[פתיחת יום העיון במרכז המורשת בבית שמש, 26/3/17]

[לקובץ המאמרים, 'הכל על ביורוקרטיה', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על: 'אנטי אינטלקטואליזם וארגונים צבאיים', לחצו כאן]

מפנה!

מעטים הרגעים שניתן לאבחן כמפנה בחייו של ארגון. דומני שניתן בהחלט לציין ככזה את יום העיון, שהתקיים בשבוע שעבר במרכז המורשת של משטרת ישראל בבית שמש.

יום העיון הזה הוקדש לעשור הראשון של משטרת ישראל. האירוע גובה בנוכחות צמודה של קצינת חינוך ראשית ובהתייצבות של ראש משאבי אנוש, שהעידו שהתהליך מנוהג מלמעלה. שניים מאנשי האקדמיה שהופיעו בו היו אנשי משטרה. שניהם דוקטורנטים באוניברסיטת בר אילן, ושניהם מהווים את הצוות המוביל את פעולות בית המורשת (ראו תמונות למטה).

זוהי התחלה צנועה אבל משמעותית: משטרת ישראל נפתחת לאקדמיה, ותהליכים אלה ארוכי טווח ואינם ברי עצירה! 

[בתמונות: הדוקטורנטים המובילים את בית המורשת (משמאל לימין): שלומי שטרית ואורי קוסובסקי]

החלוצים

מאז תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת - בד בבד עם כניסת אוריינטציה קהילתית למשטרת ישראל - הלך העניין של האקדמיה במשטרת ישראל וגבר; ולהפך.

קציני משטרה בעלי אוריינטציה קהילתית היו הראשונים לשתף אנשי אקדמיה במחקרים בתוך המשטרה, בין היתר על מנת לבסס בממצאים את הישגי השיטור הקהילתי בשטח. אנשי אקדמיה במחקר של פרויקטים ניסיוניים, כמו פרויקט שוטרי הקטע בשנים 1983-1980; פרויקט שכונת בית הכרם בירושלים בשנת 1980 וכדומה.

במקביל, דאגו קצינים מבקשי שינוי לשלב את הלימודים האקדמיים כחלק ממערכת השכר, עובדה שדחפה רבים לאוניברסיטאות, גם אם מהסיבות הלא נכונות.

בהדרגה, גדל גם מספר אנשי המשטרה לשעבר, שדילגו מן המשטרה אל האקדמיה והמשיכו לעסוק בהיבטים התאורטיים והמגוונים של השיטור. על החלוצים שבהם ניתן למנות את סגן ניצב ד"ר אראלה שדמי שפרשה מהמשטרה ב- 1990; ואת ניצב ד"ר יהושע כספי שפרש ב- 1991.

[תמונתו של יהושע כספי לקוחה מאתר משטרת ישראל. תמונתה של אראלה שדמי נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי דליה נתן. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

תקופת השיא, ביחסי המשטרה עם האקדמיה, נרשמה בימיו של השיטור הקהילתי בשנות ה-90 של המאה הקודמת, בימיו של אסף חפץ כמפכ"ל, כשהפרופסורים, דויד וייסבורד ומנחם אמיר סייעו בעיצוב האסטרטגיה של שיטור קהילתי, וליוו את אופן הטמעתה בשטח.

מאז 2017 עת עזב אסף חפץ את תפקידו כמפכ"ל, הלכו יחסי משטרת ישראל והאקדמיה והידרדרו. ככל ששקעה משטרת ישראל בקיפאון ובסטגנציה, כך גדלה רגישותה לביקורת. העמיקו בה תהליכים של 'ארגון חֲרָדָה', והיא אטמה אוזניה לביקורת גוברת והולכת על המתרחש בה, מצד אנשי מערכת אכיפת החוק במוסדות האקדמיים. 'אנטי האינטלקטואליזם' המקצועי - האופייני לארגונים צבאיים מסוימים - העמיק בה מאוד.

'אנטי אינטלקטואליזם' מקצועי במשטרת ישראל

נגדיר 'אנטי אינטלקטואליזם' מקצועי כהיעדר סקרנות מקצועית; חוסר הבנה לעומק של תורות; מחשבה שבלונית, וחוסר יכולת להתאים את האמצעים לחשיבה (בדרך כלל מתרחש תהליך הפוך של התאמת החשיבה המקצועית לאמצעים הקיימים) (מילשטיין, 1992ב', ע' 134; ולד, 1987). האסטרטג הצבאי האמריקני הידוע, ברנארד ברודי, הגדיר 'אנטי אינטלקטואליזם' בצבא כ"סכלות של המוח הצבאי" (ברודי, 1980, ע' 411).

'אנטי אינטלקטואליזם' גורם לאנשים להיעדר סקרנות. להפסיק לשאול 'למה?'. כשלא סקרנים, מפסיקים לשאול שאלות מטרידות. הבעיה היא שאז, גם לא מרגישים כיצד הולך וגדל פער הרלוונטיות מהמציאות! לכן, האנטי אינטלקטואליזם הוא מגינה של התרבות הארגונית המשטרתית.

משך שנים מנעה המשטרה מעובדיה לימודים אקדמיים, ופעמים רבות אף התנכלה למי שלמרות זאת למדו. ניצב (בגימלאות) בנימין זיגל ז"ל (ראו בתמונה משמאל), סיפר כי בעת ששרת כקצין צעיר ביפו, נרשם ללימודי משפטים. זיגל ביקש ממפקדיו לוותר על הפסקת הצהרים שלו, על מנת שיוכל להתחיל את לימודיו מוקדם יותר בערב. הוא נענה בשלילה, כיוון ש"המשטרה לא יכולה להרשות לעצמה את הפריווילגיה". הוא מציין כי מאוחר יותר הייתה לעובדת היותו אקדמאי תרומה של ממש לכך שנותר בדרגת מפקח ולא קודם, משך כ- 10 שנים תמימות (לשם, 1988; זיגל, 1994).

דוגמה אופיינית של 'אנטי אינטלקטואליזם' מקצועי היא התמונה שלמטה, אותה צילמתי בכיתת שוטרים שלימדתי באחת האוניברסיטאות, אבל מוכרת לכל איש משטרה: הריצה לספסלים האחוריים, כאילו ביקשו לומר לך: "שמע, באנו לכאן בשביל התואר. חומר הלימוד שלך לא ממש מעניין אותנו..." (זה לא יפריע להם, אגב, כשהם נסחפים בנושאי השיעור, להתגלות - בלי שיתכוונו - כתלמידים חכמים מאין כמותם). ככל שהם מחפשים ספסל אחורי יותר, קל יותר לדעת את זהותם. אלה תמיד אנשי המודיעין והיס"ם. זו הקבוצה שהתרבות הארגונית מחברתת באופן המשמעותי ביותר...

אחד הגילויים של 'אנטי אינטלקטואליזם' מקצועי הוא למשל הסירוב של ארגון לחשוף עצמו למחקר חוץ ארגוני. מצב זה מאפיין מאוד את משטרת ישראל ברוב שנותיה, למעט החריגים הקהילתיים שצוינו לעיל (ראו למשל: שדמי, 2012, ע' 14). זאת, בניגוד בולט לשירות בתי הסוהר, שהתרבות הארגונית שלו שונה לחלוטין - בגלל כמות אנשי התקון שבתוכו, שהם בעלי אינטלקטואליזם' מקצועי מופגן - ושפותח את דלתותיו בשמחה ליוזמות מחקריות.

היפוך

מערכות מורכבות מתפתחות באופן פרדוקסלי, שבו תהליך אחד מצמיח את ניגודו, עד שמתרחש מהפך. הפרדוקס שהלך ונבנה  במשטרת ישראל באותם שנים היה, שהאקדמיזציה נכנסה עמוק לתוכה (אמנם מהסיבות הלא נכונות, כאמצעי לשיפור השכר, אבל הדברים הטובים ביותר קורים תמיד מהסיבות הלא נכונות...). הגדלת מעגל אנשי המשטרה הלומדים הגדיל, מטבע הדברים, גם את כמות אנשי המשטרה ששילבו עשיה משטרתית ואקדמאית, ואת רצונם של חלק מהם לשלב את עבודתם בעשייה אקדמית.

הצוות הנוכחי המוביל את בית המורשת, רבי-הפקדים שלומי שטרית ואורי קוסובסקי, ששוקדים על התואר השלישי שלהם תוך כדי עבודה משטרתית, הם דוגמה מצוינת לתהליך הזה.

[בתמונה: בית מורשת משטרת ישראל. למקור התמונה לחץ כאן]

עוד ארוכה הדרך

אז נכון. משטרת ישראל היא עדיין ארגון חרדה, ועיסוק בעשור הראשון למיסודה היא קרקע בטוחה למדי, הרחק מהביקורת העכשווית. אבל הצעד הזה הוא שלב בתהליך, והתהליך הזה, כפי הנראה, איננו ניתן לעצירה!

[לקובץ המאמרים, 'הכל על ביורוקרטיה', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על: 'אנטי אינטלקטואליזם וארגונים צבאיים', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי, אורית שלו (1995), "כאן לא אוניברסיטה"- 'אנטי-אינטלקטואליזם' בארגונים היררכיים, 6/8/95. 
• פנחס יחזקאלי (2015), אנטי אנטלקטואליזם מקצועי: מגן התרבות המשטרתית, 28/9/15.