תקציר: יונתן ווינברג כותב פרשנות מרתקת על ספרו של מייקל, 'ככה ייעשה ליהודי'. הוא רואה בו הקבלה לריחוק הגובר, שבין יהודי ישראל ליהדות התפוצות; כמו גם לתפקיד היהודי בהובלת המאבק בימין האמריקני…

[לאסופת המאמרים אודות פורים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תופעת הירידה מהארץ ו'חיבת הגולה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

עודכן ב- 7 במרץ 2023

יונתן ווינברג (בתמונה משמאל), נשוי ואב לחמישה, שותף בחברת הייעוץ DNAIDEA, ומפתח תוכן במיזם 'לחיות יחד'. בעבר, הוביל את התחום החברתי כלכלי במכון ראות.

יונתן מומחה לתפרים שבין החברה האזרחית והממשלה, ובמסגרת זו מייעץ לארגונים רבים בנושאי שינוי חברתי ובניית יכולות, לצד ייעוץ אסטרטגי לשלטון המקומי ולממשלה.

- לאתר 'לחיות יחד', לחצו כאן.

- לאתר חברת DNAIDEA, לחצו כאן.

*  *  *

אחד הספרים המרתקים על מגילת אסתר, יצא לאור בעברית בהוצאת סלע מאיר. מחברו, מייקל אייזנברג - אמריקאי מבטן ומלידה וישראלי מבחירה, בוגר ישיבת אור עציון ו"ישיבה יוניברסיטי" ומקברניטי תעשיית ההייטק הישראלית (ראו התמונה למטה):

השואה השקטה של ההתבוללות

מגילת אסתר ידועה במסורת היהודית כסיפור של גאולה, שבו הצליחו יהודי פרס לחמוק משואה שריחפה מעל לראשם. אלא שקריאה בין השורות עשויה להוביל גם למסקנות אחרות, מטרידות ואקטואליות.

בגרסה של אייזנברג, יהודי שושן לא נצלו, אלא נספו בשואה השקטה של ההתבוללות, והסיפור הוא משל מתוחכם, ציני וטרגי שרב בו הנסתר על הגלוי: ממלכת פרס, האימפריה הרב-תרבותית ראשונה, מלקקת את פצעיה לאחר התבוסה ליוונים. קומץ יהודים עושה את דרכו לירושלים, לבנות את בית המקדש החדש ולהקים מדינה. במקביל עורך המלך אחשוורוש תחרות לבחירת מלכה חדשה. מרדכי בין יאיר, היושב ונשאר בשושן, מזהה הזדמנות להתקרב למלכות ופועל להפיכת בת דודו, אסתר, למלכה.

זהו הסיפור שלא סופר על מרדכי, יהודי מתבולל, דור רביעי למהגרים הנמשך אל החיים בממלכת ההזדמנויות הבלתי מוגבלות ומבקש להשתמש בכוחו, ביופייה של אחייניתו, בעמו ובאינטריגות פוליטיות בכדי להפוך למשנה למלך...

מבחן הפרשנות

המבחן של פרשנות בעיני, הוא בכך שהיא עושה שכל, תוך כדי שהיא חושפת את הנחות היסוד הפרשניות שלה עצמה - ושהם רלוונטיות לטקסט.

אז הפירוש של Michael Eisenberg עומד בקריטריונים האלה. הוא טוען שמגילת אסתר היא תחפושת. והיא בכלל לא סיפור משמח. אבל לפני הפירוש, מייקל שם שתי הנחות מוצא, שמתוות את כל הגישה הפרשנית שלו:

- הראשונה, שהמגילה נכתבה בארץ ישראל, על ידי אנשי כנסת הגדולה, והיה להם משהו מאוד עמוק וביקורתי להגיד על יהדות התפוצות ועל מרדכי, והם ספרו את זה בהסתר, דרך המגילה.

- והשנייה, שכדי להבין את המגילה, צריך להבין יותר מהכל בתככים שלטוניים, בארמונות ובגינונים מלכותיים.

הפירוש הוא רדיקלי והוא מחייב את הקורא הנאמן לשמוט הנחות יסוד, כמו למשל ההנחה הפשוטה שמרדכי היה צדיק, ושהמן היה רשע.

'על נהרות בבל' כדוגמה

יש דוגמה יפה שהראה לי האלוף המיל' גרשון הכהן (ראו תמונה למטה משמאל), לנקודת המוצא הראשונה ביחס לאופן הביקורתי והמתריס בהם הסתכלו בישראל על יהדות התפוצות:

המזמור 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון' גורם לנו לחשוב על מזמור געגועים שנכתב בבבל. אבל קריאה שנייה במשפט הפתיחה עצמו מעיד על כך שהוא נכתב בישראל - *שם ישבנו*.

הבבלים דרשו מאיתנו: שירו לנו משיר ציון! כי הם ידעו שיש פולקלור ציוני מעניין. ואנחנו ענינו, לעצמנו או להם, 'איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר': זה לא פולקלור! אלו מאווי הנפש הלאומיים והאמוניים העמוקים ביותר שלנו, והם מחייבים נוכחות על אדמת הקודש.

כאן מגיע האיחול הנורא של מחבר המזמור לאחיו שבבבל: בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, אשרי שיאחז וניפץ את עוללייך אל הסלע!

גמול והנגדה...

'בת בבל', היא לא הבת של הבבלים. 'בת בבל' היא המקבילה המקראית של 'בת ציון', כפי שנאמר בישעיהו 'ונותרה בת ציון כסוכה בכרם כמלונה במקשה כעיר נצורה'. וכאן, המחבר בציון מסתכל על אחיו הבבלי עם חשבון פתוח: שישלם לך את גמולך שגמלת לנו – וצריך להבין איזה גמול, ושינפץ את עוללייך אל הסלע – שמשמעו, תפילה ותקווה להתבוללות הזרע של יהודי בבל.

וגמול על מה? ההנגדה היסודית של דמותו של מרדכי, כבעל מעמד במלכות אחשוורוש, היא למול דמותו של נחמיה דור או שניים אחר כך, שגם היה בעל מעמד, וניצל מעמד זה כדי להיטיב עם אחיו שעלו לציון. אבל מייקל הולך הרבה יותר רחוק מזה. הוא טוען שמרדכי מונע מתוך אינטרסים צרים של אהבת השררה.

דוגמה חזקה היא בסיפור 'שומרי הסף' – בגתן ותרש. המחבר מוכיח כי שומרי הסף בתנ"ך, הם גזברים. וטענתו - שמתבססת גם על רגליים היסטוריות - היא שהממלכה הייתה בגרעון קיצוני אחרי שני משתאות, משתה אסתר ומתנות שהמלך נתן, ושומרי הסף רצו להוריד את אחשוורוש כדי לייצב את הממלכה ולהחזירה לתפארתה. מרדכי ששולח את אסתר לזרועות אחשוורוש, וחשוב לו שיהודיותה לא תגביל אותה, מוכן בשביל קרדיט לחשוף את הקשר שלו לאסתר. הקרדיט זה העניין החשוב ביותר.

בעוד שמרדכי מונגד לנחמיה, אסתר מונגדת לוושתי: לוושתי יש עקרונות והיא לא מוכנה להשתתף במסיבות המין הפרסיות. אסתר לעומתה מזמינה למשתה, ולעוד משתה, כדי להוכיח את פרסיותה ושהיא 'זורמת'.

סיפור היהדות הנטמעת...

דמותו של המן, מונגדת דווקא ליוסף במצרים (ראו תמונה משמאל): יוסף כהמן מקבל את טבעת המלך, כולם צריכים להתכופף בפניו, והוא מקבל את תפקידו כדי להתמודד עם המשבר הכלכלי של הממלכה. מרדכי, כיהודי בעל מעמד, לא מוכן לנהוג כיעקב שהכפיף את עצמו לעשו. הפירוש מרתק, אך לא פחות ממנו מעניינת הגישה של המחבר, שגדל בעצמו במנהטן ביחס ליהדות התפוצות. הסיפור שהוא מנסה להציף זה הסיפור של היהדות הנטמעת:

- בשלב הראשון הוא מדבר על ההתבוללות;

- אחר כך הוא מדבר על ההזדהות עם מערכת הערכים הזרה: ישועה שמתרחשת בחג הגאולה הישראלי – בניסן, ונחגגת בחג הפרסי.

- ולבסוף הוא מדבר על הניתוק בין יהדות התפוצות ליהודי ארץ ישראל.

התפיסה הקוסמופוליטית

בעבר כתבתי על ההנגדה שעושה הרב יהודה ליאון אשכנזי בין שתי הפרשנויות ל'אור לגויים' - תפיסת ההשפעה של היהודי כקוסמופוליטן - שיושב באימפריה העולמית ומביא לשם את הערכים היהודיים - לבין תפיסת האור לגויים האוניברסליסטית, בה עיקר האתגר של היהודים הוא בהיותם 'ישראל' – קולקטיב ריבוני, שבהווית חייו מביא לידי ביטוי את פאר האדם בחיבור בין חומר ורוח, בצדק החברתי ובמערכות שלטוניות מתוקנות.

אחת הביקורות החריפות ביותר של הרב אשכנזי על התפיסה הקוסמופוליטית היא, שבגישת 'תורה עם דרך ארץ', שיש בה שימור צביון לצד השתלבות בדרך הארץ, דרך הארץ תמיד תהיה גרמנית, פרסית או אמריקאית.

הספר של אייזנברג נקרא באנגלית The Vanishing Jew (ראו תמונת כריכה משמאל), אבל המעניין שבו זה לא ההתבוללות וההטמעות, אלא מערכת היחסים והריחוק שמואצת בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות.

במערכת הזו, ממה שאנחנו רואים היום ביחס לתפקיד היהודי בהובלת המאבק וההתנגדות לימין האמריקני (בעיקר לדונלד טראמפ). כבימי מרדכי, היהודים הכריחו את עצמם לראות בבחירה בטראמפ פגיעה אישית, שמאיימת עליהם. אפשר ואולי ראוי לבקר את בנימין נתניהו, שלא היה ער לזה בתחילה; אבל מצד שני, שווה לתהות, מדוע היהודים היו מאוימים מהחלשות הדמוקרטים באותה עת.

היהודי הוא ליברל, כי הליברל מסתכל על העולם דרך האינדיבידואל. הליברל מאוים מהקולקטיב. ברגע שכולם פרטים ואחרים, גם היהודי האחר הוא כמו כולם. ברגע שיש קולקטיב, היהודי בחוץ. מעניין לראות שאחד מצירי ההשפעה המרכזיים של יהדות התפוצות, בצירים של מימון עמותות, הם סביב הקמת חברה אזרחית ליברלית תוססת. הליברל לא יכול להתחבר למאווי נפש לאומיים.

בארץ ישראל קם העם היהודי, והיה קולקטיב. הקולקטיב הזה קם בזכות 'חומת אש בליבותיהם של כל יהודי העולם' כפי שתארו הוגים אסלאמיסטים את הקמת המדינה. עם זאת, כפי שכתבה סימון צימרמן, צעירה יהודייה אמריקאית - 'אנו לא מנותקים מישראל - אנו כועסים'.

הכעס הזה במהותו משקף הנחות מוצא ואתגרים הפוכים, שאיתם רוב יהודי ישראל ויהדות התפוצות קמים בבוקר.

לסיכום

אני חושב שיש היום איום על ערכים ליברליים בישראל, אבל האיום מתהווה מתוך תחושת האין ברירה של מי שמתעסק וחשוב לו הקולקטיב הלאומי. במובן הזה, הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו כפרודוקטיבי זה להתחיל להפנים ולהציף את נקודות המוצא. זה לא הרבה. 

בינתיים אפשר לצום, אבל אם משהו צם מדאגה על יהדות התפוצות ש'נאבדת' לה, שידע שככה גם הם מרגישים...

[לאסופת המאמרים אודות פורים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תופעת הירידה מהארץ ו'חיבת הגולה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אסופת המאמרים אודות פורים;
• אוסף המאמרים על תופעת הירידה מהארץ ו'חיבת הגולה'.