחי התחיל את דרכו כטפסן אצל קבלן, עבר לעבוד כקבלן שלד עצמאי, ומאוחר יותר הפך לקבלן שמרים בתי מלון ובנייני משרדים. הוא בנה בת"א בהיקפים נרחבים, והיה לעשיר מאוד בגיל צעיר. כנגד כל הסיכויים הפך לאחד מגדולי הקבלנים בישראל. במקביל, טיפח בהנחיית פטרונו את קשריו החברתיים, ואין אחד שלא רצה להיות בסביבתו (לוי, 2013) (פלג, 2013).

[בתמונה: בצלאל מזרחי בצעירותו; צילום מסך מתוך כתבת הטלוויזיה בערוץ 2 בעקבות מותו]

את רחבעם זאבי הכיר בצבא, בגולני. גנדי היה אז המג"ד, ואילו הוא חייל פשוט, אבל ההיכרות השטחית תלך ותעמיק. האלוף זאבי ז"ל הגדיר את חברותם במילים הללו: "החברות שלי עם בצלאל היא בת 22 שנה... היא יותר מחברות. אנחנו לא קוראים אחד לשני בשם, אלא 'אחינו'. עכשיו יש מושגים של חברות שאני מרשה לעצמי להגיד, שאתם האשכנזים - אני גם כן אשכנזי, אבל קיבלתי גיור מהחבר'ה האלה - אתם האשכנזים לא תבינו. חברות אמתית, טהורה, שאין אצלה חישובים של כוח, זמן, כסף. לא של שום דבר"  (לוי, 2013).

[בתמונה משמאל: האלוף רחבעם זאבי (גנדי). אחים. זר לא יבין... מקור התמונה: לע"ם. שם הצלם אינו מוזכר]

חברים מפורסמים אחרים היו משה דיין, ראובן ריבלין, רב אלוף דוד אלעזר (דדו), האלופים מוטי הוד, ג'קי אבן, אברהם אדן (ברן), אברהם אורלי ואברשה טמיר, השר אברהם עופר ז"ל, פלאטו שרון, ועוד רבים וטובים.

כשמזרחי פתח את מלון "גני שולמית" באילת, היה זה אירוע סלבריטאי מהמעלה הראשונה. אפילו חברי "הגשש החיוור" חרגו ממנהגם והסכימו לבצע חלטורה בגלל ההיכרות עם מזרחי. זאבי והאלופים אברהם אדן (ברן) ושמואל גונן (גורודיש), גרשון פרס, אחיו של הנשיא, חיים שיף ושר התיירות משה קול - כולם באו לעשות כבוד למזרחי ביום חגו (לוי, 2013).

[בתמונה: הגשש החיוור חרגו ממנהגם בשל גודל האירוע, והסכימו להופיע בפתיחת מלון 'גני שולמית באילת. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי נחום עסיס. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

עוצמתו של מזרחי נבעה מיכולתו לקשר בין פוליטיקאים לאנשי השכונות. כשאריאל שרון הקים ב-76' את מפלגת שלומציון הוא ביקש את עזרתו בגיוס פעילים ומצביעים. בצלאל, איש מפלגת העבודה, סירב בנימוס. אמר שאם שרון היה רץ בכיוון הנכון, הוא היה 'דוחף' אותו ברצון  (לוי, 2013).

עננים מצטברים באופק...

מה באמת עשה מזרחי? במה היה מעורב? ייתכן, שאת הסיפור האמתי תוכלו לקבל דווקא ברומן עלילתי לכאורה, אמת אבודה, של אבי ולנטין, שראה אור בשנת 1984.

אבי ולנטין - ששימש ככתב פלילי בעיתון 'הארץ' מעל עשרים שנה - התפרסם כאשר כתב סדרת מאמרים על הפשע המאורגן בארץ (ראו בהמשך). לאחר שהיה מעורב במשפט בנושא זה, פרש מעולם התקשורת. הוא נמנע מלדבר על הנושא, ונימוקיו איתו: "מה שהיה - היה", אמר... (לוי, 2013).

סיפור היווצרותו והתבססותו של הפשע המאורגן הוא האמת האבודה של אבי ולנטין, שמנפץ הרבה פרות קדושות באופן שמעטים יעזו. התיאור שלו של מערך המודיעין המשטרתי באותם ימים הופך גם את הספר הזה לחבר במועדון המצומצם של ספרים שכל העוסקים בשיטור ובאכיפת חוק חייבים לקרוא.

מי שיעמיק בספר יוכל, לטעמי, לזהות על נקלה את דמויותיהם של בצלאל מזרחי, האלוף רחבעם זאבי וגם מספר קציני משטרה בולטים.

באוקטובר 1975, התקשר למזרחי אדם התחזה לקצין משטרה, וסיפר לו, שיש נגדו חקירת משטרה גדולה נגדו; ויש גם תכנון עברייני לחטוף את בנו. המתחזה אמר שתמורת מיליון לירות הוא יגנוז את שתי המזימות. אבל למזרחי היו קשרים טובים במשטרה, והוא בחר להתלונן (לוי, 2013).

במארב במגרשי התערוכה הישנים בתל אביב, שם קבע מזרחי עם הסחטן להעביר לו את דמי הכופר, נתפס הסחטן: מיכה "פפה" רוקנשטיין שנודע אז בכינויו "החתול המטפס" (ראו הכתבה למטה). סיפוריו על מזרחי הדליקו במודיעין המשטרתי 'נורה אדומה' (לוי, 2013).

[לכתבה המלאה של אבי כהן ב- yney, על מיכה "פפה" רוקנשטיין שניסה לסחוט את מזרחי, לחצו כאן]

הולדת רשימת ה-11

במרס 1977, ביקש קצין המודיעין הראשי במטה הארצי, סמי נחמיאס, מכל היחידות המשטרתיות, להעביר לידיו רשימה של עשרה יעדים מודיעיניים, מתוכם יבחר את אלה שיטופלו על ידי המשטרה באופן שוטף.

מפקד מחוז תל אביב דאז, ניצב משה טיומקין, הנחה את שוטריו להעביר לנחמיאס רשימה של גורמים בעלי כסף ורכוש, שהמידע על מקורות ההון שלהם לוט בערפל. מי שהכין אותה היה קצין המודיעין יוסי ענבר מהיחידה המרכזית בתל אביב. בצלאל מזרחי היה ביניהם.

[בתמונה: כתבתו של אבי ולנטין בעיתון הארץ; צילום מסך מתוך כתבת הטלוויזיה בערוץ 2 בעקבות מותו של בצלאל מזרחי (פלג, 2013)] 

במקביל נפגש טיומקין עם נציב מס ההכנסה דאז, אליעזר שילוני, והציע לו כי המשטרה תעביר לנציבות מס הכנסה רשימה של חשודים שצברו הון במעשי פשע, כדי להעמידם לדין כחשודים בעבירת מס של העלמת הכנסות.

שיטה זו קרויה "FOLLOW THE MONEY" ("פיצוח" עברייני פשע מאורגן דרך מערכת המס), והיא יושמה בהצלחה בארצות הברית נגד אל קפונה, שנכלא בשל עבירות מס.

הרשימה נעצרה אצל מפקד היחידה המרכזית דאז (מפקד המחוז אחר כך) יגאל מרקוס, ולא הועברה לנציבות מס הכנסה, בין היתר, משום שלמפקד היחידה היו השגות על תוכנה. כיוון שכך, הודלף תוכן הרשימה על ידי אחרים במחוז לכתב עיתון "הארץ", אבי ולנטין, והוא פרסם בעיתון סדרת כתבות על הפשע המאורגן בישראל.

קיימת גם גרסה אחרת להיווצרות הרשימה. ראש הוועדה לבדיקת הפשע המאורגן בישראל, מיכאל בוכנר (בתמונה משמאל) טען כי לדוח הוועדה שלו צורף נספח סודי שכלל, בין היתר, רשימה של 11 עבריינים אשר הוגדרו על-ידי המשטרה כ"עברייני-על" (יעדים משטרתיים), וכי זה היה המקור ל"רשימת ה- 11".

הרשימה הודלפה לעיתון "הארץ". אבי ולנטין, אז כתב בולט, לקח ועשה סדרת כתבות על הפשע המאורגן, וכך נקשר שמו של מזרחי לפשע המאורגן:

[להרחבה על אל קאפונה, לחצו כאן]

אהוד אולמרט מוביל את המסע נגד מזרחי 

אהוד אולמרט - אז חבר כנסת צעיר ונמרץ - התקדם דרך מסע לביעור השחיתות במוסדות השלטון. עד מהרה 'התביית' על הקשר בין מזרחי והאלוף זאבי (גנדי).

יותר משנה לפני סדרת מאמריו של ולנטין, בתחילת 76', התראיין אולמרט לכלי התקשורת: "קיימים גורמים רציניים מאוד שמטרתם להגיע לעמדות שליטה בעולם התחתון", אמר. "בין אנשי הקבוצה החדשה יש כאלה שהם בעלי עבר צבאי מכובד, חלקם השתייכו ליחידות מובחרות, לרבות קצינים לא הכי זוטרים".

אולמרט לא נקב בשמות, אך כל קורא עיתונים ממוצע יכול היה להבין שכשהוא מדבר על "מלונאי מכובד" ועל "קצין בכיר" המעורבים בצמרת העולם התחתון הוא מתכוון לשני החברים הקרובים, בצלאל מזרחי ורחבעם זאבי (וייץ, 2008).

[בתמונה: אהוד אולמרט. התמונה היא נחלת הכלל]

בינואר 1976, אחרי שהמלחמה בין הצדדים העלתה הילוך, נפגשו השלושה בבית מלון "השלום" בירושלים בתיווכו של קבלן מקורב. מתברר ששני הצדדים הקליטו את הפגישה, שמאוחר יותר תפסה כותרות שמנות. להלן חלק מהשיחה  (לוי, 2013):

• גנדי: "יש את ההתקפה של המשטרה מצד אחד, של שר המשטרה. זה לא פשוט ועוד מעל במת הכנסת. איך אני יוצא מזה? אני מוכן להטות איתך שכם ולחפש דרך, אבל אנחנו לא יכולים לעבור לסדר היום. רות, עד כאן?".
• אולמרט: "בצלאל, אתה רוצה להוסיף משהו?"
• מזרחי: "הוא אמר בערך את כל מה שאני חושב. תראה, אף אחד כאן לא חשב לרגע לבוא נגדך. לא באיומים ולא בכוח ולא כמו שאתה אמרת:'מה אתה מאיים ומה אתה מתכוון?'"
• אולמרט: "למרות שיש לי איומים כל הזמן".
• גנדי: "אתה לא חושב שהם מאיתנו".
• אולמרט: "חס וחלילה".

ועוד אמר גנדי לאולמרט: "בצלאל הוא בחור שאני מכיר אישית, ויש אלפים שלפי השריקה שלו יעשו מה שיגיד. יעשו לא מפני שהוא עומד בראש סולם, בראש היררכיה של מאפיה, אלא מפני שכל אחד חייב לו... אני מכיר לפחות חמישה אלופים (בצה"ל) שיעשו בשביל בצלאל כל דבר בעולם. מה אנחנו רוצים? שתכחיש את מה שהבין הציבור. אם אתה רוצה להילחם, תגיד לנו 'לא'. אז אנחנו נצא להילחם, וכאשר נילחם תתפלא אילו רעיונות השמיעו החברים. אמרתי לך, הייתי הבלם, אבל מבלם אני יכול להיות קטליזטור" (לוי, 2013).

[בתמונה: קשרי חברות אמיצים - בצלאל מזרחי ורחבעם זאבי (גנדי); צילום מסך מתוך כתבת הטלוויזיה בערוץ 2 בעקבות מותו]

קשרי הון-שלטון

בפברואר 1974 נפלה בנציבות מס ההכנסה החלטה דרמטית: לפתוח בחקירה נגד בצלאל מזרחי, בעקבות חשד שהעלים מסים. ב-27 בפברואר 1974, אחרי חצות, פוצץ מטען הנפץ ליד דלת ביתו של מנהל מחלקת החקירות במס ההכנסה, אליעזר שילוני. היתה זו אולי ההוכחה הראשונה לכך שבישראל קיים פשע מאורגן, המאיים על בכירים בממשל (וייץ, 2008).

היחידה הארצית לחקירות הונאה במשטרה פתחה בחקירה נמרצת לגילוי מטמיני המטען. כשראש היחידה, תת-ניצב בנימין זיגל (ראו תמונה משמאל), נפגש עם שילוני, טען הלה שהוא חושד שמאחורי הפיצוץ עומד בצלאל מזרחי. הוא סבר שפרטי הישיבה שנערכה שבוע לפני כן דלפו והועברו לידיעתו. מזרחי היה בזמן הפיצוץ בחו"ל. כשחזר, הוא זומן יחד עם אנשים נוספים למסור עדות בפרשה, אך מניחי המטען לא נמצאו (וייץ, 2008).

[מקור התמונה משמאל: בנימין זיגל]

חודשים ספורים אחרי כן, באביב 1974, הגיעו חוקרי מס הכנסה לביתו המפואר של מזרחי בצפון תל אביב עם צו חיפוש.

"זה שילוני הבן זונה הזה שלח אתכם", אמר להם מזרחי במרירות. אחר כך ביקש מהם להמתין עם הפשיטה עד שילכו ילדיו לבית ספר. רק כעבור שעה הורשו החוקרים להיכנס לדירה ואל משרדו של מזרחי, בצמוד לבית. אלא ששם ציפתה להם הפתעה, כפי שהעיד אחד החוקרים, ארמון כהנא: "במשרדי החברה נכחו האלוף (במיל') רחבעם זאבי בלבוש אזרחי, האלוף אברשה טמיר, ראש אגף התכנון בצה"ל, במדים צבאיים, ותת-אלוף אברהם אורלי, מפקד רצועת עזה וצפון סיני. מזרחי אמר לגנדי: 'הנה הבני-דודים שחברך שילוני שלח לפשיטה כאן'" (וייץ, 2008).

בישראל של היום קשה לדמיין תמונה כזאת: שלושה בכירים בצה"ל, בעלי שם ומוניטין, מוזעקים לביתו של חשוד בהעלמות מס כדי לספק לו הגנה מול אנשי ממשל...(וייץ, 2008).

מזרחי נלחם על שמו הטוב

בצלאל מזרחי לא התאושש מפרסום 'רשימת ה-11'. הוא ננטש על ידי רוב חבריו, ומעמדו הציבורי הידרדר והלך.

הוא החליט לא לשתוק על 'הפגיעה בשמו הטוב'. לכן, שכר את שירותיו של עורך הדין רם כספי (ראו תמונה למטה), ויצא להילחם נגד המפרסמים - קרי, עיתון הארץ והכתב, אבי ולנטין - בתביעת דיבה מקושרת. כתוצאה מכך סערה הארץ, השמות המדוברים לא ירדו מהכותרות. טומי לפיד כתב אז ב"מעריב": "זה השבוע השני שבו כל המדינה שקועה עד הצוואר בבצלאל מזרחי" (לוי, 2013).

[עו"ד רם כספי. התמונה היא צילום מסך מסרטון היו-טיוב: "השקעות זרות בישראל: אקלים ההשקעות בישראל בעקבות דו"ח וועדת ששינסקי - עו"ד רם כספי"]

במאי 78' נפתח משפט הדיבה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופטת שולמית ולנשטיין (ראו תמונה למטה). את "הארץ" ייצג עורך דין שלמה ליבליך (בסיוע אלכסנדר טל). משך שנים שמר ליבליך את הפרוטוקולים המצהיבים של המשפט בביתו וסירב להעבירם לארכיב, כמקובל, עד מותו. "הוא טען שיש בהם חומרים נפיצים", מספרת בתו, עו"ד טלי ליבליך, שהיתה אז בת 13. "אבי ניהל את המשפט הזה כפי שמעולם לא ניהל משפט עד אותו שלב. כמות האנרגיות והאמוציות שהשקיע היו עצומות. אני לא יצאתי מהבית בשעות אחר הצהריים ללא ליווי" (וייץ, 2008).

'שיחת הלבן' של בצלאל מזרחי, עם רחמים אהרוני (גומדי) וטוביה אושרי

ב-17 בפברואר 77' התיישב בצלאל מזרחי בבית קפה עם שני יעדים משטרתיים נוספים מרשימת ה-11, מנהיגי 'חבורת הכרם', רחמים 'גומדי' אהרוני וטוביה אושרי. הם לא זיהו שוטר מוסווה בשם חיים בולקינד, שעקב אחריהם מהבוקר, התיישב במרחק שולחן וקרא עיתון. על גג סמוך התמקם צלם משטרתי. בולקינד הקשיב לכל מלה וסיכם בכתב מאוחר יותר: "שיחתם נסבה אודות הלבן, על טיבו וערכו בשוק. בצלאל התבטא בזו הלשון: 'הלבן שיצא לאחרונה הוא ממין משובח ביותר'... תוך כדי שיחתם הוזכרו סכומי הכסף הבאים: 1,500,000 לירות, 400,000 לירות, ו-150,000 לירות" (וייץ, 2008ב').

[בתמונה: השופטת שולמית ולנשטיין. צילום: דניאל מירן / תולדות ישראל. מתוך אתר "הארץ", מוצג במסגרת שימוש הוגן]

המזכר הזה הגיע לכתב הארץ, אבי ולנטין, עוד לפני פרסום הסדרה והיה הקלף החזק של עו"ד ליבליך, שייצג את בצלאל מזרחי בתביעת הדיבה נגד עיתון הארץ. ליבליך התכוון להזמין את השוטר בולקינד כעד ההגנה הראשון במשפט, אבל במשטרה לא התלהבו מהרעיון שבולקינד יעיד, ועו"ד מוזר נסע לירושלים, נפגש עם היועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרן ברק וקיבל ממנו אור ירוק לזימונו של השוטר המוסווה לעדות (וייץ, 2008ב').

עוד לפני העדות של בולקינד, טמן ליבליך מלכודת למזרחי. באותם ימים ניהל מוניה שפירא, איש עסקים ששמו הופיע ברשימת ה-11 (ראו תמונה למטה), תביעת דיבה אחרת נגד "הארץ" וכתבו זאב יפת, שגם אותו ייצג ליבליך. "המשפט של מוניה שפירא הוא מלחמת האזרחים בספרד, כלומר ההקדמה למלחמת העולם השנייה, שהיא המשפט של מזרחי", הסביר ליבליך לולנטין. "אני אגיש את מסמך ה-11 כראיה במשפט של מוניה שפירא, לפני שהמשטרה תטיל עליו חיסיון, ואזמין את מזרחי לעדות. אני חושש שכשיוודע לו על 'שיחת הלבן' הוא יטען ששוחח עם רחמים 'גומדי' אהרוני וטוביה אושרי על בשר לבן, כיוון שהם סוחרי בשר" (וייץ, 2008ב').

ליבליך אכן הגניב את רשימת ה-11 כראיה במשפט שפירא-יפת והעיתונים היומיים פרסמו את הרשימה הסנסציונית במלואה, לפני שהמשטרה הספיקה להטיל עליה חיסיון. אחר כך הזמין ליבליך את מזרחי לעדות במשפט שפירא-יפת וחקר אותו אם יש לו עסקים משותפים עם 'גומדי' ואושרי. "לא", השיב מזרחי בנחרצות. "האם יש לכם עסקי בשר משותפים?" הקשה ליבליך, ומזרחי שוב השיב בשלילה. ליבליך סימן וי (וייץ, 2008ב').

בולקינד, העד הראשון במשפט מזרחי, אישר בעדותו את התרשמותו שהשיחה של השלושה בבית הקפה נגעה לעסקת הרואין. הגרסה הזאת, שהיתה קטלנית מבחינת מזרחי, העלתה את חמתו. "עד היום לא ידעתי מה זה הרואין!" הוא צעק מעל דוכן העדים, והגדיר את בולקינד "כפסיכי ספונטני... מה שאומר האדון הזה לא שווה אגורה אחת!" (וייץ, 2008ב').

שני הצדדים הקדישו שעות מרתוניות למשמעותה של המלה 'לבן'. הגרסה הראשונית של מזרחי היתה - כפי שצפה ליבליך - שמדובר בעסקת בשר לבן, אולם אחרי שליבליך הזכיר את עדותו של מזרחי במשפט שפירא-יפת, גרס מזרחי שמדובר בבר הלבן שהקים אהרוני בביתו. לפי גרסה זו, מזרחי - שהיה קבלן ומלונאי - סייע בידי אהרוני בעת שהלה בנה בית בתל ברוך. בפרטי פרטים ולאורך שעות הסבירה התביעה כיצד תוכנן הריהוט בידי האדריכל ובוצע בידי הנגר. המיוחד בריהוט, דווח, היה בר המשקאות, התופס חלק משמעותי מסלון הבית ואמור היה להיות צבוע כולו בלבן, בעוד ששאר הריהוט נצבע בצבע של עץ אשל טבעי. מזרחי ופרקליטיו הסבירו שהאמירה "הלבן הולך טוב בשוק" מתייחסת לאופנה של רהיטים, ושהצבע הלבן היה צבע ריהוט פופולרי באותם הימים (וייץ, 2008ב').

[להרחבה על מוניה שפירא, לחצו כאן]

[בתמונה: קטע כתבה ממעריב nrg של טל אריאל אמיר על מוניה שפירא וחברי רשימת ה- 11. לכתבה המלאה, לחצו כאן]

.

במהלך המשפט נולד לליבליך עוד קלף חזק: ועדת שימרון (ראו את כריכת דוח הוועדה משמאל) סיימה את דיוניה והגישה את המלצותיה בהן קבעה, לראשונה באורח רשמי, שבישראל קיים פשע מאורגן.

חלק מחברי הוועדה העידו במשפט והתייצבו לימינם של ליבליך וולנטין. אחד מחברי הוועדה, ד"ר מתי סלע, טען שהתזה ארוכת השנים של המשטרה כאילו אין פשע מאורגן נולדה מהדחקה. "נדהמנו, שנים לא טיפלו בעניין הזה", קבע. סלע הוסיף וסיפר איך הלך עם חבר ועדה נוסף, ראש השב"כ לשעבר יוסף הרמלין, לבדוק תיקי מודיעין במשטרת תל אביב, שבהם נשמרו תמלילי שיחות של חברי רשימת ה-11 ובכללם מזרחי. כשיצאו מהחדר אמר הרמלין לסלע: "עד עכשיו לא הייתי משוכנע שיש פשע מאורגן בארץ. עכשיו אני משוכנע" (וייץ, 2008ב').

כתב הארץ ולנטין, ופרקליטו, ליבליך, עוברים הטרדות

מבחינת ליבליך כבר התביעה עצמה הייתה נפיצה. מאז שנחתה על שולחנו נפרץ משרדו, גלגלי מכוניתו נוקרו כמעט מדי בוקר, מצעד עבריינים ובדוקאים עטויים בכובעי גרב חמקו בחשכת ליל אל דירתו הפרטית. מחמת החשד שמאזינים לו ועוקבים אחריו נהג להביא לפגישותיו עם ולנטין טרנזיסטור ולכוון את הסקאלה לתחנות שהשמיעו מוסיקה ערבית רועמת. את תיקי המסמכים הנוגעים למשפט הפקיד בכספות בבנקים (וייץ, 2008).

גם על ולנטין הילכו אימים. "ניסו ללחוץ אותי בכל מיני צורות", הוא מספר, "ניסו להלביש עלי למשל תיק של סחיטה". במהלך המשפט הגיש "הארץ" תלונה נגד אחד העדים במשפט שאיים על ולנטין ברצח (וייץ, 2008).

זיכוי ותוצאותיו

בסופו של משפט ניצח מזרחי במשפט ואף זכה בפיצוי כספי חסר תקדים באותם ימים של 300 אלף לירות. ערעורו של עיתון הארץ בבית המשפט העליון נדחה.

אבל, למרות הזיכוי - עם 6,400 עמודי פרוטוקול ו-182 עדים - התקבע בתודעת הציבור החיבור של מזרחי עם הפשע המאורגן. מזרחי סיפר לאחר מכן בראיון, שעוד לפני הגשת התביעה קרא לו משה דיין, חברו הטוב (ראו תמונה משמאל), באמצע הלילה ואמר לו: "לעולם לא תצליח להכניע אותם. כל יום יוצא עיתון חדש, שבתוך כמה שעות מחולק בכל הארץ. אתה לא מתאר לעצמך איזה כוח זה" (לוי, 2013).

[בתמונה: משה דיין. התמונה היא נחלת הכלל]

מזרחי אמר שהוא הצטער שלא שמע לעצת דיין אפילו שניצח במשפט. הוא אולי זכה בפיצוי של 300 אלף לירות, אבל התדמית דבקה בו (לוי, 2013).

בנו חיים אמר בהקשר זה: "היה לו קשה. לקח ללב ולא השלים ולא משנה כמה זמן עבר, כי איך אומרים: 'הניתוח הצליח והחולה מת'. את המשפט ניצח, אבל אף אחד לא זכר לו ותמיד היה קשור לקונוטציות ההן. לא דיברו על העובדה שבמשך חייו עבדו אצלו לפחות 25 אלף איש. לכל מקום שהלכתי היו אומרים:'עבדתי אצל אביך'" (לוי, 2013).

לימים, התבטאה גם השופטת ולנשטיין על פסק הדין: "... כל מה שהוכיחו נגד מזרחי זו 'שיחת הלבן' בקפה (משמע, שהשיחה בין מזרחי רחמים 'גומדי' אהרוני וטוביה אושרי עסקה בהירואין) ושהוא מקושר לאהרוני ולאושרי, לא שהוא ראש הפשע המאורגן. גם אם היו מוכיחים שהוא ביצע בפועל עסקת סמים, זו עדיין לא הוכחה לטענה המרכזית בכתבה. אני הייתי נשואה לעיתונאי שהיה נציג רויטרס בישראל. הוא היה מאוד דקדקן במקצוע. הוא לא היה כותב את הכתבה הזאת. 'הארץ' לקח ריזיקה מכוונת כדי להגביר את הפרסום של העיתון" (וייץ, 2008ב').

חולי ומוות

ב- 2007, בזמן שבנה את ביתו ברמת השרון, מעד מזרחי ונפל לבריכת שחייה שהייתה ריקה ממים. הוא ספג מכה חזקה, ואחריה עבר אירוע מוחי. הוא לא התאושש מאז, ונפטר ב- 2013 (לוי, 2013). איש מהחברים לשעבר - למעט יו"ר הכנסת דאז ונשיא המדינה היום, ראובן ריבלין (ראו תמונה משמאל) - לא הגיע להלוויה (פלג, 2013).

[משמאל: הנשיא ראובן ריבלין: לא שוכח חבר... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי אבי אוחיון, לשכת העיתונות הממשלתית (ישראל). קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

ניתן לסכם את הדברים בדברי הסיכום של ביתו של מזרחי לכתב ערוץ 2, לאחר מותו: "...הוא (מזרחי) גאון בעיני, זה ראש המאפיה היחידי שמעולם לא נתפס על כלום, מעולם לא ישב בבית סוהר, מעולם לא תפסו אותו על שום עבירה, אז הוא גאון. אתה יודע מה? אם הוא היה ראש המאפיה אז הוא גאון..." (פלג, 2013).

[בחזרה לתוכן העניינים של עברייני ישראל] [להרחבה בנושא: 'רשימת ה- 11', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2016), רשימת ה- 11 - תחילת העיסוק הציבורי בפשע המאורגן, ייצור ידע, 1/1/16.
• יחזקאלי פנחס (2017), יחזקאל אסלן, ייצור ידע, 4/3/17.
• פנחס יחזקאלי (2017) טוביה אושרי – פשיעה של ימים אחרים, שאיננה עוד!, ייצור ידע, 7/3/17.
• פנחס יחזקאלי (2017), רחמים ‘גומדי’ אהרוני, ייצור ידע, 7/3/21.
• פנחס יחזקאלי (2017), בצלאל מזרחי: קרבן ו/או עבריין בכיר?, ייצור ידע, 4/3/17.
• אברהם מילרום (2017), אל קאפונה – העבריין ה’סלב’ הראשון, ייצור ידע, 19/5/17.
• גידי וייץ (2008), מגנדי ועד גומדי: משפט הפשע החשוב ביותר בהיסטוריה הישראלית נפתח מחדש, הארץ, 12/2/08.
• גידי וייץ (2008ב'), החבר'ה הטובים - המשך, הארץ, 5/12/08.
• אייל לוי (2013), 11 מי יודע? בצלאל מזרחי, מותה של אגדה, 22/2/13, nrg.
• פלג גיא (2013), הכתבה בעיתון "הארץ" ששינתה את חיי בצלאל מזרחי ז"ל, מאקו, 23/2/13.
• טל אריאל אמיר (2012), השבת השחורה של ראשי "רשימת ה-11", 23/3/12, nrg.
• פנחס יחזקאלי (2017), מוניה שפירא ורשימת ה-11 – האם היה בכלל עבריין?, ייצור ידע, 7/3/17.
• פנחס יחזקאלי (2017) מרדכי ‘מנטש’ צרפתי: אחד מ’רשימת ה- 11′ שמעולם לא הורשע בפלילים, ייצור ידע, 6/3/17.