תקציר: משה, מתוקף התבודדותו, זכה להארה רוחנית עליונה. ברם, הארה זו הייתה בעוכריו, היות וקשה היה לו להתנתק ממנה. לכן, כשבא לדבר עם עמו, הוא נתן על פניו מסווה. הוא נאלץ להפסיק את השגתו העליונה ולרדת לקרקע המציאות. ללמדנו, שמנהיגות צריכה לרדת אל העם במובן החיובי של המילה. עליה להבין את מצוקות וקושי היום יום ולא לשפוט את מעשי העם ממגדל השן. זה הצורך לדבר ולהנהיג את העם בגובה העיניים; ומגובה זה, לנסות ולגרום לעם להתקדם ברמתו הרוחנית הכללית.

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לסדרת מאמרי שבועות ומתן תורה, שהופיעו באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על מנהיגות', לחצו כאן] 

עודכן ב- 28 בפברואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר ראשון מתוך שניים, העוסק בפניו הקורנות של משה. למאמר האחר:

• דוד א' פרנקל: הרהורים על פרשת כי תישא.

[הערה: פנים: בלשון המקרא - זכר; בלשון חז"ל - בדרך כלל נקבה; בימינו - זכר ונקבה]

*  *  *

בעקבות חטא העגל, משה מתפלל ונושא ונותן עם האל שלוש פעמים. האל מתרצה וסולח ומשה עולה שוב להר סיני לקבל את הלוחות השניים.

בסוף התהליך קורה למשה דבר נס ופלא כדברי הכתוב:" וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ"[1]. 

מה פשרם של קרני האור שיצאו מפניו של משה? האם מדובר כאן בתופעת טבע בלתי ידועה?

תשובה ראשונה ניתן למצוא בפסל הנודע של מיכאל אנג'לו משה[2], בו הוא מוצג עם שתי קרניים היוצאות מראשו. יתכן אנג'לו עשה כן בהשפעת תרגומו של הירונימוס[3] על התורה, שכך תרגם את המשמעות המושג קרן. אולם אם כל הכבוד לשניהם אין זה פשט הכתוב, שמציין במפורש שעור פניו של משה האיר וקרן, ולא שיצאו מראשו קרני אור.

פירוש בכיוון שונה לחלוטין מצוי אצל חיוי הבלכי[4] : "בעבור שמשה לא אכל לכם ולא שתה מים ארבעים יום וארבעים לילה בהיותו עם ה' בהר סיני שבו פניו יבשים כמו הקרן... וייראו מגשת אליו, מפני שהיו פניו מכוערות", כלומר אין המדובר לא בהוד ולא בהדר אלא בכיעור נורא של פני משה נוכח הצום הממושך שהיה מנת חלקו במשך ארבעים יום. כמובן שגם פירוש זה, למרות מקוריותו אינו עולה בקנה אחד עם הכתוב.

גרסת הרמב"ם

לפי דברי הרמב"ם (ראו תמונה משמאל), בזמן שהותו של משה בנקרת הצור[5], לאחר מעשה העגל, ביקש להשיג את מהות האל אך מבוקשו ניתן לו באופן חלקי ביותר:

"...דע- כי אדון החכמים משה רבנו ע"ה ביקש שתי בקשות, ובאתו התשובה על שתי הבקשות. הבקשה האחת היא בקשו ממנו יתברך, שיודיעהו עצמו ואמיתתו; והבקשה השנית- והיא אשר ביקש תחילה – שיודיעהו תאריו. והשיבו יתברך על שתי השאלות בשיעד אותו תאריו כולם ושהם- פעולותיו; והודיעו כי עצמו לא יושג לפי מה שהוא, אלא שהוא העירו על מקום עיון, ישיג ממנו תכלית מה שאפשר לאדם שישיגהו; ואשר השיגו הוא ע"ה לא השיגו אדם לפניו, ולא לאחריו..."[6].

לדעת הרמב"ם אם כן, משה ביקש שתי בקשות,ידיעת האל ודרכי פעולתו בעולם; וכן, ביקש לדעת את מהותו. לגבי הבקשה הראשונה משה נענה בחיוב, והוא זכה להכיר את תוארי הפעולה האלוהיים בעולם השפל. ברם, לגבי בקשתו השנייה, נענה משה בשלילה, אולם ניתן לו מקום עיון שבאמצעותו יוכל להגיע להשגה מיטבית של עצמות האל, אם כי לעולם לא יגיע להבנת עצמות האל באופן מוחלט. בקשה זו, באה להראות כי לידיעה האנושית יש גבולות ברורים שלא ניתן לעוברם. אבל עצם השאיפה להשיג את האל באמצעות השכל עד כמה שניתן, היא החובה העליונה שעל האדם לעסוק בה תדיר[7]. השגה שכלית זו שמשה זכה לה, מתוארת בפסוקים שעור פניו בהק באור יקרות, אולם זה כאמור על דרך הדימוי בלבד.

רלב"ג[8] על אתר (ראו תמונה משמאל) מפרש את העניין באופן הבא:

"וזכר אחר זה שמשה עמד בהר על הלוחות השניות ארבעים יום וארבעים לילה בזולת אכילה ושתייה, ואין ספק שזהו על דרך הפלא כדרך שאר המופתים, והגיע למשה מחוזק התבודדות, שקרן אור פניו, רצונו לומר, שהיה לו זוהר השכל גם בעת חושבו לדבר עם ישראל, עד שכבר היו באים לפניו ולא היה מרגיש בהם. וכאשר ראו ישראל זה העניין, יראו מגשת אליו, עד שקרא משה אליהם ואז שבו אליו ודבר דיברו אליהם, וזה אמנם היה כשנתן על פניו מסוה, רצוננו לומר, ששם השתדלותו להפריד זה ההתבודדות באופן שיוכל לדבר דבריו עם ישראל. ואולם בבואו לפני ה' יתעלה, היה מסיר זה המסווה, ולא היה צריך להשתדלות אחרת להגעת ההתבודדות לשכלו מבין שאר חלקי הנפש".

כלומר, משה מתוקף התבודדותו זכה להארה רוחנית עליונה. אין הכוונה כאן שפני משה החלו להאיר כפנס בלילה. ברם, הארה זו הייתה בעוכריו, היות וקשה היה לו להתנתק ממנה. לכן, כשבא לדבר עם עמו, הוא נתן על פניו מסווה. הוא נאלץ להפסיק את השגתו העליונה ולרדת לקרקע המציאות. ללמדנו, שמנהיגות צריכה לרדת אל העם במובן החיובי של המילה. עליה להבין את מצוקות וקושי היום יום ולא לשפוט את מעשי העם ממגדל השן. מנהיגות שכזו, על אף היותה רוחנית בטבעה, אינה מביאה מזור לעם ולצרותיו. המסווה לא בא לבטל או לטשטש את רמתו הרוחנית של המנהיג. הוא בא להזכיר לו את הצורך לדבר ולהנהיג את העם בגובה העיניים. ומגובה זה לנסות ולגרום לעם להתקדם ברמתו הרוחנית הכללית.

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לסדרת מאמרי שבועות ומתן תורה, שהופיעו באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על מנהיגות', לחצו כאן] 

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף מאמרי פסח ויציאת מצרים;
• אוסף מאמרי שבועות ומתן תורה;
• אוסף המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל;
• אוסף המאמרים על הרמב”ם.
• אוסף המאמרים: 'הכל על מנהיגות';

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), פרשת 'כי תשא' וחטא העגל באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/8/18.
• פנחס יחזקאלי (2019), הרמב"ם באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/1/19.
• פנחס יחזקאלי, שרית משיח (2017), הכל על מנהיגות, ייצור ידע, 23/9/17.

[1] שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"ט.

[2] הפסל משה מוצב בכנסיית סן-פטרוס ברומא.

[3] אוסביוס הירונימוס מאבות הכנסייה, מפרש מקרא מהאסכולה המילולית-היסטורית, מחבר הוולגאטה - תרגום התנ"ך והברית החדשה ללטינית, 347 – 420(לספירה).

[4] חיוי הבלכי היה יהודי קראי מהעיר באלך שבמדינת ח'וראסאן שבממלכת פרס. חי במאה התשיעית ופרסומו בא לו עקב ספרו מאתים טענות נגד היהדות שאבד. הספר  שוחזר בחלקו מהתשובות שהשיב סעדיה גאון לכל טענותיו. ורטהיימר הוציא לאור את השחזור האמור עם מבוא והערות, ירושלים תרצ"א.

[5] כשר. ח, פירושי הרמב"ם לסיפור נקרת הצור, דעת, 35, תשנ"ה, עמודים 29- 66

Pines. S, The Limitation of Human Knowledge According to AL- Farabi Ibn and Maimonides,

Studies in Medieval Jewish History and Literature, Cambridge, Mass. 1979, pp. 82- 109

[6] מורה נבוכים, חלק א', פרק נ"ד ראה גם- Gordon. P, The Erotics of Negative Theology- Mainonides on Apprehension, Jewish Studies Quarterly, 2, 1995, pp. 1-38

[7] שבייד. א,  הפילוסופים הגדולים שלנו, ידיעות אחרונות, 1999,עמודים 244- 245.

[8] רבי לוי בן גרשום (רלב"ג), פרשן המקרא, מדען, רופא, מהנדס, מתמטיקאי ומחשובי הפילוסופים היהודיים בימי הביניים. פעל בחבל פרובאנס שבדרום צרפת, בין השנים 1288 – 1344.